ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
אמירת שיר השירים בליל הסדר
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
ביציאת מצרים, ליל הפסח, התחברה כנסת ישראל, הרעיה, אל הקדוש ברוך הוא, הוא הדוד (זהר אמור, צה ע"ב). מגילת שיר השירים היא משל לקשר הזה שבין ישראל לקדוש ברוך הוא, ומכיוון שבפסח נעשה החבור, אנו קוראים את שיר השירים בפסח.
בתקופת שעבוד מצרים נותק הקשר שבין ישראל לקדוש ברוך הוא. וכשבני זוג מרוחקים זה מזה, מתעוררים געגועים. בתחילה הגעגועים עזים, אך ככל שהזמן עובר מתרגלים למצב, ואט אט נשכחת האהבה שהולכת ושוקעת במעמקי הלב. אמנם מעת לעת מתעוררים הרגשות והלב נצבט, ומפעם לפעם אף עולים וצפים זיכרונות העבר עם צפיות לעתיד, אך עם חלוף הזמן השכחה גוברת, ואולי כי אין כוח לעמוד בצפיות הארוכות ובזיכרונות. עם זאת, השכחה היא חיצונית. כי לפני ולפנים קיימת אהבה נפלאה, שהתכסתה בכיסוים רבים עד שכבר אינה נראית כלפי חוץ. מאידך, אם יתרחש מפגש בין האוהבים, מיד תפרוץ האהבה בבת אחת, בכל העוצמה וביתר שאת גדולה יותר ממה שהיה קודם לכן, ואז יתגלה כי כל הצפיות והגעגועים שהיו לא נמוגו, אלא הצטברו בתוך חדרי הלב פנימה והעמיקו את הקשר הפנימי וכעת בפגישה, הם צפים ויוצאים בכל עוצמתם.
תהליך זה של העמקת הקשר, בא דווקא מתוך המרחק, והוא נמשך והולך עד להתרחקות כזו של רגע שבו לא מתעוררים געגועים בכלל. הרגע הזה הוא סיום תקופת התיקון וההעמקה, והזמן להתחברות מחודשת נפלאה. זה מה שהיה בליל היציאה ממצרים. הרעיה שבה אל הדוד והדוד השיב את הרעיה אליו.
בפנימיות זיכוך, בחיצוניות סייגים
מבחינה חיצונית ישראל הלכו והתרחקו וירדו עד למ"ט שערי טומאה, עד שמלאכי השרת אמרו: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (ע"פ שמות רבה כא, ז; זהר תרומה קע ע"ב) וההבדל שבין ישראל למצרים מבחינה גלויה לא היה ניכר, באופן חיצוני הייתה כאילו אדישות, זרות והשתלבות בסביבה המצרית. אולם במעמקי הלב, לפני ולפנים, ההתרחקות הזו העמיקה את הקשר.
התורה המשילה את השעבוד במצרים לכור ברזל בו מזככים זהב (דברים ד, כ). בתחילה מפרידים את הזהב היותר נקי וברור, ואחר כך מוציאים מה שנשאר דבוק בסיגים. כך הולכים ומזככים יותר ויותר עד שכאשר מגיעים לשלבים האחרונים של הזיכוך - כמעט כל הגוש מורכב מסיגים, ורק כמות קטנה של זהב שכלל לא ניכרת מעורבת בו. שני תהליכים כאחד, בפנימיות הזהב הזדכך יותר ויותר ובחיצוניות התרבו הסייגים. כך היה גם בשלב האחרון של השעבוד במצרים. מצד שני, עם ישראל הלך וגדל, "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב), הוא גדל ומתפתח עד שמגיע להיות עם שלם, המונה שישים רבוא, ומתוך כך הוא בשל לצאת.
על זה אמרה תורה "הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), ובארו במדרש: "כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטה" (ילקוט ואתחנן, רמז תתכו), כך ישראל נדמו כעובר ההולך ומתפתח במעי אמו עד שמגיע לשלמות ולזמן הלידה. ניתן גם לבאר שהרעיה מתבגרת ומגיעה עד לשלב שהיא כבר ראויה להיות לרעיה לדוד. אז מגיעה שעת הנישואין וריבונו של עולם מוציא את ישראל ממצרים להיות לו לעם. אין כאן סתירה בין שני משלי התורה: כור הברזל והעובר. אדרבה, הם משלימים זה את זה. תהליכים כפולים התרחשו בשעבוד מצרים. מצד אחד התרחקות וירידה, רוחנית חיצונית, וגם גידול פיזי גשמי, ולפני ולפנים התעמקות פנימית של הגעגועים, של הדבקות ושל התיקון.
חידוש הקשר שבין ישראל לקב"ה
לאחר ההפרדות מגיע זמן החיבור. בזוהר מבואר שליל פסח הוא זמן ההתחברות של ישראל והקדוש ברוך הוא, ואוי לו למי שמפריע כאשר לביא ולביאה נזקקין זה עם זה (סנהדרין קו ע"א). הדבר אמור כלפי מי שאינו שייך ואינו רצוי, כמצרים שלקו בלילה זה במכת בכורות. ומאידך אוי לו למי שצריך להימצא ולא נמצא. החיבור המחודש אינו כפי שהיה קודם הניתוק. יש כאן התחדשות של חיבור אבל במדרגה חדשה. לא עוד קשר פרטי, אישי, משפחתי, אלא קשר לאומי. הרעיה נעשתה בוגרת וראויה לאהבה מחודשת במדרגה עליונה יותר. "ותבואי ותגדלי בעדי עדיים" (יחזקאל טז, ז) אמנם מבחינה מסוימת "ואת ערום ועריה", יש כאן ירידה רוחנית וישראל ללא זכויות (רש"י שמות יב, ו; רש"י יחזקאל שם). זה מצב של התרחקות וזרות ויש פחד לעורר את האהבה, כדי שלא להתאכזב. אך באופן פנימי, לפני ולפנים הנפש מלאה בעוצמות רוחניות נפלאות שהתפתחו בכור הייסורים ומוכנה להוציא אותם מן הכוח אל הפועל. צריך ליצור חבור בין הפנים הנפלא, הכמוס, ובין הגוף השלם והריקן. החיבור יעשה על ידי מצוות מעשיות, על ידי מילה ופסח. זו גם סיבת נתינת הדם שעל הפתחים. הפתח הוא מקום החבור, הוא מאפשר את הכניסה, "פתחו לי פתח כחודו של מחט" (שיר השירים רבה ה, ב). וישראל המקיימים את המצווה ושוברים את המחיצות, יוצרים את החבור שבין ישראל לאביהם שבשמים בכל הגדולה הפנימית היוצאת מתוך מעמקי הלב.
צריך להבין שסדר התהליכים קשור זה בזה. כאשר אין רוחניות שוקעים בגשמיות ומפתחים אותה. אך אין זה לשווא כי כשהיא מתפתחת אפשר להשתמש בגדולה החיצונית למגמות רוחניות גדולות בהתאם לגודל הגשמיות שהוכנה. וכן להיפך, כאשר הרוחניות אינה גלויה, הרוח גדלה ונצברת במעמקים ושאיפת הגאולה נעשית מופשטת ועליונה, מנותקת מהמציאות ואינה פועלת על המעשים. מצב הגאולה הוא החבור שבין הרוח הפנימית שגדלה מאוד וזקוקה לגוף גדול, לבין הגוף הגדול שזקוק לרוח הגדולה. החבור הוא הגאולה, וזה מה שקרה באותו הלילה, בליל השימורים. שמים וארץ התחברו, שמחה בעליונים ושמחה בתחתונים.
ואחרית כראשית, אבל בסדר גדול יותר. כנאמר "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם" (ירמיהו כג, ז-ח). מצד אחד אמרו חכמים שהדורות הולכים ויורדים ודור האחרון של עקבתא דמשיחא ירוד מכולם, ומאידך אומרים חכמי הפנימיות שהנשמות של הדורות האחרונים גבוהות יותר ויותר (ראה דברי מרן הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה ב, אגרת תקנ"ה, ובשמונה קבצים, קובץ א, תרס"ט: "יש ביסום עולם מצד פנימיותו ויש ביסום מצד חיצוניותו. ובכלל, מצד החיצוניות, כל ימי החורבן, אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, אבל מצד הפנימיות, העולם הולך ומתבסם. ועקבתא דמשיחא הוא מצב של ירידה חיצונית וביסום פנימי, ע"כ הוא מביא לאורו של משיח, שבו מתמלא הכל, גם הביסום החיצוני, כי כשהפנימיות מבוסמת, קל הוא מאד לבסם את החיצוניות"). כלומר הגלות היא כור היתוך ודור האחרון הוא טוב מבפנים ורע מבחוץ, אחרית כראשית.
סוד הנסירה
דברי מרן הרב זצ"ל באורות ישראל (א, יג) משלימים את הרעיון באופן נפלא, ונותנים משמעות עמוקה לדברים האמורים:
אי אפשר לאדם להפרד מהדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה, אור ד' אלהי ישראל. אבל אי-האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירת הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים, שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובככלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב, כג). והעולם מתכונן, בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הם תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיהו סב, ה).
מסביר הרב כי כנסת ישראל קשורה אל הקב"ה באופן טבעי. אמנם לחיבור שכזה יש צד של הכרח שאיננו בא מתוך בחירה ואינו נותן מקום לבהירות ושיקול הדעת באופן חופשי להתגלות. על כן באה תקופה של ניתוק החיבור הטבעי כדי לאפשר לבחירה להתגלות. כמובן שיש בניתוק זה סיכון שהבחירה תהיה לכיוון השלילי, אך רק בדרך זו ניתן להגיע לקשר עליון הבא מתוך רצון חופשי, מתוך דעה בהירה, ועוצמה פנימית. ההפרדות מהקשר הטבעי נעשית בתהליך מתמשך וככל שההיפרדות גוברת והחופש מתפתח, כן מתרבות תופעות שליליות של כפירה ושמד. אך צריך לזכור כי אלו תופעות לוואי למגמה העליונה של ההתאחדות השלימה שאינה אפשרית בקשר הראשוני.
לביאור הדבר משתמש הרב זצ"ל בדוגמא מבריאת אדם הראשון. בתחילה מבארת הגמרא (ברכות סא ע"א) כי האישה הייתה מחוברת לאדם גב אל גב. היה זה חיבור טבעי אך לא מושלם. על כן, הקב"ה הפיל תרדמה על האדם וניסר את גבם על מנת שיהיה כאן זוג שהקשר בניהם יהיה מתוך בחירה ורצון, וזה יהיה קשר שמביא חיים לעולם. אמנם יש כאן סיכון שההפרדה תגרום להתרחקות, כאשר האשה לא תרצה את הקשר עם האיש, אך הסיכון כדאי בגלל המטרה הנפלאה של החיבור הרצוני שיבוא מתוך הכרה חופשית: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב, כג). תהליך הנסירה של ההפרדה שבין רבש"ע ובין כנסת ישראל אף הוא תהליך מתמשך, וככל שהוא נמשך גם בו מתגלות פרצות ותופעות שליליות של כפירה ושמד, אך בשיא התהליך תופיע גם הדבקות השלימה בכל אופייה ותפארתה ותבוא הבחירה הרצונית בכל מעלותיה ואל זה אנו הולכים וקרבים.
אשרי מי שרואה את עומק המשמעות החיובית של התופעות השונות, וחי חיי אמונה עמוקים מתוכם הוא רואה איך הגאולה הולכת וקרבה. זהו האתגר של דורנו. עומק אמונה ודבקות בחירתית. עבודת ד' בשמחה שלא הייתה כמותה בדורות הקודמים.
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
