ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום העצמאות
- שיחות ליום העצמאות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אלון בן איריס
רבן יוחנן בן זכאי, שחווה את אירועי חורבן בית המקדש השני והקים את מרכז ההנהגה והתורה ביבנה, תיקן תקנות "זכר למקדש". במשנה במסכת סוכה (ג, יב) אנו לומדים: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש". בזמן המקדש היו נוטלים את הלולב בבית המקדש כל שבעת ימי חג הסוכות ואילו בשאר חלקי הארץ יום אחד בלבד. סיבת הדבר היא על פי הכתוב בתורה: "ולקחתם לכם ביום בראשון, פרי עץ הדר", ואילו בהמשך כתוב: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", "לפני ה' אלוקיכם" - הכוונה במקדש. אחרי החורבן תיקן ריב"ז שיהיו נוטלים ארבעת המינים שבעה ימים זכר למה שהיה נהוג בזמן המקדש. הזיכרון מטרתו לשמר את מנהג המקדש בכל חלקי ארץ ישראל. החיוב של נטילת הלולב שבעה ימים הוא מדברי חכמים ולא מהתורה, אבל בתקנה זו טמון רעיון של התפשטות קדושת המקדש לכל בית כנסת ובית בישראל, בכל מקום נוהגים כמו שנהגו במקדש. האם בעתיד כשייבנה המקדש נחזור לנוהג הקודם שרק במקדש נטלו שבעה ימים? אינני בטוח. בכל אופן, נראה שעיקר התקנה היא שימור זכר המקדש.
המשנה ממשיכה ומלמדת אותנו על תקנה נוספת של ריב"ז: "שיהא יום הנף כולו אסור". יום ההנף הוא יום הנפת העומר בט"ז בניסן. עד יום זה, שבו היו מניפים את העומר ומקריבים את מנחת העומר, אסור לאכול תבואה חדשה, שנקצרה מיבול השנה. כשבית המקדש היה קיים היו ממתינים עד הקרבת קרבן העומר, ומיד אחרי ההקרבה היה מותר לקצור את התבואה החדשה ולאכול אותה. אחרי החורבן מדין תורה משעלה עמוד השחר של יום ט"ז בניסן מותר לאכול את התבואה החדשה. רבן יוחנן בן זכאי החמיר ותיקן שכל יום ט"ז אסור לאכול מהתבואה החדשה. סיבת הדבר, "מהרה ייבנה המקדש". המקדש עתיד להיבנות, ואם נתיר לאכול תבואה חדשה מעלות השחר, יאמרו "בשנה שעברה אכלנו מעלות השחר", ולא ימתינו עד הקרבת המנחה במקדש. לכן עדיף להחמיר ולאסור לאכול כל יום ט"ז, ושייבנה המקדש נקל ונאמר שניתן לאכול מעת הקרבת הקרבן. בתקנה זו טמונה אופטימיות נשגבה, כל יום אנו מצפים שייבנה בית המקדש.
תקנת נטילת הלולב יש בה זיכרון העבר, השפעה של העבר על ההווה, אנו נוהגים בכל ארץ ישראל כפי שנהגו במקדש: נוטלים לולב כל שבעה. רבן יוחנן בן זכאי מכוון אותנו גם לצפות אל העתיד, "מהרה ייבנה המקדש" ולכן יום ההנף כולו אסור. זיכרון מתחיל מהעבר, עובר להווה ופונה כלפי העתיד.
מצוות זכירת יציאת מצרים המופיעה בתורה: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג) מתחילה מזכירת העבר ועוברת להווה. נביאים רבים מזכירים את יציאת מצרים כזיכרון שמטרתו להשפיע על חיי העם בהווה, וגם בדברי חז"ל: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים משמשת גם כמודל לקראת הגאולה העתידה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו), למרות שהנביא ירמיהו מתאר את הגאולה העתידית כגדולה מגאולת מצרים: "לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא ייאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשיבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם" (ירמיהו טז, יד-טו), עדיין יציאת מצרים משמשת כנקודה ההתחלה של הגאולה ותמיד נזכיר אותה (עיין מהר"ל תפארת ישראל פרק נ"ב).
בין אבל לזיכרון
זיכרון אינו אבל. האבל בהלכה היהודית מסתיים אחרי שנים עשר חודשים על אב ואם, ואחרי שלושים יום על שאר הקרובים. הזיכרון נשאר לתמיד. זיכרון מטרתו לגרום להפנמת משמעות האירועים שקרו בעבר, להעבירם להווה ולפעול למען העתיד.
עם ישראל מתייחד עם הנספים בשואה ועם חללי צה"ל ביום השואה וביום הזיכרון. שומה עלינו להתבונן כל שנה מה משמעותה של השואה האיומה, לשם מה חללי צה"ל מסרו את נפשם, מה אנו לוקחים לחיינו בהווה, ומהי הצוואה שהם הורישו לנו לעתיד.
ההפרדה בין ימי הזיכרון ליום העצמאות יצרה מצב שימי הזיכרון הפכו להיות ימי אבל, צער ושכול. ברור שהשכול והצער נמצא בליבותינו ובמיוחד בלב המשפחות השכולות, ואנו חייבים לחבק ולתמוך בכל מי שמרגיש צער. התמיכה חייבת להיות כל ימות השנה, במיוחד בחגי ישראל שבהם הקרובים מרגישים צער יותר גדול, שאינם יכולים לחגוג עם הקרובים שנספו, לכן בתורה מופיע שבחגים יש לשמח את היתומים והאלמנות.
במישור הלאומי, הזיכרון צריך להיות חלק מחגיגת העצמאות. חגי ישראל הם חגי שמחה. השמחה איננה הוללות, אלא שמחה מתוך כובד ראש. השמחה מתעצמת כשאנו זוכרים מאין הגענו. מי שזוכר את יום השואה ביום העצמאות, השמחה שלו היא בעלת משמעות יותר עמוקה. הוא מבין שיצאנו מגלות לגאולה. מי שזוכר את המחיר הכבד ששילמנו כדי לזכות בתקומת מדינת ישראל, חיים צעירים של רבים שמסרו את נפשם למען המדינה, יודע לשמוח על תקומת ישראל. ראש השנה נקרא בפי חכמים "יום הזיכרון", יום שיש בו אימת דין משולבת בשמחת חג. בקהילות אשכנז נהגו לומר תפלת 'יזכור' בימי החגים, ולא ראו בכך סתירה.
הקדושים שנספו בשואה ובמערכות ישראל עברו מחיי העולם הזה לעולם שכולו טוב, "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" (פסחים נ.). אנו חווים את חסרונם, אבל הם נמצאים במקום שכולו טוב, לא כמו העולם הזה שאנו עמלים שיהיה כולו טוב.
אני מאמין שבעתיד נזכה שהזיכרון ישולב עם השמחה, ואז השמחה תהיה בעלת משמעות ערכית ועמוקה.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
