ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
- משפחה חברה ומדינה
- ארץ ישראל ומצוותיה
- מצוות התלויות בארץ
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
א. כל קבוע - כמחצה על מחצה דמי.
ב. "כל דפריש" - מרובא פריש.
ובהמשך הסוגיא בעמוד ב, "אמר שמואל: אין הולכין בפקוח-נפש אחר הרוב". ולכן, "מצא תינוק מושלך בעיר שרובה גויים, מפקחין עליו את הגל".
פסיקת הרמב"ם
הרמב"ם בהלכות אסורי-ביאה 1 לא פסק כשמואל, אלא פסק שגם בפיקוח-נפש הולכין אחר הרוב. ולכן כתב: "האסופי שנמצא בעיר שיש בה גויים... מחצה למחצה מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת", עכ"ד. כלומר דוקא מחצה למחצה מפקחין, אבל רוב גויים אין מפקחין. ועיין בהרב-המגיד שמפרש שהרמב"ם פסק כרבי יוחנן במסכת יומא שחולק על שמואל, וסובר שגם בפקוח-נפש הולכים אחר הרוב.
דברי הרמב"ם אלו סותרים לכאורה את מה שכתב בהלכות שבת 2 : "היתה חצר שיש בה גויים וישראליים, אפילו ישראל אחד ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת, מפקחים על הכל מפני ישראל", כי יש בזה גדר של "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי". וממשיך הרמב"ם ואומר הלכה נוספת: "פירש אחד מהם לחצר אחרת, ונפלה עליו אותה חצר, מפקחים, שמא זה שפירש היה ישראל, והנשארים - גויים", עכ"ד. אם-כן, גם בפירש, שיש בו את הכלל "כל דפריש מרובא פריש", מפקחין, שמא זה שפירש - ישראל הוא. ונשאלת השאלה, מה בין תינוק הנמצא בעיר, לפירש אחד לחצר אחרת, מדוע בתינוק אמרינן "כל דפריש מרובא פריש", ואילו בתינוק, אין אנו אומרים כן, הרי לכאורה מדובר באותו ענין ממש?!
תרוץ הגר"ח
מתרץ הגר"ח 3 : יש להבדיל בין תינוק שפרש, לבין גדול שפרש. לתינוק שפרש יש גדר של "כל דפריש", כי אין לו דעת ואי-אפשר לדעת כיצד פרש, ואנו פוגשים את הספק לא במצב של קביעות, אלא במצב של פרישה, ולכן אזלינן בתר הכלל ש"כל דפריש מרובא פריש". בגדול לעומת זאת, הואיל ובן דעת הוא, דמי ללוקח מן הקביעות, כמו בדין עשר חנויות, תשע מוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר טריפה, ולקח בשר מאחת מהן, אך שכח מהיכן לקח - כאן אין גדר של "כל דפריש", שהרי ברור שלקח מן הקביעות. והוא-הדין הכא - כיון שגדול פרש והוא בן דעת, אם-כן, הוי כלוקח מן הקביעות, שבזה אנו דנים על-פי הכלל ש"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי".
ולפי זה נראה שאותו דין שיש לתינוק הנמצא בעיר יהיה בתינוק שדידה מחצר אחת לאחרת, וזה ברור. אך דבריו צריכים עיון, אמנם נכון שהלוקח מן הקבוע, אף-על-פי שהפריש את הדבר מן הקבוע, בכל זאת נשאר הדין עליו של "כל קבוע וכו' ", אבל זה בנוגע לעצמו, אבל לא בנוגע לאחרים, שלא לקחו מן הקביעות, לגביהם יש לעיין אם יהיה דין של כל 'קבוע' או של "כל דפריש", וכאן הדיון אינו על הלוקח, אלא על המפקחים, האם יצילו, ולגביהם אין כאן דמיון ללוקח מן הקביעות, דהא הם לא לקחו, ויתכן שלגביהם יש כאן דוקא גדר של "כל דפריש", ויש בדבר דיון ארוך בפוסקים 4 .
קנייה על ידי שליח
בשו"ת דברי-חיים מצאנז 5 כותב, שאם הקונה מבקש מהמוכר לשלוח לו סחורה, שיש שמערבין בה שומן חזיר, והמוכר שולח לו לפי בקשתו, ודאי בכהאי-גוונא חשוב כלוקח מן הקבוע, לא יחלוק על זה זולת חסר דעת , עכ"ד. ולעומתו רבי שלמה קלוגר, בשו"ת טוב-טעם-ודעת 6 , כותב, שכל שאינו לוקח מן הקביעות, ורק המוכר שולח אליו, היינו פירש ואזלינן ביה בתר רובא, וזה ברור לכל יודעי דת ודין.
לכאורה, כל הדיון הוא, כאשר הלקיחה מהקבוע היא בשליחות הקונה, אבל כאשר לקח מישהו אחר מהקבוע, לכולי-עלמא לגבי אחרים הרי זה בגדר "כל דפריש". והנה, הרשב"א בתורת-הבית 7 אומר, שאם הלוקח נמצא לפנינו, אסור. אבל אם נפל מידו והוא אינו לפנינו, מותר (כך על-כל-פנים מבין השב-שמעתתא את דבריו).
יש להבין מה הטעם שגם לאחרים אסור, הרי לגביהם הוי "כל דפריש"!? ואפשר, כיון שהראשון לקח מהקבוע, אם-כן, הספק נולד בקבוע, וכך נקבע דינו, מה שאינו כן אם גוי לקח מהקבוע שלא בפנינו, והוא אינו נאמן, אם-כן, הספק נולד אחר דפריש. אבל כשישראל לקח והוא לפנינו, ויש לו נאמנות, אם-כן, לפי דבריו הספק נולד בקבוע, ולכן אסור גם לאחרים. וכך משמעות דבריו של הפרי-מגדים שכתב בסימן קי 8 , שקטן חריף שאפשר לשאול אותו, הוי כישראל ולא כגוי.
ואולם בקצות-החושן 9 אומר טעם אחר: אם הספק נוגע לראשון, אם-כן, הוא נולד בשלקח מהקבוע, ולכן ישראל שלקח מהקבוע אסור לאחרים. מה שאין כן אם גוי לקח, הרי אין הספק נוגע לו, אם-כן הוא מתעורר עכשיו לגבי הלוקחים, ואז דינו - "כל דפריש". ולכן אומר ה"קצות", שאם גוי גנב אתרוגים מסל שהיו בו עשרים אתרוגים של אחד, ושמונה של שני, ושלושה של שלישי, ולרביעי שנים, והוא גנב עשרה אתרוגים, לא אמרינן "כל דפריש", וכנראה גנב מזה שהיו לו עשרים, אלא כיון שגם לגוי אסור לגנוב, הדיון לגביו מתעורר בשעה שלקח מהקבוע, ולכן הוי כמחצה על מחצה. לאמור: כאשר הספק נוגע ללוקח מן הקבוע, הגם שאין לו נאמנות, בכל זאת דינו לפי הזמן שנתעוררה השאלה, והוי "כל קבוע".
נמצא, שנחלקו הפרי-מגדים וקצות-החושן מדוע כשישראל לוקח מהקבוע, זה נאסר גם לאחרים. להפרי-מגדים, מפני שהוא נאמן, ועל-כן הספק התחיל כשלקח מהקבוע. ולדעת ה"קצות", אף-על-פי שאינו נאמן, אם הספק נוגע לו. נפקא-מינה לדינא: בישראל החשוד לשקר, שהספק נוגע לו, אבל אינו נאמן.
דעת פוסקי זמננו בשאלת הערלה
בצידי הדיון הזה, דנו הפוסקים בשאלת הערלה בזמנינו. כיון שיש עצים של ערלה בארץ-ישראל, אף-על-פי שהרוב אינם ערלה, אבל כיון שהם קבועים בשדות, הרי יש כאן דין "כל קבוע", ואסור לקחת מהקבוע, אלא אם-כן יודע שאינו ערלה. אכן, כל זה במי שבא לקחת מהקבוע בשדה. אבל מי שבא לקנות בחנות או בשוק, האם מותר לקנות מדין "כל דפריש"? זה תלוי לכאורה בשאלה מי קנה מהשדה. אם ישראל קנה, אם-כן, להרשב"א נאסר לאחרים. אם גוי קנה, מותר. אם ישראל חשוד קנה, זה תלוי לכאורה במחלוקת הפרי-מגדים וה"קצות".
דנו בדבר הפוסקים האחרונים. הרב אלישיב מחמיר ואומר שכל הפירות שבחנויות בספק ערלה מדין כל קבוע, אלא אם כן ידוע שהמוכר קנה ממקום מסויים, ובמקום הזה יש ספק אם יש שם בכלל עצי ערלה. בחנות הזו יהיה מותר לקנות, משום שזה ספק קבוע והולכים לקולא.
הרב עובדיה יוסף התיר, וסבר שזה נחשב "כל דפריש".
גם בשו"ת מנחת-יצחק דן בדבר 10 והוסיף שם צד נוסף לקולא: שאם הלוקח מהשדה יודע מאין לקח, לא מתעוררת השאלה בשעת לקיחה, הרי שאין ספק מנין לקח, וכל השאלה מתעוררת אחר-כך - האם זה ערלה או לא, ואז יש לזה דין של "כל דפריש". ורק אם אינו יודע מנין לקח, והספק הוא מנין לקח, זהו ספק של קבוע. אבל במציאות שהלוקח יודע יש לזה דין של "כל דפריש".
כמובן שלכתחילה צריך להשגיח ולהקפיד שלא תגיע ערלה לשוק ואם ניתן לברר בקלות - יש לברר. זאת אומרת, שכל האמור הוא רק בדיעבד.
דיון בדברי הגר"ח
לפי כל הבירור הזה, צריך עיון בדברי הגר"ח שמתרץ את הרמב"ם כפי שהזכרנו בראשית דברינו. שהרי אחד שפירש מחצר, שבה היו קבועים רוב גויים ומיעוט ישראל, זה שפירש מהחצר יודע אם הוא ישראל או גוי, והשאלה מתעוררת רק כאשר נפלה עליו מפולת, ואנחנו לא יודעים מי הוא. אם-כן, השאלה התעוררה לאחר שפירש, ומדוע הרמב"ם אומר שלא הולכים אחר הרוב? במה זה שונה מתינוק הנמצא שאמר שהולכין אחר הרוב?! השאלה, אינה רק לחדושו של המנחת-יצחק, אלא גם על שאר השיטות, שהרי הכל מסכימים שאם הלוקח מהקבוע אינו לפנינו, ואי-אפשר לשאול אותו מנין לקח, שזה גדר של "כל דפריש", וכך סובר הרשב"א, ולכאורה, גם אם הוא לפנינו, אבל אנחנו לא יכולים לשאול אותו. כגון זה שנפלה עליו מפולת. לכאורה צריך להיות הדין של "כל דפריש", ולמה אומר הרמב"ם שאין הולכין אחר הרוב בזה? ובמה שונה מתינוק הנמצא בעיר?!
אמנם, להרשב"א עצמו לא יקשה, שהוא חולק על הרמב"ם בדין פיקוח-נפש, וסובר שאין הולכין בפיקוח-נפש אחר הרוב תמיד. ויתכן שגם לרמב"ם לא קשה מהרשב"א, מפני שיתכן שהוא סובר שגם באופן זה, - שאי-אפשר לשאול את הלוקח הראשון, - בכל זאת הוי גדר של ספק של קבוע וכשיטת ה"קצות".
ועל-כן, נראה לי שאפשר לתרץ את הסתירה שבדברי הרמב"ם, ולומר שהרמב"ם בהלכות שבת מדבר בפרש לפנינו, ואמנם כן גם משמע מפשטות לשונו, שכתב: "היתה חצר שיש בה גוים וישראלים - אפילו ישראל אחד ואלף גוים... פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר, מפקחין וכו'". ומנין לנו שהוא בא מחצר הראשונה ולא ממקום אחר, אלא על-כרחך שאנו ראינו שפרש לפנינו ממקום הקבוע, ובזה לכולי-עלמא יש לו דין של כל קבוע, ואין הולכים אחר הרוב ומפקחים (ואין זה נוגע לדיון שלעיל שלקח מקבוע שלא לפנינו). ולעומת זאת, הרמב"ם בהלכות אישות מדבר על תנוק שנמצא בעיר ששם הדין כל דפריש. כי הלא לא פירש מקביעותו לפנינו, אלא נמצא לאחר שפירש ובזה אמרינן כל דפריש אפילו בפיקוח-נפש.
ולפי זה, תירוץ הרמב"ם לא כפי שתירץ הגר"ח, לחלק בין גדול לבין תינוק שנמצא, אלא בחילוק בין נמצא לבין פרש לפנינו. אחר-כך מצאתי שכך בדיוק מתרץ בספר בית-יצחק לרבי יצחק אייזק חבר ז"ל, בשער הקבוע, ונראין הדברים שזה התירוץ הנכון בישוב הסתירה שבדברי הרמב"ם.
^ 1 פרק טו, הלכה כה.
^ 2 פרק ב, הלכה כ.
^ 3 מהדורת סטנסיל, עמוד ט.
^ 4 כל המקורות לנושא זה, נמצאו במאמר של הרב יעקב נבון בענין ערלה, בתחומין חלק ו עמודים 383-426.
^ 5 חלק ב, יורה-דעה סימן נג.
^ 6 חלק ב, סימן יז.
^ 7 מובא בשב-שמעתתא, שמעתתא ד פרק יח.
^ 8 סעיף פד, ס"ק יח.
^ 9 סימן רצב, ס"ק ב.
^ 10 חלק ז, סימן צו.
^ 2 פרק ב, הלכה כ.
^ 3 מהדורת סטנסיל, עמוד ט.
^ 4 כל המקורות לנושא זה, נמצאו במאמר של הרב יעקב נבון בענין ערלה, בתחומין חלק ו עמודים 383-426.
^ 5 חלק ב, יורה-דעה סימן נג.
^ 6 חלק ב, סימן יז.
^ 7 מובא בשב-שמעתתא, שמעתתא ד פרק יח.
^ 8 סעיף פד, ס"ק יח.
^ 9 סימן רצב, ס"ק ב.
^ 10 חלק ז, סימן צו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
