ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- שמיני
- משפחה חברה ומדינה
- כשרות
- דיני כשרות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
ולכאורה קשה מה התקשה משה בסימני הטהרה של החיות, שהקב"ה היה צריך להראות לו באצבע סימנים אלו? (הא תינח חידוש הלבנה, יש בענינה חשבונות מסובכים וקשים שעליהם נאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו'", וכן מעשה המנורה מקשה זהב הוא מעשה אומנות קשה לביצוע, אבל איזה עומק מחשבתי או קושי מעשי יש בסימני "מפרסת פרסה" ומעלת גרה"?)
ונראה שמשה התקשה בסוד הטומאה והטהרה הטמון בבעלי החיים, מה גורם את הטומאה, הרי כולם בריותיו של הקב"ה? וכך משמע מדברי המדרש שהשווה את מה שהקב"ה הראה למשה את כל החיות ואמר לו זאת תאכלו וזאת לא תאכלו, לאדם הראשון שהקב"ה העביר לפניו את כל בריותיו והוא נתן להם שמות. ואף לקב"ה נתן האדם שם. והנה ידוע שהשם הוא המהות של הדבר, ורצונו לומר, שהאדם ידע מהות כל דבר, ואף הכיר את הקב"ה לפי מה שנתגלה אליו וקרא לו בשם. וכמו שם, כך גם בסימני טהרה וטומאה שהראה לו הקב"ה, עמד משה על סוד הטהרה והטומאה שנובעת באותן בעלי חיים.
(ונראה שגם בענין מולד הלבנה, הקושי שנתקשה משה לא היה קושי אנטלקטואלי של הבנת חכמת הדבר, אלא קושי מחשבתי, על מה שנאמר "החודש הזה לכם", משמע שהזמנים מסורים לישראל לקבוע מועדים לקדושה, ובזה התקשה מנין להם הכח לעשות זאת, וכן בענין המנורה התקשה במה שהיא מסמלת, "עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל", והוא סוד תורה שבעל פה, שמסורה לישראל להאיר חדושי תורה למעשה, והתקשה לקבל על עצמו את העוז לכך, ובמקום אחר במדרש הוסיפו גם את האמור "וזה יתנו" מחצית השקל לתרומת המשכן, שמשה התקשה כיצד יכפר עליהם, וכיצד ישרה שכינה ביניהם. נראה שארבעת הדברים האלו הם כנגד קדושת ישראל שבאה לידי ביטוי בקום ועשה בעשית המנורה, ובסור מרע בפרישה משרצים ומאכלות אסורים, ובכחם של ישראל לקדש את הזמן בקדוש החודש, ולקדש את המקום במחצית השקל לצורך המשכן, והוא רמוז בסוד י' ה' שכינה ביניהם - בישראל, ו' ה' השראתה של השכינה בעולם ע"י ישראל).
נראה לעיין במקורות הפרשנים והחוקרים הראשונים, ונמשיך למקורותיהם בדברי חז"ל, כדי למצוא מהו סוד הטומאה שבמאכלות האסורות?
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ח כתב שטעם מאכלות אסורים הוא מפני שהקב"ה רצה להפריש אותנו ממאכלות המזיקות לבריאות, וכך כתב החנוך במצוה ע"ג והסביר זאת, מפני ש"הגוף צוות לנפש", שע"י הגוף עושה מצוות, ולכן התורה מצווה אותנו בענין האוכל, כדי שנהיה בריאים ונוכל לקיים מצוות התורה.
שיטת הרמב"ן
בשני מקומות מפרש הרמב"ן את שיטתו בטעם אסור מאכלות האסורות. על הפסוק (שמות פרק כב) "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו". כתב הרמב"ן "ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגעלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא מג - מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה".
וכן כתב הרמב"ן (ויקרא פרק יא פסוק יג) "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו".
הרמב"ן ממשיך באותה שיטה של הרמב"ם, אלא מוסיף שיש תכונה טבעית במאכלים האסורים שמזיקים לאדם מבחינה נפשית, שמולידים מידות רעות בנפש, ולכן התורה מזהירה אותנו שלא נאכל אותם.
עקדת יצחק
בנגוד לשיטות הנ"ל סובר בעל העקדת יצחק, שאין במאכלות האסורות איזו סיבה טבעית לאוסרם, אלא שהקב"ה רצה "שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים, בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם".
המהר"ל בספר תפארת ישראל פרק ח'
המהר"ל גם הוא סבור שטעם המצוות כולן, כולל מאכלות אסורים הוא כדי לצרף בהם את הבריות, ולא מצד טבע הדברים עצמו. שאם לא כן "היתה התורה ספר רפואות או ספר טבע", ולכן שולל גישה זו לחלוטין. אע"פ שהמהר"ל מודה שיש גם ענין טבעי מזיק באותן המאכלות האסורות, אין זה טעם האיסור שהתורה התכוונה אליו.
דעת חז"ל במדרשים ובתלמוד
מקורות רבים בחז"ל עוסקים בשאלת טעם האסור של מאכלות האסורות, נעיין בדבריהם.
א. מובא בגמ' (יומא לט.) "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר +ויקרא יא+ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". משמע שהאסור שקבע הקב"ה הוא שגורם את מקור הטומאה, הואיל ועובר על דבר ה' הרי הוא נטמא ומטמטם.
ב. מובא בילקוט שמעוני תורה פרשת קדושים רמז תרכו "אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים", משמע שהאוכל האסור מצד עצמו אין בו דבר רע, ויאמר אדם "אפשי ואפשי", ורק בגלל האסור של הקב"ה יפרוש ממנו.
ג. מובא ויקרא רבה (וילנא) פרשה יג, ג "ד"א וזאת הבהמה הדא הוא דכתיב (משלי ל) כל אמרת אלוה צרופה רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות וכל כך למה שנאמר (שם /משלי ל'/) מגן הוא לכל החוסים בו. א"ר יודן ברבי שמעון כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לע"ל וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב כיצד הם נשחטים בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא ולא כך תנינן הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים מפני שהן חונקין אמר רבי אבין בר כהנא אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא חדוש תורה מאתי תצא אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטוון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעוה"ב הה"ד (ויקרא ז) וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו בשביל שתאכלו ממנו לע"ל =לעתיד לבוא= לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם זאת החיה אשר תאכלו". משמע כנ"ל שהמצוות באו כדי לצרף בהם את הבריות, למעט את התאוה, ולהתגבר על היצר. ולעתיד לבא יאכיל הקב"ה את הצדיקים בסעודה שיהיה בא שביכול אותם מאכלות שנאסרו, שור הבר והלויתן, שמסמלים את יצר הקנאה (שור), ואת התאוה (לויתן), מפני שיעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ויצר הרע יתבטל מן העולם.
ד. מובא ילקוט שמעוני תורה פרשת שמיני רמז תקלו "לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו ואף הכותים אומרים תן לנו שכרנו שאף אנו עשינו מצות אמר הקב"ה כל מי שלא אכל בשר חזיר ושקצים ורמשים יבא ויטול שכרו באותה שעה הן נוטלין איפופסין שלהן שנאמר אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם ה'". הנה הפרישה ממאכלות האסורות מסמלת את האדם ירא ה' שעוסק התורה, וכיון שלא נהנה מעולם הזה בדבר ה', יזכה ליטול שכרו בעוה"ב.
ה. מובא ויקרא רבה (וילנא) פרשה יג "אמר רבי תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד לחיים ואחד למיתה אמר לזה של חיים זה תאכל וזה לא תאכל ושאינו לחיים אמר כל דבעי הבו ליה כך עובדי כוכבים שאינן לחיי העוה"ב כתיב בהם (בראשית ט) כירק עשב נתתי לכם את כל, אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא זאת הבהמה אשר תאכלו". המדרש אינו אומר שאומות העולם לא נבראו לחיים בעוה"ז, אלא שלא נבראו לחיים של עוה"ב, וא"כ המאכלות האסורות אינן גורמות לתחלואי הגוף, אלא לתחלואי הנפש, בכך שעובר על דברי ה'.
ו. מובא ברש"י ויקרא פרק יא פסוק מה "כי אני ה' המעלה אתכם - על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכולן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות, דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה". והנה אם נאמר שטעם מאכלות האסורות הוא בגלל בריאות הגוף או בריאות הנפש, האם בגלל זה יצאנו ממצרים? משמע שעיקר הטעם הוא לקבל עבדותו יתברך, וא"כ טעם הדבר הוא בשמיעה בקול ה'.
לסיכום
מכל המקורות הנ"ל נראה ברור שטעם האסור הוא לא טבע האוכל אלא שמיעה בקול ה', והעברה מטמאה ומטמטמת. ולפי זה מובן מה נתקשה משה בסוד המאכלות האסורות, שהבין את שורש הרוחני של טומאתן, ואמר לו הקב"ה זאת תאכל וזאת אל תאכל, ובעצם האמירה הזאת מונח גם סודה, לשמוע בקול ה' ולפרוש ממה שאסר עלינו.
מאכלות אסורים מטמטמים את הלב גם כשאינם אסורים
והנה לכאורה יש להביא ראיה לסתור את הרעיון שאמרנו, שגם במקום שאין אסור אכילה, גם כן ראוי לפרוש מדבר שמקורו באסור.
מובא בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיד עמוד א "תא שמע: יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת", הגמ' השוותה אכילת שקצים ורמשים ליונק מנכרית. ועיין רשב"א שם, שר"ח למד מכאן שאסור לינק מנכרית, והרשב"א חלק עליו, ואמר שזו מידת חסידות, וכמו שאמרו במדרשים שמשה רבינו לא ינק מנכרית, כיון שהיה צריך לדבר עם השכינה.
וכן נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן פא סעיף ז "חלב כותית כחלב ישראל, ומ"מ לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א). וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשי"רי). וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו". (ועיין בש"ך ובט"ז שמדובר באשה שאכלה אסור בזמן פקוח נפש).
ולכאורה צריך להבין אם זה מותר על פי הלכה לינק מנכרית, אם כן לפי הכלל שאמרנו, אין בכך כל טומאה, שכן כל הטומאה באה מאי שמיעה בקול ה' ומדוע זה אסור?
האם גם במקום שהאסור יתבטל בהיתר נאמר שלכתחילה אין לאכול זאת למרות שהדבר מותר הלכתית, מפני שיש בזה מאכלות אסורים שהן מזיקות? ובפירוש כתוב בספר בני יששכר שמותר לכתחילה לאכול ואדרבא בזה מעלה את הניצוצות הקדושות גם ממאכל שהיה בעבר אסור באכילה, ונעשה בו עתה תיקון גדול יותר.
נראה לומר שהעובדה שנהנה מדבר ששורשו בעבירה, זה יוצר אצלו קשר לעבירה, ודי בכך כדי שזה ישפיע עליו רוח טומאה. וכך מדויק ברשב"א שם, שכתב "מפני שטבען של ישראל נח יותר, משום שרגילי במצוות, והם רחמנים וביישנים בטבע אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן", ולהיפך העובדת כוכבים שעוברת עבירות טבעה מגדל רשעים כיוצא בה, אם כן העבירה מטמטמת, ולא טבע המאכל מצד עצמו.
וכן מצאנו בתלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז עמוד ב /ה"א, בענין אחר שיצא לתרבות רעה, נאמר שם טעם לדבר "ויש אומרים אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עבודה זרה והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה...", וזה גרם לו להתקלקל. ואע"פ שאלישע בן אבויה עצמו לא חטא, הואיל ונהנה ובא מאם שנהנתה מע"ז הדבר השפיע עליו.
ומידה טובה מרובה על מידת פורענות, מצאנו שחלב של אשה צדקת, הועיל לקרב גויים רשעים לחיק היהדות, מובא בתוספות מסכת עבודה זרה דף י עמוד ב "אמרינן במדרש חלב מטמא חלב מטהר, כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת ובטלו הגזרה ואמרי' נמי בירושלמי שלסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו". הרי לנו שחלב של אמו של רבי גרם לאנטונינוס קיסר, לעזוב את מלכותו, והיותו בכבודו של עולם ולהתגייר.
אבל במקום שהאסור נתבטל ונעשה היתר אין בו כל מכשול, ומותר לכתחילה. ומה שאמרו הש"ך והט"ז הנ"ל שאם אשה אכלה מאכלות אסורים בזמן פקוח נפש שלא תניק את בנה, באמת לא נראה מפשטות דברי הרמ"א, ולפי פשוטו כוונתו להוסיף בדרך זו השפעה על האשה שלא תאכל אסורים בגלל בנה, ולפעמים טעם זה ישפיע עליה יותר מעצם האסור. ולפי דבריהם אולי יש לחלק בין אסור שבטל שמותר לכתחילה, לבין אסור שהאשה אכלה באונס, שצריכה גם על זה קצת כפרה.
ישוב שיטת הרמב"ם והרמב"ן עם דעת חז"ל
נמצא, לפי כל המקורות הנ"ל בחז"ל, שלא האוכל האסור מזיק ומקלקל את האדם מצד הטבע שבו, אלא האסור והעבירה שבו הם המטמטמים לבו של אדם, ואף דבר שאינו אסור אלא שיסודו בעבירה, אמרו חכמינו שממידת חסידות יש לפרוש ממנו, ואם כן צריך לישב את דעת הרמב"ם והרמב"ן שכתבו שהמאכל מצד טבעו מזיק ומטמא.
ונראה לומר, שהרמב"ם בספרו מורה נבוכים, הוא לשיטתו בספרו זה, לבטל מלב את האמונה בעבודה זרה, ובאמונות תפילות, והנה המחשבה הזאת שיש באוכל איזה כוחות רוחניים בלתי מוסברים, שיכולים לטמא את האדם, עלולה להטות את האדם לאמונות תפילות, שאליבא דהרמב"ם זה אביזרייהו דע"ז, וחמור כע"ז עצמה. ולכן הרמב"ם מסביר את הטומאה שבמאכלות האסורות בדרך הגיונית, שהקב"ה רצה למנוע מאתנו דברים המזיקים לבריאות הגוף, ודבר זה הוא נכון מצד עצמו, וגם המהר"ל מסכים לכך, אלא שאומר שאין זה עיקר טעם המצוה, אבל הרמב"ם רואה גם בזה טעם למצוה, ואת הטעם הזה סבר שיבינו הנבוכים בעם, ולא יטעו באמונות תפילות, אמנם חז"ל נתנו טעם פנימי יותר שיובן ליחידי סגולה שאליהם דברו חז"ל בחידות לשונם. ונראה שגם הרמב"ם יודה לטעם זה, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם.
דוגמא לשני המהלכים הללו המסבירים את הטומאה והטהרה נמצא במדרש הבא.
מובא בילקוט שמעוני תורה פרשת קרח רמז תשנט, וז"ל: "זאת חקת התורה, כותי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי, אמר ליה אלין מלין דאתון עבדין נראין כמין כשפים, מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין אותה אפר ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו, שתים ושלש טיפין ואומר לו טהרת, א"ל נכנס רוח תזזית באותו האיש מימיו א"ל לא, א"ל ולא ראית אדם אחד שנכנס בו רוח תזזית א"ל הן, א"ל ומה עושין לו [א"ל] מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליו מים והיא בורחת, א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך הרוח הזו רוח טומאה היא, דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו [רבי] לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב א"ל חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי".
והנה אותו כותי חשד בנו שאנו עושים מעשה כשפים, נתן לו ריב"ז משל ממה שנוהגין אצל אומות העולם לעשות כדי להבריח רוח תזזית, וצריך לומר שאין בכך מעשה כשפים לפי השקפתו של אותו כותי, ואפשר שיש לכך טעם רפואי, או פסיכולוגי, אולם לתלמידיו אמר את עומק ההלכה "חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי", שכל הטומאה באה רק מזה שעוברים על דבר ה', והטהרה מזה ששומעים בקולו. הרי לנו שני דרכים להסביר את המצוות, והרמב"ם בחר בדרך אחת וחז"ל בדרך אחרת, ואלו ואלו דברי אלקים חיים ומשלימים זה את זה.
שיטת הר"ן
הר"ן בספר דרשות הר"ן פרק י"א, מעורר שאלה למה התורה מסרה את הכרעת ההלכה לחכמים ולסנהדין ולא לנביאים, הלא החכמים שפועלים לפי שכלם עלולים לטעות, ועדיף היה למסור זאת לנביאים שיקבלו הלכה משמים באופן ברור?! ומתרץ, שעדיף שחכמים יכריעו בהלכה, כיון שהם קיימים גם כאשר אין נביא בישראל, ועוד שגם בנביא לא נצלנו מטעות, הואיל ויש חשש לנביא שקר, והתורה לא רצתה שנסמוך עליו בדבר הלכה. אבל עדין קשה, הרי במקרה שיטעה החכם ויתיר את המאכל האסור, יביא הדבר לנזק? ומוסיף הר"ן, שאין לומר שהנזק הוא בכך שעובר על רצון ה', ובהוראת חכם אינו עובר על דבר ה', שכן הדבר עצמו מצד טבעו מזיק! ומתרץ, שהתועלת והברכה שתצמח מזה שישמע בקול דברי חכמים גדולה על הנזק של העבירה.
לכאורה משמע מדבריו, שהחפצא דאסורא מצד עצמה אינה טובה לאדם, אף אם נהנה ממנה שלא בדרך עבירה?!
ויש לדחות ראיה זו, שכן כאשר מתברר שביה"ד טעה בהלכה, הם צריכים כפרה, ובתנאים מסוימים מביאים פר העלם דבר של צבור, ופעמים קרבן שוגג, ואם צריכים כפרה צריך לומר שיש כאן עבירה, והיא היא המטמאה והמטמטמת, ועל זה שאל הר"ן את שאלתו, ויש לדייק מתשובת הר"ן שהתועלת שתהיה לאדם בכך שישמע בקול החכמים, גדולה מהקלקול של הטעות שלהם, והנה התועלת שתהיה לו שבמיעה בקול חכמים היא רק בענין הרוחני של מצוה לשמוע בקול דברי חכמים, ולא בשום תוצאה טבעית, ולכן נראה שגם ההפסד שיהיה לו בכך שיעבור עבירה בשוגג ע"פ דבריהם, הוא הפסד רוחני של מי שעובר עבירה, ולא סתם בגלל שנהנה מחפצא של מאכלות אסורים, ולכן אומר הר"ן שהעבירה מאוזנת במצווה שמקיים לשמוע בקול חכמים.
עץ דעת - שורש לכל מאכלות אסורים
האסור הראשון שנצטווה אדם הראשון היה שלא לאכול מעץ הדעת, ועל כן הוא שורש לכל אסורי תורה, ובודאי לאסורי אכילה, וכאשר אדם הראשון אכל ממנו, הפסיד את מעלתו הגדולה, ונקנס במיתה, ובעמל ויסורים "בזיעת אפיך תאכל לחם", הפסד שאין למעלה ממנו, ויש לבחון האם כל הרע הזה היה טמון בעץ הנ"ל בטבעו?
אפשר ללמוד מדברי חז"ל באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תעד ד"ה (ז') ועץ הדעת, וז"ל:
"ועץ הדעת טוב ורע, אמר רבי פנחס בן יאיר: העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא עץ בלבד כשאר כל העצים, אבל משאכל ועבר על גזירתו של הקב"ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע על שם סופו, כמו שמצינו דברים רבים שנכתבו שמם תחלה על שם סופן כמו ויכה את כל שדה העמלקי (בראשית י"ד). ולמה קרא שמו טוב ורע שהודיעו הקב"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע כמו שאמר ללבן השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע (בראשית ל"א), לא נוכל דבר אליך רע או טוב (שם /בראשית/ כ"ד), ואומר לא יבקר בין טוב לרע (ויקרא כ"ז). ומכאן (ומנין) אנו אומרים שעד שלא אכל מן העץ היה יודע טוב ורע, שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא האדם שמות. ועוד מצינו שבראו הקב"ה במדה טובה בצלם ובדמות ולא היה בורא בריה חסירה. ועוד מצינו שכתב עליו שהיה מלא חכמה ותבונה שנאמר מלא חכמה וכליל יופי בעדן גן אלהים היית (יחזקאל כ"ח). ומנין אתה אומר שלא נקרא העץ עץ הדעת מתחלה? מתשובת האשה לנחש. ראה מה השיבה אותו, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא אמרה מפרי עץ הדעת טוב ורע. ועוד בשעה ששאל הקב"ה לאדם למה אתה נחבא, אמר המן העץ אשר צויתיך וגו' ולא אמר מעץ הדעת טוב ורע. ועוד על דבר אחד שם העץ דעת טוב ורע שעל ידי אכילתו ידע האדם רעות, שעד שלא עבר הציווי לא נגזר עמל ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא מכאוב ולא כל דבר רע מזיקו, אבל משעבר על חוק גזירתו של מקום התחילו כל הרעות נוגעות בו, שהיה עושה במאמרו ונצערים מעשיו ונטלו הרגשות של רעות. ולמה צוה אותו הקב"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם, כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו".
מדבריהם למדנו, שהעץ עצמו אינו רע, וכל תכליתו "כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו", רק העבירה שעבר אדם על דברי בוראו עשאוהו רע, ועל שם העונש שקבל נקרא "טוב ורע", ומכאן יש ללמוד למאכלות אסורים שאינן רע בעצם, אלא כדי לצרף בהם את האדם שיזכור את בוראו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
