ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
הַלֵּל - הלל בליל הסדר
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
השולחן ערוך בהלכות פסח (תפז, ד), פוסק בעניין אמירת ההלל בליל הסדר:
בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות.
מגיה על דבריו הרמ"א:
הגה: וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל.
ביחס לברכת ההלל בליל הסדר נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ן (חידושים פסחים קיז ע"ב, הובאו דבריו בשינויים בר"ן פסחים כו ע"א (דפי הרי"ף)) מברכים על ההלל תחילה וסוף. הראיה שהרמב"ן מביא לדבריו היא מכך שמברכים על ההלל ברכה אחרונה: "יהללוך... מלך מהולל בתשבחות", ושנינו: "כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו" (נדה נא ע"ב. ראיה זו מובאת בדברי הר"ן), מכאן שצריך לברך על ההלל גם לפניו. וכן מפורש במסכת סופרים (פרק כ, הלכה ט) שמברכים על ההלל בליל פסח:
תני רבי שמעון בר יהוצדק, שמונה עשרה יום ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל, ואלו הן... ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ובגולה עשרים ואחד יום ושתי לילות, מצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של גלויות ולברך עליהן ולאומרן בנעימה לקיים מה שנאמר: "ונרוממה שמו יחדיו" (תהלים לד, ד).
אולם רב האי גאון כתב בתשובה שאין מברכים על ההלל בלילות פסחים, ונימוקו: "שאין אנו אומרים אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה" (תשובות הגאונים שערי תשובה סימן קב, הובאו דבריו בר"ן פסחים כו ע"ב בדפי הרי"ף וברשב"א ברכות יא ע"ב. לטעמים נוספים בשיטת הגאונים ראה טור סימן תעג). מה פירוש דבריו? מה ההבדל בין קריאת ההלל בתורת קוראין ובין אמירת הלל בתורת שירה? נראה שכוונת רב האי גאון היא, ש"תורת קוראין" היא אמירת הלל נובעת מחיוב מצות קריאה, ותורת אומר שירה היא נובעת מצורך פנימי להודות ולהלל. בקריאה שנובעת ממצווה יוצאים ידי חובה בעצם הקריאה גם ללא כוונה כי עיקרה היא הקריאה שבפה, משאין כן באומר שירה היא צריכה לנבוע מעומק הלב המתעורר לשיר. ההלל בליל הסדר צריך להיות אמירה טבעית, שירה ספונטנית שיוצאת מהלב ומתוכו של האדם, ולא בתורת תקנת חכמים רגילה.
עיקרה של ההגדה היא הבנת הלב
הסבר מעין זה ניתן למצוא בתשובת המהר"ל לשאלת הראשונים דנו בשאלה מדוע לא מברכים על אמירת הגדה של פסח? הרשב"א (מובא באבודרהם, סדר ההגדה ד"ה ומתחיל ההגדה) הסביר, שלא מברכים על ההגדה כיון שאפשר לצאת ידי חובה גם בקיצור נמרץ, באמירת: תודה שיצאנו ממצרים. אולם המהר"ל (גבורות ה' פרק סב) תמה על הסבר זה: מה בכך שניתן לקיים את המצווה בלשון קצרה? הרי סוף סוף זוהי מצוה מהתורה, ומדוע לא לברך עליה?
לכן ביאר המהר"ל, שהסיבה לכך שלא מברכים על ההגדה היא שאת ההגדה של פסח צריך להבין, ואם אדם יאמר את כולה בלי להבין לא יצא ידי חובה ובגלל שעיקר המצווה הוא מחשבת הלב, לא שייכת בה ברכה, כי מברכים רק על מצווה שעיקרה הוא במעשה. עיקר ענינה של ההגדה הוא הרגשת הלב, שאדם יודה לריבונו של עולם על הניסים והנפלאות שעשה לנו ה' ביציאת מצרים. הצורך בכוונה הוא ייחודי לאמירת ההגדה, בשונה ממצוות אחרות הקשורות לדיבור: את מצוות תלמוד תורה ניתן לקיים ברמה מסוימת גם על ידי לימוד בלי הבנה, ולכן נוסח ברכת התורה הוא 'לעסוק בדברי תורה', עצם העיסוק הוא המצווה, וגם אם אדם יאמר פסוקים בלי להבין הוא יברך עליהם (הקדמת המהר"ל לתפארת ישראל ועיין ט"ז אורח חיים מז, א: "שעיקר מעלת עוסקים בתורה דוקא דרך טורח ויגיעה, ואל זה כונו בברכה: לעסוק בדברי תורה"). כך גם אם אדם יקרא את המגילה ולא הבין קיים את מצוות קריאת המגילה, וכן בדרך כלל באמירת הלל. אולם, אם אדם אינו מבין את ההגדה של פסח הוא לא יצא ידי חובת המצווה של סיפור יציאת מצרים.
לפי דברי מהר"ל אלו ניתן לבאר את דברי רב האי גאון שההלל של ליל פסח נאמר בתורת שירה. כי שירה היא הבעה פנימית של הלב על השמחה הגדולה שהקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים ועניינו של חג הפסח ומצוותיו היא הבעת הלב.
השוני בהלל של ליל פסח
וכן מתבאר גם מדברי הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות חנוכה (ג, ו) כותב שההלל הוא מדברי סופרים, ולא רק ההלל שאומרים בחנוכה אלא גם ההלל שאומרים בכל הימים שגומרים בהם את ההלל. משיג על כך הראב"ד (שם) ושואל: מדוע כותב הרמב"ם שההלל הוא מדברי סופרים ומשמע מדבריו שהוא מדרבנן, והרי זהו עשה מדברי קבלה, הנלמד מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיהו ל, כט וראה פסחים צה ע"ב)? מתרץ המגיד משנה שיש שני סוגי אמירת הלל: יש הלל שאדם אומר כאשר הוא ניצל מצרה, ואז חיוב האמירה הוא מדברי קבלה מהפסוק שהביא הראב"ד העוסק בהצלת ישראל מסנחריב וכפי שאומרת הגמרא בפסחים (קיז ע"א) שנביאים תקנו לישראל לומר הלל על כל צר שנגאלים ממנה, ויש אמירות נוספות של הלל שתיקנו חכמים לומר במועדים שונים והוא מדרבנן.
אולם, הכסף משנה תמה על תשובתו של המגיד משנה: הרי גם ההלל של חנוכה הוא על הצלה מצרה, והרמב"ם כותב בפירוש שחיובו הוא מדברי סופרים? מכוח שאלה זו ברור לומר שכוונת המגיד משנה היא, שרק בשעת ההצלה מהצרה עצמה חיוב אמירת ההלל הוא מדברי קבלה, ואילו בשנים שאחר כך החיוב הוא מדברי סופרים. אולם, הדבר עדיין צריך בירור. בירושלמי פסחים (ט, ג) נאמר: "אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק, כתיב: 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' (ישעיהו ל, כט) - בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב ונמצא למד ממנו: מה זה (מפלת סנחריב) טעון הלל, אף זה (ליל הסדר) טעון הלל". כלומר, הירושלמי לומד מליל פסח הראשון, שבו יצאו ממצרים, את החיוב לומר הלל גם בשעת הנס שנעשה במפלתו של צבא אשור, וממנו חוזר ולומד חיוב אמירת הלל בליל הסדר שבכל שנה. על פי מה שאמרנו אין זה ברור, משום שאמירת ההלל בשעת הנס עצמו היא מדברי קבלה, ואיך לומדים ממנה לגבי אמירת הלל שבכל שנה, שאינה אלא מדרבנן, והרי השירה של ליל פסח אינה שירה על שעת ההצלה, אלא נאמרת גם שנים רבות לאחר ההצלה?
התשובה לשאלה זו היא כמו שביארנו למעלה: השירה של ליל פסח שונה מכל אמירות ההלל בימים האחרים. בליל פסח "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב), חכמים לימדו אותנו שזו ההרגשה שאדם צריך להרגיש בליל הסדר, כאילו עכשיו אירע הנס, וממילא עכשיו אומרים שירה. ודברים אלו מתאימים מאוד לדברי רב האי גאון, שלא מברכים על ההלל בליל הסדר כי הוא נאמר בתורת שירה.
זהו גם ההסבר לכך שרק לגבי ההלל של ליל פסח כותב השולחן ערוך שגומרים אותו בנעימה (תפז, ד), מה שלא מצאנו ביחס לאף אמירה אחרת של הלל במשך השנה. כיון שההלל של ליל פסח נאמר באופן ספונטני, מובן מדוע השולחן ערוך מדגיש שיש לאומרו בנעימה, מתוך רגש עמוק במיוחד. וכפי שמתארת הגמרא בפסחים (פה ע"א): "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא", כלומר חבורות הנמנות על פסח היו כה גדולות, עד שלא נותר אלא כזית לכל אחד, ושירת ההלל הייתה כה חזקה, שהיה נדמה כאילו הגגות עומדים להישבר מעוצמת הקולות. כבר בליל פסח מצרים נהגו באופן הזה, כפי שמתואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק מז): "רבי יהודה אומר כל אותו הלילה היו ישראל אוכלין ושותין ושמחין ומהללין לאלוהיהם בקול גדול והמצרים צועקים במר נפש". מכל המקורות הללו ניתן לראות שהלל זה נאמר בתורת שירה, ולא רק בתורת קוראין, כדברי רב האי גאון.
אפשר על פי זה שהלל של ליל פסח הוא מדאורייתא, משום שנלמד מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". ואם נאמר שהוא חלק מן ההגדה, יתחייבו בו גם נשים, כפי שהן מחויבות בשאר סיפור יציאת מצרים מדאורייתא. ולכן העובדה שאין מברכים על הלל בליל פסח לדעת רב האי אינה גריעותא, אלא להיפך, מעלה מיוחדת של הלל זה. ואולי גם לדעת הרמב"ן שראינו לעיל שסובר שמברכים על ההלל אין מחלוקת על מהותו המיוחדת של ההלל שבליל הסדר, ויכול להסכים שאמירת ההלל היא בתורת שירה - אולם לדעתו תיקנו גם שיברך עליה ונוספו לו גם הגדרים של חיוב קוראין, על פי תקנת חכמים, ולכן גם מברכים עליו, בנוסף לגדר השירה שבו (כך אומר המהר"ל בגבורת ה', סוף פרק סב; ועיין בנושא זה עוד במשנת יעבץ לרב בצלאל ז'ולטי, הלכות פסח, סימן יט).
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
