ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- שמחת פורים
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- הלכות פורים
מאמר זה הוא המקור לאחד הדינים היסודיים של פורים. דין השיכרות בפורים, באופן פשוט נלמד מהמגילה שאומרת "ימי משתה ושמחה" ומשתה הוא ביין. דין זה תמוה מאד. גם הלשון המיוחדת בה נקט רבא, איננה ברורה: מהו עד דלא ידע? מהו השיעור הזה? האם יתכן שאדם מישראל לא יבחין בין מרדכי להמן? וגם בעצם הדין, האם הלכה כרבא? האם חייבים להשתכר בפורים עד כדי כך?
"מיחייב איניש לבסומי"
הראשונים נחלקו בדין זה: רש"י (ורבנו חננאל) הסבירו ש"לבסומי" פירושו להשתכר ביין, וכך הבינו בפשטות רוב הראשונים. והסבירו שאם כך פירוש דברי רבא להשתכר עד דלא ידע, זה להיות שיכור כלוט, שעליו נאמר שלא ידע בשכבה ובקומה, ורק בשכרות כזאת אדם לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכך פסק בפשטות הטור בסימן תרצה, שכתב שחייב אדם להשתכר עד דלא ידע וכו'. וכן פשט השולחן-ערוך שהעתיק את דברי רבא כפשוטם.
חלק מהראשונים הביאו שהקשה רבנו אפרים איך ניתן לפסוק כרבא? הרי אחד משלושה דברים שהקב"ה שונאם הוא שיכור (סוף פסחים), ואיך נחייב אדם להשתכר? והסביר רבנו אפרים, שלא יתכן לפסוק כרבא, וטען שגם הגמרא דחתה אותו מהסיבה שאסור להשתכר עד כדי כך. וזאת רואים מכך שהגמרא הביאה, מיד לאחר דברי רבא, את הסיפור על רבה ורבי זירא שאיבסמו (השתכרו - רש"י) בסעודת פורים וקם רבה ושחט לרבי זירא. למחר בעי רחמיה ואחייה. לשנה אחריתי אמר ליה ניתי מר, ונעשה סעודת פורים ביחד. אמר לו: לא בכל שעתא ושעתא איתרחש ניסא.
מכאן שהגמרא דוחה את דברי רבא שהרי רואים מה קורה כשמשתכרים, שאפילו רבה שחט את רבי זירא. ומכאן שאין לעשות כרבא. אלא שישתה מעט יותר מהרגלו ויהיה שמח וטוב לב ולא יבוא לידי איסורים וביזוי עצמו.
אך כמו שראינו שהטור והשולחן-ערוך לא הביאו את דברי רבנו אפרים להלכה ורוב הראשונים לא סוברים כמוהו. והב"ח כתב שאפילו לרבנו אפרים צריך להשתכר רק לא כל כך.
שיטה שלישית היא שיטת הרמב"ם, (הלכות מגילה פרק ב הלכה טו): "כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר וישתה יין... עד שישתכר וירדם בשכרות".
דעה זו הובאה ברמ"א על השולחן-ערוך, אך על הרמב"ם קשה מהיכן לקח גדר זה של שיכרות עד שישן? במיוחד שכידוע אין דרכו של הרמב"ם לכתוב דברים שאינם מופיעים בש"ס. ובאופן פשוט הרמב"ם הסביר את דברי רבא, איך מגיעים למדרגת עד דלא ידע, ואמר שזה לא על-ידי שכרות כלוט, אלא שאדם ישן בשכרותו וממילא כשישן אינו יודע.
אך פירוש זה דחוק קצת: אם הרמב"ם הבין כמו רש"י ש"לבסומי" - זה להשתכר ממש, מהיכן לו לפרש את המשך דברי רבא באופן מיוחד זה של שינה דוקא? ולומר שהרמב"ם סובר כרבנו אפרים גם נראה דחוק, כי אם כן למה כתב להשתכר?
ולכן נלענ"ד שהרמב"ם חלק על הנחת היסוד של כל הראשונים ש"לאבסומי" פירושו, כמו רש"י, להשתכר ממש, ופירש "לאבסומי" - להתבסם. פירוש: לשתות יין עד שנרדמים. וראייתו לכך מהגמרא בבבא-בתרא דף עג: שם מובא סיפורו של רבה בר בר חנה שראה את מתי מדבר וכתוב שם שנראו לו "כדאיבסמו וגנו" - פירושו כשתויי יין שנרדמו, ומכאן ראיה פשוטה שאיבסום אין פירושו שיכרות כלוט, אלא שישתה אדם עד שירדם.
לגבי סיפור הגמרא על רבה ורבי זירא, כבר ב"יד-אפרים" על השולחן-ערוך דחה את הראיה מגמרא זו בטענה שאם רבנו אפרים צודק, היה על הגמרא לומר שיסכימו לעשות סעודה ולשתות פחות.
ולעניות דעתי נראה להציע פירוש חדש, שלשנה אחריתי רבי זירא הוא שבא לרבה וביקש לעשות סעודה למרות מה שקרה בשנה הקודמת, ורבה חשש. ואם כך, הסיפור מובא כחיזוק לדברי רבא, שלמרות מה שקרה, רבי זירא מוכן לעשות סעודה עם רבה. ומכאן שהלכה כרבא. ראינו אם כן, שלוש שיטות בהסבר חיוב "לבסומי".
"עד דלא ידע"
מובא בהרבה אחרונים בשם האגודה ש"ארור המן וברוך מרדכי" עולים שניהם לגימטריה שווה - 502. וכשאדם שותה יין עד שמתבלבל בחשבון ואינו יודע לחשב גימטריה זו - זהו הפירוש לדברי רבא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
פירוש נוסף, אשר הובא בנימוקי-יוסף בשם התוספות, שדברי רבא רומזים לירושלמי בפרק בני העיר, הלכה ז, והובא להלכה בשולחן-ערוך סימן תרצ הלכה טו, שאדם צריך לומר בסוף קריאת המגילה: "ארור המן - ברוך מרדכי, ארורה זרש - ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים, ברוכים כל ישראל וגם חרבונה זכור לטוב". ויש שהביאו נוסחאות אחרות. זהו זמר ארוך ואדם צריך לשתות עד שיתבלבל בזמר זה ולא ידע לומר את כולו.
הרבה אחרונים ביארו שאדם ישתה עד שלא ידע על מה ישמח יותר, על הנס של מפלת המן או על הנס של עליית מרדכי, שהן שתי שמחות נפרדות (ט"ז).
ועוד ביאור נוסף בדברים, הוא שהבלבול הוא בסדר: שקודם אומרים "ארור המן" ואחר-כך "ברוך מרדכי". וישתה אדם עד שיתבלבל ויאמר קודם ברוך מרדכי ואחר כך ארור המן.
ומנהג יפה יש ליהודי תימן, - שמעתיו מהרב סעדיה שרעבי, שבפורים במקום לומר "לחיים": חלק מהחבורה אומר "ארור המן" וחלק שני "ברוך מרדכי", ושותים עד שמתבלבלים בתפקידיהם.
ביאור מענין הביא ערוך-השולחן אשר פירש שעיקר הענין הוא אי-הידיעה איזה נס גדול יותר בדומה לדברי הט"ז לעיל.
אבל איך נגיע לכך - אין לזה שיעור, שכמות זו משתנה מאדם לאדם, ואין דברי רבא מכוונים לחיוב לשתות כלל, אלא שזו גם-כן דרך מותרת, שלא נמחה אפילו באדם שישתכר עד שיגיע למדרגת "לא ידע", אך אין חובה לשתות, אלא חובה לא לדעת. בעצם הדין של חיוב השתיה הביאו האחרונים את דברי ההגהות-מימוניות שכתב בשם הראבי"ה, שזה למצוה ולא לעכובא, וביארו האחרונים שהכונה היא שיוצאים ידי חובת פורים גם אם לא משתכרים.
מרן הבית-יוסף כתב שאין להשתכר שכרות גמורה כלוט שיבוא מזה לביזוי עצמו וזלזול במצוות. וכן הזהירו כמה אחרונים להזהר בברכת המזון ובתפילת מנחה וערבית.
השערי-תשובה הביא בשם עמודי-השמים, שכתב בשם אביו, שכל אחד יעשה לפי כוחו, שהוא בצעירותו היה משתכר כפשוטו, וכשהזדקן והיה לו קשה מבחינה בריאותית, הוריד את שיעור השתיה. ואמר שכן ראוי לעשות, שכל אחד ישתה לפי כוחו.
זמן השתיה
לגבי זמן השתיה, ברור שעיקר הדין הוא בסעודה, אך השמחה שייכת היא בכל היום. גם בליל פורים וגם ביום לפני חצות, שראוי לעשות ביום לפני חצות סעודה נוספת, ומרבים בשמחה, וגם אחרי הסעודה אשר נמשכת לתוך ליל ט"ו, בעיקר על-פי מנהגי חסידים. בכל אופן ברור הוא, שבעיקרו של יום היא השמחה הגדולה, וכידוע אין שמחה אלא ביין, וטוב לב משתה תמיד.
ולכל הדעות, בין המקיימים את הדין כפשוטו, ומרבים בשתיה אפילו עד שיכרותו של לוט, ובין הממעטים כדברי הרמ"א, ודאי חשוב לזכור את דברי המאירי: ומכל-מקום, אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך שמחה, שלא נצטוונו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ד' יתברך, והודאה על הניסים שעשה לנו. אמן כן יהי רצון.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
