ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
ואפילו לאחר מותו. קונסים אותו ליטרא זהב ומלבד זה מנדים אותו. (ב) וכן המבזה שליח בית שהמבזה אותו הוא למעשה מבזה את בית-הדין עצמו ולא רק את השליח. וב"בית יוסף" (יורה דעה סימן שלד): "ותלמיד חכם שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים הוא בכלל המבזה את החכם, דרבים לגבי יחיד הוו להו כרב אצל תלמיד".
בגמרא (קידושין כח ע"א) "הקורא לחברו עבד – יהא בנידוי, ממזר – סופג את הארבעים, רשע – יורד עמו לחייו". מפני מה החמירו במילים אלו עד כדי כך? אלא כיוון שמזלזל בכבוד ישראל כל כך – אף הם יזלזלו בו. משמע שהביטוי עבד הוא חמור יותר מממזר או מרשע.
וכתוב ב"שולחן ערוך" (חושן משפט, סימן תכ מב): "אף על פי שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין, עון גדול הוא; ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח. וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים, אין לו חלק לעולם הבא".
שהוא גורם לאנשים ללכת בסופו של דבר לערכאות ולדון שלא בדיני תורה. ולכן זה חמור יותר מכל דין תורה אחר על ממונות, שלא מנדים על כך. כל זה מלבד הזלזול בחכמים שקראו לו ולא בא.
ויש אומרים דווקא דברי סופרים. ולמשל נטילת ידיים. אבל הרמב"ם פסק שגם המזלזל בדברי תורה חייב נידוי. בכלל הדברים גם המזלזל בדברי חכמים לומר עליהם שאינם חכמים או שאינם יודעים. ואע"פ שמותר לקבל דברי חכם אחד על פני דברי חכם אחר, אין לזלזל בדבריהם.
כתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות: "ומפני אשר ידעו, עליהם השלום, בענין זה, שכל דבריהם ברורים ונקיים, ואין בהם סיגים, צוו עליהם והזהירו שלא ילעג אדם עליהם. ואמרו (גיטין דף נז ע"ב): 'כל המלעיג על דברי חכמים – נידון בצואה רותחת', ואין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות, אשר השיאתו להלעיג".
כך גם אומרת הגמרא במסכת עירובין (סד) על מי שנותן ציונים לדברי חכמים ואומר על חלק מהם שהם לא מוצאים חן בעיניו. "אָמַר רַבִּי אַחָא בְרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב 'וְרוֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן' (משלי כט)? כֹּל הָאוֹמֵר, שְׁמוּעָה זוֹ נָאֶה וּשְׁמוּעָה זוֹ אֵינָה נָאָה – מְאַבֵּד הוֹנָה שֶׁל תּוֹרָה".
(ו) מי שלא קיבל עליו את הדין – מנדין אותו עד שיתן. (ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע – מנדין אותו עד שיסיר היזקו. (ח) המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים – מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העובד כוכבים לישראל חברו בעל המצר.
שדרכו של הנוכרי להציק לישראל שכנו, ואין היהודי יכול ללכת לבתי-משפט, כיוון שגם בימיהם היו בתי-המשפט מזכים את הנוכרי שלא כדין או מעלימים ממנו עין. ואפילו יקבל את נזקו – כמה וכמה נזקים לא יכול להוכיח ולא יקבל את חובו, וכמה נזקים יש לילדיו שניזוקים משכנות עם הנוכרי עובד הכוכבים.
לכן מנדים את המוכר לנוכרי, כי הוא מזיק את שכניו. ולא מסירים את הנידוי עד שיקבל על עצמו לתקן כל נזק שייעשה על-ידי הגוי. או שיקנה את הקרקע חזרה מהגוי הזה. ודין זה הוא בין בארץ ובין בחוצה לארץ. רק שבארץ ישראל החיוב הוא כפול ומכופל, כיוון שיש בו איסור "לא תחנם".
והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל – מנדין אותו עד שישלם. גם זה הוא מזיק, ואע"פ שמדובר כאן בנזקים פרטיים, ולא בכל נזק פרטי בית-דין מנדה אלא הולכים לבית-דין להוכיח את הטענות וכו' – כאן יש נזק כללי שאם יוותרו לאנשים אלו, יערערו את כל סמכות מערכת המשפט על-פי ההלכה.
בימינו, שהרבה דיונים נערכים בערכאות של ישראל שלא דנים על-פי דיני תורה, אי-אפשר ללכת לדון אצלם אלא רק במקרה שאין אפשרות לדון בדין תורה ונתבעו שם או שקיבלו רשות מבית-דין לתבוע בערכאות.
הכוונה למתנות כהונה. והכוונה היא שלא ייווצר סדר חיים שבו הכהנים עושים טובות הנאה הדדיות. במקרה זה מנדים אותו עד שייתן.
(יא) המחלל יום טוב שני של גליות אע"פ שהוא מנהג. (יב) העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות. (יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי.
ולומדים את זה מהמעשה של חוני המעגל, שאחרי שעשה עיגול נשבע שלא יצא משם עד שירד גשם.
"שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרֵנִי עָלֶיךָ נִידּוּי, שֶׁאִילּוּ הָיוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁמַּפְתְּחוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים בִּידֵי אֵלִיָּהוּ, לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדֶיךָ?" (תענית כ"ג).
אם יבוא צדיק אחר ויגזור שלא ירד גשם, כמו שגזר אליהו הנביא, ובמקום אחר אתה נמצא וגוזר שכן ירד גשם – אתה גורם חילול ה', כי הקב"ה לא יוכל להיענות לשניכם. ואע"פ שזה חשש רחוק מאוד, שהרי בימיו של חוני המעגל לא היה אליהו הנביא, לימד שמעון בן שטח שלא מתפללים בצורה כזאת. ללמד כמה צריך להיזהר בחילול ה'. אפילו ממצב רחוק מאוד.
סיים שמעון בן שטח ואמר:
אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנֶךָ, כְּבֵן שֶׁמִתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, אֹמֵר לוֹ: הוֹלִיכֵנִי לְרָחְצֵנִי בְחָמִין – מוֹלִיכוֹ. שָׁטְפֵנִי בְצוֹנֵן – מוֹלִיכוֹ. תֵּן לִי אֱגוֹזִים שְׁקֵדִים אֲפַרְסְקִים וְרִמּוֹנִים – וְנוֹתֵן לוֹ. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כג) "יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶךָ".
מי שגורם לציבור לחשוב כאילו יש אפשרות לעשות כמו בית המקדש ברומא – חייב נידוי. דבר זה לומדים מיהודי בשם תודוס איש רומי, שהנהיג את בני רומי לאכול גדיים צלויים אחרי החורבן בערב פסח כדי לזכור את קרבן פסח.
אמרו לו חכמים שאנשים עלולים לטעות בגדי זה ולחשוב שהוא קרבן פסח. "שלחו ליה אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ". תודוס איש רומי חשב שבזה הוא עושה זכר למקדש, כשם שעושים בכמה עניינים זכר לירושלים. אבל חכמים הבינו שאנשים עלולים לפרש את המעשה הזה כאילו מדובר בקדשים באמת, וכאילו יש תחליף לבית המקדש בשהותם ברומא.
שזה זלזול בכבודה של ארץ ישראל. המקור הוא בסוף מסכת ברכות (סג ע"א):
כְּשֶׁיָּרַד חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ. שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קַבוּטָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם, לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ, לִלְמֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם, אֲנָשִׁים הַלָּלוּ – גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם, וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וכו'.
אחר כך הם חלקו עליו בכל דבר ודבר. שאל אותם: מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם מְטַהֲרִים? אֲנִי אוֹסֵר וְאַתֶּם מַתִּירִין? אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר לָהֶם, וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ? אָמְרוּ לוֹ, הַנַּח רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם, אַף אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי כְּמוֹתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ, גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם (תלמידי החכמים הצעירים נעשו תלמידי חכמים גדולים) וְהֵם שִׁגְּרוּנוּ אֶצְלְךָ, וְכָךְ אָמְרוּ לָנוּ, לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמֵנוּ, אִם שׁוֹמֵעַ – מוּטָב, וְאִם לָאו – יְהֵא בְּנִדּוּי". ולא עוד, אלא שאמרו להם להגיד מילים נוראות: "וְאִמְרוּ לְאַחֵינוּ שֶׁבַּגּוֹלָה, אִם שׁוֹמְעִים – מוּטָב, וְאִם לָאו – יַעֲלוּ לָהָר, אֲחִיָּה יִבְנֶה מִזְבֵּחַ, חֲנַנְיָה יְנַגֵּן בְּכִנּוֹר, וְיִכְפְּרוּ כֻּלָּם וְיֹאמְרוּ, אֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. מִיָּד גָּעוּ כָּל הָעָם בִּבְכִיָּה, וְאָמְרוּ, חַס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ לָנוּ חֵלֶק בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם". שכאשר קובעים חודשים בחו"ל – פוגעים במרכזיותה של ארץ ישראל בעולם התורה.
הביא ה"כסף משנה" מעשה מהגמרא על שפחה של רבי, שראתה מישהו מכה את בנו שהיה גדול ונידתה אותו (שכן בכך שמכה בן גדול עלול להכשיל אותו בכך שיחזיר לו ויעבור על "מכה אביו ואמו"). וחכמים לא התירו את הנידוי שלה שלוש שנים, כיוון שהאדם הזה לא חזר בו.
וכגון מי שמונע מרבים להעיד על קידוש החודש בגלל שכבר העידו עליו. וזה גורם לכך שבפעם הבאה הם לא יעלו להעיד, כי לא התייחסו אליהם מספיק בכבוד. כך מובא בגמרא (ירושלמי אלו מגלחין א'): "שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים – נמצאת מכשילן לעתיד לבוא. לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה, וכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי".
(יט) טבח שיצאה טרפה מתחת ידו. כן כל מי שמכשיל את הרבים באיסור של טרפות, אפילו שלא היה במזיד אלא בשוגג. שכאן לא מדובר רק במי שיצא טרפה מתחת ידו, אלא גם במי שלא הביא את סכינו לחכם שיבדקנה. (כ) טבח שלא בדק סכינו לפני חכם. בטור (יורה דעה הלכות שחיטה סימן יח) "טבח שלא הראה סכינו לחכם אלא בדקה לעצמו ושחט בה ונמצאת יפה – מנדין אותו. ואם נמצאת פגומה – מנדין אותו ומעבירין אותו ומכריזין על כל בשר שיצא מתחת ידו שהוא טרפה". כתב הרא"ש ז"ל: "והאידנא נוהגים בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה, ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הם זריזים וזהירים מתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין".
(כא) המקשה עצמו לדעת. ובכלל זה מי שמקשה את עצמו על-ידי מעשה או על-ידי שמסתכל בעריות. או קורא דברים שגורמים לו להקשות את עצמו בכוונה ולא באונס. הרי הוא בנידוי. כתב על זה השל"ה (מסכת יומא פרק נר מצוה) "לכן צריך לפשפש במעשיו, אם חטא באחד מהדברים, בפרט אם הקשה עצמו לדעת, שהוא דבר מצוי בין הבחורים עד שלא נשא אשה". ובכלל זה גם (כב) מי שגירש את אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להן להזקק זה לזה – כשיבואו לבית דין מנדין אותם. שהם עלולים להיכשל באיסורי עריות בגלל קרבתם זה לזו.
(כג) חכם ששמועתו רעה. הגמרא (מועד קטן יז ע"א) מביאה כדוגמה חכם שהיו רבים צריכים לו, אבל היה מקל לעצמו בעניינים שבינו לבינה, ונידה אותו רב יהודה ולא התירו חכמים את נידויו עד שמת. ולבסוף קברוהו במקום של חכמים.
(כד) המנדה מי שאינו חייב נידוי. וב"שולחן ערוך" (יו"ד סימן שלד מב) "כל ת"ח שנתחייב נידוי, אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחים ונשמטים ממנו. וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם, ואף ע"פ שנמנים להלקותו אם נתחייב מלקות או מכת מרדות. ואי סני שומעניה כגון שמתעסק בספרי אפיקורוסין ושותה במיני זמר, או שחביריו מתביישין ממנו ושם שמים מתחלל על ידו – משמתינן ליה".
תשובה מעבירה את רוע הגזירה
לכל המקרים הללו יש תשובה. וגם לנידוי הזה שגורם נידוי בשמים יש תשובה. ולכן כתב השל"ה כי מי שהתחייב נידוי "צריך לקבל עליו נזיפה, וישב בקרקע כמנודה ובעטיפה". וכן מצינו שדוד קיבל עליו נזיפה, כמו שפירשו רבותינו ז"ל במדרש.
בגמרא (מועד קטן טז ע"א) מובא כי היה טבח שהתחצף לרב טובי בר מתנה ולא רצה לשלם את מה שהתחייב בדין למי שתבע אותו לפני הרב. אותו רב היה עניו ולא רצה לנדות אותו, אבל אביי ורבא התכנסו והבינו שאי-אפשר לשתוק על בזיון תלמידי חכמים שהורס את כל עשיית הצדק, ונידו את אותו הטבח.
במקרה של נידוי לא יכול הטבח הזה למכור בשר, כי אנשים מתרחקים ממנו. נכנע הטבח והלך לפייס את בעל החוב שלו. שאל אביי האם מותר כעת להתיר את הנידוי או שצריך לחכות שלושים יום, שכל נידוי הוא שלושים יום. כאן במיוחד יש להתאמץ, אף שלא מגיע לאותו אדם, כיוון שהנידוי שלו עלול לפגוע בציבור שיבוא לקנות בשר באותה החנות.
חכם אחד אמר: השופר שאסר את הטבח הזה, הוא השופר שיתיר אותו. נתקע בשופר ונודיע שהוא חזר בתשובה והנידוי הותר. הרי אנחנו אסרנו אותו, והפה שאסר הוא הפה שיתיר. אבל אביי היה מסופק בדבר אם אפשר להתיר לפני שיעברו שלושים יום מהנידוי. רוב הפוסקים פסקו שאפשר להתיר את הנידוי אפילו מיד אם האדם חזר בתשובה. וכך פסק גם ב"שולחן ערוך" (יורה דעה הלכות נידוי וחרם סימן שלד יג).
שכך כתב ה"שולחן ערוך" בסעיף לה: "נידוהו בחלום, הוי נידוי וצריך התרה, ואפי' התירו לו בחלום – אינו כלום. ואפילו יודע מי נידהו – אינו יכול להתירו. וצריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירו. לא מצא – טורח אחריהם עד פרסה; לא מצא – מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה; לא מצא – מתירין לו אפילו עשרה שיודעים לקרות בתורה; לא מצא – מתירין לו אפילו עשרה שאינם יודעים לקרות; לא מצא במקומו עשרה – מתירין לו אפילו שלשה".
אנו משתדלים לעשות התרה מתוך תשובה בימים אלו ארבעים יום לפני ראש השנה, וכן בערב ראש חודש אלול שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור. כל זאת על מנת שנחזור בתשובה ונהיה מרוצים ומקובלים בשמים ותתקבל תפילתנו ברצון. אמן.
סיפורים על הרב:
זהירות מהתרת נדרים
מרן הרב זצ"ל סיפר כי היה מעשה ביהודי מומר שהלך לוו'אלי בבגדאד, שהוא המושל הגוי, ואמר לו כי היהודים נשבעים לשקר בבית-המשפט של הגויים, שהרי בערב כיפור הם אומרים "כל נדרי... ושבוענא לא שבועי ונדרנא לא נדרי", והם נשבעים ומתכוונים להפר את נדרם ושבועתם.
אמר לו הוו'אלי: אני לא מאמין. הביא לו הלה מחזור ליום כיפור שכתוב בלשון עברי ובלשון ערבי והראה לו מה שכתוב. כעס הוו'אלי עד מאוד, התברר לו שכל השבועות של היהודים הם לחינם ולשקר. שלח לקרוא לרבי עבדאללה סומך זיע"א (בעל "זבחי צדק", רבו של בעל הבא"ח זיע"א, שהיה מכונה "סתיי" – בלשון ערבית, היינו "המורה" בעברית). כששמע סבו של הרה"ג רבי יהודה צדקה, ראש ישיבת "פורת יוסף", את שאירע ביקש להתלוות לרבי עבדאללה סומך. אמר לו הרב בעל "זבחי צדק": אבל רק אני אדבר.
כשראו כל הציבור את שני הרבנים הגדולים יוצאים לביתו של המושל, ליוו אותם עד שערי הארמון. והנה רואה המושל עַם רב מצטופף בפתח ארמונו והתפלא. אבל כבר לא היה יכול להשיב את מה שנעשה. נכנסו שני החכמים האלו ועמדו לפני הוו'אלי והוא שאל אותם: הכיצד אתם נשבעים לשקר? אמר לו רבי עבדאללה סומך: מי אמר לך זאת? אמר לו הוו'אלי: היהודי המומר. אמר לו הרב: זיל בסיפיה דקרא (תקרא את סוף הפסוק) "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה", אם אדם נשבע בשגגה – נסלח לו, אבל אם אדם בא לפני השופט ונשבע לשקר במזיד – לא נסלח לו.
אמר הוו'אלי: אכן אתה צודק, ומיד אצווה לתפוס את אותו מומר ואחת דתו למות. אמר לו רבי עבדאללה סומך: ישראל שחטא, ישראל הוא, תעזוב אותו ואל תהרגנו. אמר לו הוו'אלי: הוא רצה להזיק לכם, ואעפ"כ אתה מוחל לו?!
סיפר הרב זצ"ל על הזמן שנתן שיעורים בבית הכנסת "טוויג", היה שם אדם אחד שהיה שואל שאלות שלא ממן העניין ומפריע בכל השיעורים. יום אחד אשתו, שישבה בעזרת הנשים, שמעה את מה שבעלה עושה בשיעור והכריחה אותו לנדור נדר, שלא ייכנס עוד לדברי הרב בשיעור. לאחר כמה שיעורים שישב בשקט לא יכול האדם להתאפק, ובא לרב וביקש ממנו שיעשה לו התרת נדרים. הושיב הרב שלושה אנשים, ואמר לו: בכבוד, תפרט את הנדר. אמר אותו אדם לרב: אני לא יכול לפרט מה נדרתי. אמר לו הרב: אם אתה לא מפרט את הנדר, אז אי-אפשר לעשות התרת נדרים. לא הייתה לו ברירה ופירט לרב את הנדר... הרב חייך ואמר שהוא לא מתיר כזה נדר.
(מתוך הספר "באור פניך", הרב חיים בן-שושן)
כאשר אותו אדם שב בתשובה, מתכנסים אותם ארבעים מלאכים ומתירים לו. בשעה זו מכריזים עליו כי הותר נידויו ומכאן ואילך תפילתו נשמעת. עד שהוא לא שב – הוא נזוף למעלה ולמטה. והשמירה של הקב"ה עוזבת אותו. ואפילו בלילה נשמתו נזופה וכל שערי השמים סגורים בפניה והיא לא עולה למרומים, ודוחים אותה מחוץ למחיצתו של הקב"ה.
נידוי חל רק כשברור כי מי שנידה פועל לכבוד ה' ולא לכבוד עצמו, להפיק מהנידוי נקמה או שנאה או רווח אחר. לכן חכם שגנבו לו או שלא החזירו לו את החוב, ילך ויתבע בבית-דין את חובו ולא ינדה את בעל חובו, ואם נידה – אין נידויו נידוי.
מנדים את המוכר לנוכרי, כי הוא מזיק את שכניו. ולא מסירים את הנידוי עד שיקבל על עצמו לתקן כל נזק שייעשה על-ידי הגוי. או שיקנה את הקרקע חזרה מהגוי הזה. ודין זה הוא בין בארץ ובין בחוצה לארץ. רק שבארץ ישראל החיוב הוא כפול ומכופל, כיוון שיש בו איסור "לא תחנם".
נושאים שונים חסד ואמת – עיונים במצוות קבורה לאור מלחמת התקומה | יצחק לונדין
חיים עד העולם – תחרות מאמרים תורניים – מקום ראשון
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
