ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
השולחן ערוך בהלכות פסח (תפז, ד), פוסק בעניין אמירת ההלל בליל הסדר:
בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות.
מגיה על דבריו הרמ"א:
הגה: וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל.
ביחס לברכת ההלל בליל הסדר נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ן (חידושים פסחים קיז ע"ב, הובאו דבריו בשינויים בר"ן פסחים כו ע"א (דפי הרי"ף)) מברכים על ההלל תחילה וסוף. הראיה שהרמב"ן מביא לדבריו היא מכך שמברכים על ההלל ברכה אחרונה: "יהללוך... מלך מהולל בתשבחות", ושנינו: "כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו" (נדה נא ע"ב. ראיה זו מובאת בדברי הר"ן), מכאן שצריך לברך על ההלל גם לפניו. וכן מפורש במסכת סופרים (פרק כ, הלכה ט) שמברכים על ההלל בליל פסח:
תני רבי שמעון בר יהוצדק, שמונה עשרה יום ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל, ואלו הן... ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ובגולה עשרים ואחד יום ושתי לילות, מצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של גלויות ולברך עליהן ולאומרן בנעימה לקיים מה שנאמר: "ונרוממה שמו יחדיו" (תהלים לד, ד).
אולם רב האי גאון כתב בתשובה שאין מברכים על ההלל בלילות פסחים, ונימוקו: "שאין אנו אומרים אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה" (תשובות הגאונים שערי תשובה סימן קב, הובאו דבריו בר"ן פסחים כו ע"ב בדפי הרי"ף וברשב"א ברכות יא ע"ב. לטעמים נוספים בשיטת הגאונים ראה טור סימן תעג). מה פירוש דבריו? מה ההבדל בין קריאת ההלל בתורת קוראין ובין אמירת הלל בתורת שירה? נראה שכוונת רב האי גאון היא, ש"תורת קוראין" היא אמירת הלל נובעת מחיוב מצות קריאה, ותורת אומר שירה היא נובעת מצורך פנימי להודות ולהלל. בקריאה שנובעת ממצווה יוצאים ידי חובה בעצם הקריאה גם ללא כוונה כי עיקרה היא הקריאה שבפה, משאין כן באומר שירה היא צריכה לנבוע מעומק הלב המתעורר לשיר. ההלל בליל הסדר צריך להיות אמירה טבעית, שירה ספונטנית שיוצאת מהלב ומתוכו של האדם, ולא בתורת תקנת חכמים רגילה.
עיקרה של ההגדה היא הבנת הלב
הסבר מעין זה ניתן למצוא בתשובת המהר"ל לשאלת הראשונים דנו בשאלה מדוע לא מברכים על אמירת הגדה של פסח? הרשב"א (מובא באבודרהם, סדר ההגדה ד"ה ומתחיל ההגדה) הסביר, שלא מברכים על ההגדה כיון שאפשר לצאת ידי חובה גם בקיצור נמרץ, באמירת: תודה שיצאנו ממצרים. אולם המהר"ל (גבורות ה' פרק סב) תמה על הסבר זה: מה בכך שניתן לקיים את המצווה בלשון קצרה? הרי סוף סוף זוהי מצוה מהתורה, ומדוע לא לברך עליה?
לכן ביאר המהר"ל, שהסיבה לכך שלא מברכים על ההגדה היא שאת ההגדה של פסח צריך להבין, ואם אדם יאמר את כולה בלי להבין לא יצא ידי חובה ובגלל שעיקר המצווה הוא מחשבת הלב, לא שייכת בה ברכה, כי מברכים רק על מצווה שעיקרה הוא במעשה. עיקר ענינה של ההגדה הוא הרגשת הלב, שאדם יודה לריבונו של עולם על הניסים והנפלאות שעשה לנו ה' ביציאת מצרים. הצורך בכוונה הוא ייחודי לאמירת ההגדה, בשונה ממצוות אחרות הקשורות לדיבור: את מצוות תלמוד תורה ניתן לקיים ברמה מסוימת גם על ידי לימוד בלי הבנה, ולכן נוסח ברכת התורה הוא 'לעסוק בדברי תורה', עצם העיסוק הוא המצווה, וגם אם אדם יאמר פסוקים בלי להבין הוא יברך עליהם (הקדמת המהר"ל לתפארת ישראל ועיין ט"ז אורח חיים מז, א: "שעיקר מעלת עוסקים בתורה דוקא דרך טורח ויגיעה, ואל זה כונו בברכה: לעסוק בדברי תורה"). כך גם אם אדם יקרא את המגילה ולא הבין קיים את מצוות קריאת המגילה, וכן בדרך כלל באמירת הלל. אולם, אם אדם אינו מבין את ההגדה של פסח הוא לא יצא ידי חובת המצווה של סיפור יציאת מצרים.
לפי דברי מהר"ל אלו ניתן לבאר את דברי רב האי גאון שההלל של ליל פסח נאמר בתורת שירה. כי שירה היא הבעה פנימית של הלב על השמחה הגדולה שהקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים ועניינו של חג הפסח ומצוותיו היא הבעת הלב.
השוני בהלל של ליל פסח
וכן מתבאר גם מדברי הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות חנוכה (ג, ו) כותב שההלל הוא מדברי סופרים, ולא רק ההלל שאומרים בחנוכה אלא גם ההלל שאומרים בכל הימים שגומרים בהם את ההלל. משיג על כך הראב"ד (שם) ושואל: מדוע כותב הרמב"ם שההלל הוא מדברי סופרים ומשמע מדבריו שהוא מדרבנן, והרי זהו עשה מדברי קבלה, הנלמד מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיהו ל, כט וראה פסחים צה ע"ב)? מתרץ המגיד משנה שיש שני סוגי אמירת הלל: יש הלל שאדם אומר כאשר הוא ניצל מצרה, ואז חיוב האמירה הוא מדברי קבלה מהפסוק שהביא הראב"ד העוסק בהצלת ישראל מסנחריב וכפי שאומרת הגמרא בפסחים (קיז ע"א) שנביאים תקנו לישראל לומר הלל על כל צר שנגאלים ממנה, ויש אמירות נוספות של הלל שתיקנו חכמים לומר במועדים שונים והוא מדרבנן.
אולם, הכסף משנה תמה על תשובתו של המגיד משנה: הרי גם ההלל של חנוכה הוא על הצלה מצרה, והרמב"ם כותב בפירוש שחיובו הוא מדברי סופרים? מכוח שאלה זו ברור לומר שכוונת המגיד משנה היא, שרק בשעת ההצלה מהצרה עצמה חיוב אמירת ההלל הוא מדברי קבלה, ואילו בשנים שאחר כך החיוב הוא מדברי סופרים. אולם, הדבר עדיין צריך בירור. בירושלמי פסחים (ט, ג) נאמר: "אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק, כתיב: 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' (ישעיהו ל, כט) - בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב ונמצא למד ממנו: מה זה (מפלת סנחריב) טעון הלל, אף זה (ליל הסדר) טעון הלל". כלומר, הירושלמי לומד מליל פסח הראשון, שבו יצאו ממצרים, את החיוב לומר הלל גם בשעת הנס שנעשה במפלתו של צבא אשור, וממנו חוזר ולומד חיוב אמירת הלל בליל הסדר שבכל שנה. על פי מה שאמרנו אין זה ברור, משום שאמירת ההלל בשעת הנס עצמו היא מדברי קבלה, ואיך לומדים ממנה לגבי אמירת הלל שבכל שנה, שאינה אלא מדרבנן, והרי השירה של ליל פסח אינה שירה על שעת ההצלה, אלא נאמרת גם שנים רבות לאחר ההצלה?
התשובה לשאלה זו היא כמו שביארנו למעלה: השירה של ליל פסח שונה מכל אמירות ההלל בימים האחרים. בליל פסח "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב), חכמים לימדו אותנו שזו ההרגשה שאדם צריך להרגיש בליל הסדר, כאילו עכשיו אירע הנס, וממילא עכשיו אומרים שירה. ודברים אלו מתאימים מאוד לדברי רב האי גאון, שלא מברכים על ההלל בליל הסדר כי הוא נאמר בתורת שירה.
זהו גם ההסבר לכך שרק לגבי ההלל של ליל פסח כותב השולחן ערוך שגומרים אותו בנעימה (תפז, ד), מה שלא מצאנו ביחס לאף אמירה אחרת של הלל במשך השנה. כיון שההלל של ליל פסח נאמר באופן ספונטני, מובן מדוע השולחן ערוך מדגיש שיש לאומרו בנעימה, מתוך רגש עמוק במיוחד. וכפי שמתארת הגמרא בפסחים (פה ע"א): "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא", כלומר חבורות הנמנות על פסח היו כה גדולות, עד שלא נותר אלא כזית לכל אחד, ושירת ההלל הייתה כה חזקה, שהיה נדמה כאילו הגגות עומדים להישבר מעוצמת הקולות. כבר בליל פסח מצרים נהגו באופן הזה, כפי שמתואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק מז): "רבי יהודה אומר כל אותו הלילה היו ישראל אוכלין ושותין ושמחין ומהללין לאלוהיהם בקול גדול והמצרים צועקים במר נפש". מכל המקורות הללו ניתן לראות שהלל זה נאמר בתורת שירה, ולא רק בתורת קוראין, כדברי רב האי גאון.
אפשר על פי זה שהלל של ליל פסח הוא מדאורייתא, משום שנלמד מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". ואם נאמר שהוא חלק מן ההגדה, יתחייבו בו גם נשים, כפי שהן מחויבות בשאר סיפור יציאת מצרים מדאורייתא. ולכן העובדה שאין מברכים על הלל בליל פסח לדעת רב האי אינה גריעותא, אלא להיפך, מעלה מיוחדת של הלל זה. ואולי גם לדעת הרמב"ן שראינו לעיל שסובר שמברכים על ההלל אין מחלוקת על מהותו המיוחדת של ההלל שבליל הסדר, ויכול להסכים שאמירת ההלל היא בתורת שירה - אולם לדעתו תיקנו גם שיברך עליה ונוספו לו גם הגדרים של חיוב קוראין, על פי תקנת חכמים, ולכן גם מברכים עליו, בנוסף לגדר השירה שבו (כך אומר המהר"ל בגבורת ה', סוף פרק סב; ועיין בנושא זה עוד במשנת יעבץ לרב בצלאל ז'ולטי, הלכות פסח, סימן יט).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
