ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- ליקוטים ג
- תפילת הדרך וברכת הגומל
- משפחה חברה ומדינה
- נסיעות, טיולים ונופש
- טיולים וטרמפים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
למעבר לתפילת הדרך בנוסח אשכנז/ספרד
למעבר לתפילת הדרך בנוסח עדות המזרח
למעבר לתפילת הדרך בנוסח תימן
1 - תפילת הדרך ומשמעותה
המקום המוגן יותר עבור בני אדם, הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. אבל כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסויימת. אם יותקף יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. ואם יפגע, עד שילקח לבית חולים יעבור זמן רב יותר. ולכן תקנו חכמים את תפילת הדרך. כשנתבונן בנוסח תפילת הדרך, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן היוצא לדרך צריך עד כמה שיותר לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר. ומאחר שכבר אנו עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, מוסיפים לבקש מה' שגם יצליח את דרכינו (ברכות כט, ב, ל, א).
וכך הוא נוסח תפילת הדרך : "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה".
2 - האם זו ברכה
יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינה פותחת בברוך. שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שאומרים אותה בפני עצמה, יש לפותחה בברכה, כלומר בלשון "ברוך אתה ה"'. ואם כן תפילת הדרך שנאמרת כתפילה בודדת, מדוע איננה פותחת בלשון ברוך? ואכן, יש שמחמת כן החמירו להסמיך תמיד את תפילת הדרך לברכה אחרת (מהר"ם מרוטנבורג). ולכתחילה טוב להחמיר, ואם מזדמנת לאדם ברכת הנהנין בשעה שהתחיל את דרכו, עדיף לסמוך אליה מיד את תפילת הדרך. אבל אם לא נזדמנה לו ברכה, על פי רוב הפוסקים אפשר לומר את תפילת הדרך גם ללא ברכה אחרת לפניה. והטעם לכך הוא, שבעצם תפילת הדרך אינה ברכה כלל אלא תפילה, ולא חלים עליה הכללים של ברכות, ולכן היא אינה פותחת בלשון ברוך אתה וכו' וגם אינה צריכה להיות סמוכה לחברתה (תוס, פסחים קד, א, מ"ב קי, כה), מוכח מסיום תפילת הדרך, שאינו הסיום הרגיל של ברכה, אלא רק : "ברוך אתה ה' שומע תפילה", ללא הזכרת המלים "אלהינו מלך העולם", ואמר ר' יוחנן : כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכות מ, ב), ומאחר שלא אומרים בתפילת הדרך "אלהינו מלך העולם", אין זו ברכה אלא תפילה.
ועוד תרוץ ישנו, שאכן תפילת הדרך היא ברכה - ברכת שומע תפילה שבשמונה-עשרה, שכן בסיום אנו אומרים "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ואם נשאל מדוע אינה פותחת בברוך. התשובה היא שהואיל ובדרך כלל ברכת שומע תפילה שבתפילת שמונה-עשרה סמוכה לברכות שלפניה, גם כשאומרים אותה בנפרד, כמו למשל בתפילת הדרך, לא שינו חכמים את נוסחה. ואין צורך לפתוח אותה בלשון ברוך ולהזכיר בה את המלים : "אלהינו מלך העולם", משום שכבר בברכות הקודמות בשמונה עשרה זה נזכר, ואין טעם לחזור על זה שוב בברכת שומע תפילה (תר"י ברכות ב, א).
3 - מדיני תפילת הדרך
את תפילת הדרך יש לומר לאחר שכבר התחלנו את הדרך, ולא בתוך העיר ממש אלא מיד לאחר היציאה מן העיר. אמנם לדעת הט"ז צריך לאומרה מיד כשמתחיל בדרך, ואפילו הוא עוד בתוך העיר, אך לרוב הפוסקים, צריך לאומרה דווקא לאחר היציאה מן העיר (מ"ב קי, יט).
ואין להמתין, אלא מיד ביציאה מן העיר צריך לאומרה. ואם שכח להגיד, אם נשארו לו לפחות ארבעה קילומטרים עד מחוז חפצו, עדיין הוא יכול לאומרה, אך על פחות מזה לא יברך (שו"ע או"ח קי, ז).
ואדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי צריך לאומרה שנית (שו"ע או"ח קי, ה).
לכתחילה בעת שאומרים את תפילת הדרך ראוי להפסיק מללכת, ולעמוד או לשבת. וכשנוסעים במכונית, לכתחילה, כשלא ממהרים ויש אפשרות לחנות בצד הדרך בלי לגרום לשום סיכון, עדיף לעצור את המכונית ולאומרה בכוונה. אולם אין הכרח לעשות כך, ואם הנהג מרגיש שהוא יכול לכוון היטב בתפילתו גם תוך כדי נסיעה, יברך בשעת הנסיעה. ולגבי שאר הנוסעים שאינם נוהגים, ודאי שהם רשאים לכתחילה לומר את תפילת הדרך תוך כדי נסיעה, הואיל והנסיעה אינה טורדת את כוונתם (שו"ע או"ח קי, ד, מ"ב כג).
4 - על איזה דרך מברכים
נאמר בתלמוד (ברכות ל, א), שאדם היוצא לדרך שאורכה הוא יותר מפרסה, (שיעור פרסה הוא בערך ארבעה קילומטרים), צריך לומר את תפילת הדרך, אך אם הדרך קצרה יותר אין מברכים. והטעם לזה, משום שדרך של פחות מארבעה קילומטר מן הסתם סמוכה לישוב ואין בה סכנה.
ולכאורה אין הבדל בין אם עוברים את הדרך הזו בהליכה ברגל או ברכיבה על חמור או בנסיעה במכונית מהירה, העיקר הוא שאם אורכה יותר מפרסה אומרים תפילת הדרך, ואם פחות - אין אומרים. אלא שכמה מן הפוסקים סברו, ששיעור פרסה בא לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע לעבור ארבעה קילומטר בדרך לא סלולה - צריכים לומר את תפילת הדרך, אבל אם הדרך אורכת פחות משבעים ושתים דקות, כיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב - אין אומרים את תפילת הדרך. ולפי זה כיום אדם שנוסע מתל אביב לירושלים, לא יאמר את תפילת הדרך, כי משך הזמן שנוסעים מתל אביב לירושלים הוא פחות משבעים ושתים דקות. (עיין שו"ת זכרון יהודה או"ח מ"ב).
אולם לדעת רוב הפוסקים כוונת חז"ל כשאמרו פרסה הוא לקבוע את אורך הדרך שעליה צריך לומר את תפילת הדרך. משום שככל שהדרך ארוכה יותר, כך היא מתרחקת יותר מן הישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. אבל לזמן אין שום חשיבות, עובדה היא, שגם בזמן חז"ל היו רוכבים על סוסים, והיו עוברים ארבעה קילומטרים בפחות מעשר דקות, ובכל זאת לא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, וקבעו שעל דרך של פרסה אומרים תפילת הדרך. ולפי זה גם בזמנינו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מפרסה, מחויבים לומר את תפילת הדרך. וכך פסק בעל המשנה ברורה (מ"ב קי, ל), וכך ההלכה, משום שרוב רובם של הפוסקים הורו כן, והדעה החולקת היא דעת יחיד (כך מובא בספר אהלך באמיתך ע' קא). ולהלכה, ברור שיש לנהוג למעשה לומר את תפילת הדרך על דרך בין עירונית שאורכה למעלה מארבעה קילומטר. ובמיוחד כיום שתאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם.
5 - תפילת הדרך בכבישי יש"ע
כפי שלמדנו, מפני הסכנה שיש בדרכים, תקנו חכמים לומר את תפילת הדרך. אולם על פי התלמוד הבבלי (ברכות לא, א) משמע שאם הדרך קצרה מפרסה (ארבעה קילומטרים), אין בה סכנה, ולכן אין להתפלל עליה את תפילת הדרך. אלא שהקשו על זה מדברי התלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) שקובע שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומשמע שאין הבדל בין דרך של יותר מפרסה לדרך של פחות מפרסה. ותרץ רבינו יונה בפרושו למסכת ברכות (ברכות כ, ב), שהתלמוד הבבלי מדבר על דרך רגילה, שאם אורכה פחות מפרסה, אין בה סכנה, ולכן אין לומר את תפילת הדרך. אולם הירושלמי מדבר על דרך מסוכנת יותר, ולכן אף על דרך של פחות מפרסה יש לברך את תפילת הדרך. וכן נפסק להלכה, שאם הדרך מוחזקת כמסוכנת, אפילו אם היא קצרה מפרסה - יש לומר את תפילת הדרך (מ-ב קי, ל).
אם כן, באותם כבישים ביש"ע שנחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר בהם את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מפרסה. ואף שוודאי סכנת תאונות הדרכים חמורה בהרבה מהסכנה של ידויי האבנים, עובדה היא שיותר אנשים מהישובים נפגעים מתאונות דרכים מאשר מפעילות חבלנית. מכל מקום הסכנה של תאונות הדרכים היא סכנה של דרך רגילה, שבה אומרים את תפילת הדרך רק אם נוסעים למעלה מארבעה קילומטרים. אבל ביש"ע מצטרפת סכנה נוספת שאינה שכיחה בסתם דרכים, ולכן יש לומר את תפילת הדרך אפילו על דרך של קילומטר אחד. ויהי רצון שיתמו כל שונאינו ואויבי נפשנו, וישראל ישכון לבטח בכל רחבי ארצו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
