ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הגדה של פסח
- שיעורים נוספים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
ובגמ' שם מובא "אמר רבא: צריך שיאמר: ואותנו הוציא משם (דברים ו' כ"ג) וכך אנו אומרים בהגדה. וצריך להבין מה מוסיף לנו רבא על מה שנאמר במשנה שם? נראה לומר שמהמשנה היינו לומדים שעלינו להרגיש שיציאת מצרים היא העילה הראשונה לכל הגאולות, שכולן באו מחמתה. וזה כוונת בעל ההגדה באומרו "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". ובא רבא וחידש שצריך להרגיש יותר מזה - כאילו אותנו ממש הוציא משם. וכך משמע בפסוק הנזכר "ואותנו הוציא משם" הלקוח מספר דברים, שנכתב לפני כניסתם לארץ וממילא מדבר בבן החכם שהוא מילידי הארץ שישאל מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים וגו'" והתשובה אליו תהיה "לא את אבותנו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר: ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו אל הארץ אשר נשבע לאבותנו", משמע שגם מי שלא היה בגופו בזמן יציאת מצרים נחשב כמי שיצא משם, וממילא גם בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא בפועל ממש ממצרים.
וצריך להבין איך אפשר לומר כן שאף אנו יצאנו בפועל ממצרים? לכאורה היה נראה לפרש זאת ע"פ המדרש (לקח טוב נצבים):"אתם נצבים היום כולכם - אמר להם משה בואו ראו כמה יציבות התייצבתם, בתחילה על הים, כענין שנאמר: התיצבו וראו את ישועת ה'. ואח"כ התייצבתם לקבל את התורה, שנאמר: ויתייצבו בתחתית ההר. ועתה: אתם נצבים. ודעו לכם כי גם המתים וגם הדורות העתידים לבא רוחם ונשמתם נצבות פה" כפי שנאמר בתורה שם "את אשר ישנו פה .. ואת אשר אננו פה עמנו היום". ואפשר שלזה רומזת הגמ' (כתובות ) "במקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל"- "אפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה, שנאמר: ממקור ישראל", היינו שגם הדורות העתידים לבא השתתפו בשירה זו. ופירוש הדבר, שע"י גאולת מצרים זכינו לבחינת "חירות" בנפשנו , וכמו שאנו אומרים בתפילה "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם". [שאף אם נגלה מארצנו, נשאר בני חורין בנפשנו]. ועלינו לזכור ש"ואותנו הוציא משם"- להתנהג כבני חורין. ונראה לתרץ תרוץ נוסף שעלינו לכוון ביציאת מצרים לזכור את יציאת מצרים הפרטית שלנו; של דורנו, ושל כל אחד ואחד מאתנו.
הנה בהגדה לאחר שאנו מזכירים "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, מובא מה שאמר ראב"ע "הרי אני כבן שבעים שנה וכו'" .מקור המחלוקת הזאת הוא במשנה מסכת ברכות (יב:), ונשאלת השאלה מה שייכות המשנה הזאת לליל הסדר, הרי זו עוסקת בהזכרת יציאת מצרים בכל לילה בשנה? והנה הרמב"ם בהגדתו גרס "אמר להם ראב"ע", היינו לחכמים שהיו מסובים עמו בליל הפסח בבני ברק, משמע שיש להלכה זו שייכות עם ליל הפסח. (לפי הצל"ח ברכות יב המצוה לזכור יצ"מ בכל כשנה כלולה במצוה שלך זכירת יצ"מ בליל פסח, ועל כן יש ערך לדון בפרטי המצוה של זכירת יצ"מ כל השנה בליל פסח).
ונראה לבאר שיסוד מחלוקתם של בן זומא וחכמים תלויה ביסוד מצוות זכירת יציאת מצרים, מה כלול במצוה זו!? (כמה ראשונים הבינו שיש כאן מחלוקת בין בן זומא לחכמים, שלדעת בן זומא שניצל את הדרשה "כל ימי חייך"- לרבות את הלילות לא נשאר לו מקור דרשה לקרבות את ימות המשיח, ולכן לעת"ל לא תזכר יציאת מצרים כלל).
והקשה הרשב"א בחדושיו לברכות, כיצד יתכן לומר שלעת"ל לא תהיה מצוה לזכור יציאת מצרים, הלא המצוות הן נצחיות ולא תתבטלנה לעולם? ותירץ שלעת"ל תתקיים המצוה בזכירת הגאולה האחרונה! וצ"ל שעומק דבריו, באמת אין מצוה לזכור דוקא את יציאת מצרים אלא את העובדה שהקב"ה גואל אותנו, ועד ימות המשיח, תהיה גאולת מצרים סימן לכל הגאולות. כמו שכותב הרמב"ן (סוף בא) ש"מתוך הניסים הגלויים אתה למד על הניסים הניסתרים".
ואין לך נס גלוי יותר מיציאת מצרים, שהיא תהיה כבנין אב ללמד על כל הגאולות שהם יד ה'. אבל לעתיד לבא בימות המשיח יהיה הדבר כל כך ברור "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר", ולא יצטרכו לזכור יציאת מצרים כדי להבין זאת.
נמצא, שלפי בן זומא העיקר הוא לזכור שהקב"ה גואל אותנו בכל דור ודור, אלא שמגאולת מצרים אנו יודעים זאת, ועל האמונה הזאת אנו אומרים "והיא שעמדה לאבותינו ולנו,... אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". אמנם, אם נתבונן נראה שגם לפי חכמים אנו צריכים לזכור את גאולתנו עתה ולהכליל אותה עם גאולת מצרים. דהנה בתוספתא (המובאת בגמ' שם) יש המשך לויכוח בין בן זומא וחכמים. "אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, הלא כבר נאמר: "הנה ימים באים נאום ה'".
נמצא שגם לדברי חכמים שנזכור יציאת מצרים לעת"ל, הרי היא תהיה טפילה לגאולה העתידה. אך האם זה יהיה רק בימות המשיח, או שגם בגאולות הבאות תהיה גאולת מצרים טפילה לגאולה העכשוית ? יש להוכיח מהרמב"ן (בדרשות לר"ה) שמבאר את השנוי בשמות החודשים. שתורה ובנביאים אין שמות לחודשים אלא מספרים, כדי שנזכור תמיד את יציאת מצרים. ואחרי העליה מבבל אנו מוצאים שיש שמות לחודשים. ומבאר הרמב"ן משום הפסוק "חי ה' וגו'" שיציאת מצרים תהיה טפלה לגאולה העתידה. א"כ כבר בעלית עזרא נתקיים הדבר אע"פ שהייתה זו גאולה בזעיר אנפין לעומת גאולת מצרים. והסיבה לכך מבוארת בגמ' הנ"ל בברכות שזה הטבע האנושי שצרות אחרונות משכחות צרות ראשונות. ומובא שם שזה בכל שלב של הצלה אפי' כמה פעמים: הצלה מזאב, ארי, נחש. ומשמע שגם בנמשל יש כמה שלבים, ולא רק שהגאולה האחרונה תשכח גאולת מצרים. וא"כ בכל דור ודור יש לזכור את הגאולה האחרונה ולכלול אותה בזכרון יציאת מצרים. ונראה להסביר את נקודת מחלוקתם של בן זומא וחכמים בשאלה מהי שיא הגאולה שאליה אנו שואפים. נקדים לבאר כיצד תהיה גאולתנו האחרונה . האם יהיו בה נסים יותר גדולים מיציאת מצרים? מה שייך נס גדול יותר משנוי הטבע שהיה אז? אלא שעל הגאולה העתידה נאמר "כי לא בחפזון תלכו וגו'" היינו שתבא מצד הכנתנו אליה בהתערותא דלתתא, ולא כגאולת מצרים שהייתה בחפזון בהתערותא דלעילא. ונראה שכמו שתבא בהכנתנו אליה, כן לא יהיו צריכים שיהיו בה נסים להוכיח את מציאות ה', אלא שאנו נוכל לראות את יד ה' המנהיגה אותנו גם בדרך הטבע.
לפי זה אפשר לומר שנקודת המחלוקת בין התנאים אם לעת"ל נהיה זקוקים להוכחה של ניסי מצרים לבן זומא - השאיפה היא לזכות לגאולה העתידה שבא לא נהיה זקוקים לניסים , ויצ"מ לא תזכר בה עוד. אמנם לפי חכמים גם לעת"ל נתעלה למדרגה שנראה את הנהגת ה' בטבע ולכן הגאולה שתהיה בדרך הטבע, היא בכל זאת נסתרת, ועדין אנו זקוקים לגאולת מצרים הניסית שתחזק בתודעתינו את העובדה שהקב"ה הוא המשדד מערכות הטבע למעננו, ולכן גם לעת"ל נזכור יציאת מצרים כטפילה לגאולה העתידה.
מובא ב"מי השילוח" מדוע אנו אוכלים בליל הסדר ביצה משום שהיא שונה מכל הנולדים. כל הנולדים שבעולם כיון שנולדו נגמרה ההולדה בשלמות והגיעה אל תכליתה, זולת הביצה שנולדה לא הגיעה בה ההולדה אל תכליתה, עדין היא צריכה להולדה שניה, להולדת האפרוח, כך ישראל לאחר שיצאו ממצרים ניתן בהם הכח הראשון וההכשר להיות נולדים לידה שניה, מוכשרים לקבלת התורה. וכמו שכתב המהר"ל (גבורות ה' פמ"ו) שחג המצות הוא ההויה הראשונה ותכלית ההויה הזאת לא נשלמה רק בקבלת התורה. וכך יש בביצה רמז לגאולה העתידה שעליה נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, ט"ו). ומכל זה אנו למדים שלכו"ע יש לנו לזכור עם זכירת יציאת מצרים את כל הגאולות שהקב"ה גואלנו, וכך נוכל לכוון באומרנו "ואותנו הוציא משם" - על כל הגאולות שנגאלנו ובפועל עתה.
ואפשר שזו הסיבה שאנו מוזגים את הכוס החמישית כנגד הלשון החמישית "והבאתי", שמרמזת לגאולה העתידה שגם היא פועל יוצא מגאולת מצרים ונכללת בה. או כעיקר וטפל, או שמחליפה אותה כדעת בן זומא. וראויה להזכר בעת שאנו מזכירים יציאת מצרים.
והנה מעיון בדברי הרי"ף נראה שכוס חמישית היא כנגד ה"הלל הגדול", והכוס הרביעית היא כנגד "הלל המצרי", וכן משמע מרשב"ם שבגלל זה סובר שישנם שתי ברכות השיר: "יהללוך" על הלל המצרי. ונשמת וישתבח על הלל הגדול וא"כ ההבדל בין לשון הגאולה דעבר ביציאת מצרים לבין הגאולה לעתיד לבוא, הוא שהגאולה דעבר תהיה בדרך נס כפי שנאמר בהלל המצרי "הים ראה וינוס וגו'", אבל הלל הגדול נאמר על הפרנסה שבכל יום, ועל מזונות שהקב"ה נותן לבריותיו, ומכאן נראה שהגאולה העתידה תהיה בישועת ה' שבדרך הטבע. (אמרו חז"ל גדולה פרנסה יותר מהגאולה, שנאמר "המלאך הגואל אותי", "האלקים הרועה אותי", וזה מתאים לדעת בן זומא שהלכה בכמותו שמזכירים יציאת מצרים בלילות, ולא לימות המשיח שהיא גדולה יותר מגאולת מצרים).
ראב"ע לשיטתו גם בזמן אכילת הפסח, וגם בזכירת יצ"מ בלילות
על השאלה הנזכרת לעיל מה שייכות המחלוקת בין בן זומא וחכמים אם יש להזכיר יציאת מצרים בלילות לליל פסח, עלה במחשבה תירוץ נוסף. דהנה לפני המחלוקת הזאת מובא בהגדה שחכמים היו יושבים ומספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ולכאורה קשה הלא לראב"ע זמן אכילת הפסח עד חצות. ומכאן למדו בגמ' שגם זמן אכילת מצה בזה"ז עד חצות שהוקשה לפסח. וא"כ ספור יציאת מצרים שנאמר בו "והגדת לבנך ... בעבור זה וגו'"- בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", גם הוא צריך להיות עד חצות, וא"כ קשה מדוע ראב"ע שהיה בין החכמים המסובים בבני ברק לא העיר דבר על כך שהחכמים היו מספרים ביצי"מ לאחר חצות? וא"כ בני ברק עירו של ר"ע ("אחר ר"ע לבני ברק"), היה צריך לכה"פ לומר את דעתו בדבר? והנה לפי הרמב"ם נאמר שם "אמר להם ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו'" נראה שכאן נמצאת הערתו של ראב"ע לחכמים על זמן סיפור יצ"מ!
דהנה המחלוקת אם מזכירים יצ"מ בלילות לכאורה תלויה אם יש להחשיב את הגאולה שהייתה בלילה, שכן בלילה עדין לא יצאו ממצרים, אלא היה "חפזון דמצרים" ומכת בכורות, וישראל עצמם היו בפחד אם יפגע בהם מלאך המשחיתאו המצריים, וכפי שאמר רבינו יונה ברכות שאמר אז ברכת "השכיבנו" להנצל מכל המזיקים ולכן נחשבת ברכה זו לגאולה אריכתא. ורק בבקר "בעצם היום הזה יצאו צבאות בנ"י מארץ מצרים", והיא שעת חפזון דישראל. הגמ' אומרת שבלילה הייתה "גאולה פורתא", ולכן לדעת ריב"ל אין מצוה בלילה לסמוך גאולה לתפילה, רק ביום יש מצוה לסמוך גאולה לתפילה. ואף לדידן שסמכינן גאולה לתפילה בלילה אנו מפסיקים ב"השכיבנו" ובאמירת קדיש, ואין מקפידים בכך כמו שמקפידים בתפילת שחרית.
וזה כוונת אומרו "לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות", שהלילה הוא זמן של חשיכה ו"הסתר פנים", וכפי שאומרת הגמ' שבלילה אומרים "אמת ואמונה" ולא "אמת ויציב" כמו בשחר. ע"פ הפסוק "להגיד בבקר חסדיך ואמונתך בלילות", שביום אפשר להגיד חסדי ה', בפה מלא, אבל בלילה שאין רואים את חסדי ה' אנו מאמינים בהם. ולכן אין אומרים הלל בלילה שנאמר: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'", וא"כ אין הלילה "זך" וקשה לזכות לומר בו יציאת מצרים, "עד שדרשה בן זומא".
ובזה ראב"ע לשיטתו שזמן אכילת הפסח והמצה עד חצות, ומובא בגמ' (פסחים ק"כ:) שלכו"ע אוכלים עד שעת "חפזון". לפי ראב"ע עד שעת חפזון דמצרים שהיה בלילהולכן אכילתו עד חצות. ולפי ר"ע עד שעת חפזון דישראל שהיה ביום, ולכן זמן אכילתו כל הלילה. הרי לנו, שראב"ע מחשיב גם את חפזון דמצרים שהיה בלילה לגאולה, ולכן לשיטתו מזכירים יציאת מצרים בלילות. ודוק!
הרעיון הזה משתלב עם מה שאמרנו לעיל שלדעת בן זומא לעת"ל לא יזכר עוד יציאת מצרים מפני שיגעו למדרגה כזאת שיראו את השגחת ה' שבטבע, ולא יזדקקו עוד לניסים להוכיח זאת. כלומר בן זומא רואה זאת כאתגר שלעת"ל לזכות לאמונה שכזאת שרואה גם את הגאולה ש"בלילות", ולכן גם עתה אנו מחשיבים יותר את הגאולה פורתא שהייתה בלילה, ומזכירים יציאת מצרים בלילות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
