ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- ר' עקיבא ויהושע
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
"שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, אל תשב בגובהה של עיר וְתִשְׁנֶה, ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים, ואל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבירך. ואל תמנע מנעלים מרגליך. השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה. ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו."
ההוראה בענין נעילת הנעלים טעונה ברור. מדוע כאן אין הוראה ברורה: "אל תלך יחף" או "נעל נעליים בקיץ ובחורף"? שאלה זו מתחדדת לאחר עיון בסוגיה נוספת, שמסופר בה על תנא שהלך ללא נעלים, וכדלקמן.
ר' יהושע בן קרחה והאפיקורוס
במסכת שבת (דף קנב א) מובא דין ודברים שהיה בין ר' יהושע בן קרחה לבין אפיקורוס סריס, וזו לשון המעשה בתרגום חופשי בתוספת ביאור:
"אמר לו אפיקורוס סריס (גוזאה בארמית) לר' יהושע בן קרחה: מה המרחק מכאן למקום שנקרא "קרחינא" (שרצה להקניטו שהוא קרח)? ענה לו: כמו המרחק מכאן למקום שנקרא "גוזניא" (כמו המרחק שמכאן עד הסריס, ורמז לאפיקורוס שהוא סריס). אמר לו האפיקורוס: תיש קרח מחירו ארבעה דינרים, ענה לו ר' יהושע בן קרחה: תיש מסורס מחירו שמונה דינרים. ראה האפיקורוס שר' יהושע אינו נועל נעליים ואמר לו: הרוכב על סוס – מלך, על חמור - בן חורין, ומי שנועל נעליים לרגליו – בן אדם, מי שאין לו אחד מהם – אלו שקבורים באדמה טובים ממנו. ענה לו ר' יהושע בן קרחה, שלושה דברים אמרת לי ושלושה דברים תשמע ממני: הדרת פנים - זקן, שמחת לב - אשה, נחלת ה' – בנים, ברוך המקום שמנעך מכולם. אמר לו האפיקורוס: אתה שאתה קרח כיצד אתה בעל מריבה? ענה לו ר' יהושע בן קרחה: אתה שאתה סריס כיצד אתה בא להוכיח אחרים?"
לפי מסורת שמובאת בגאונים ובראשונים רבים, בן עזאי שאמר (בכורות דף נח א): "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה!" התכוון בכינוי "קרח" לר' עקיבא, ור' יהושע בן קרחה הוא בנו של ר' עקיבא 1 . רבנו תם (תוספות בבא בתרא דף קיג א) הקשה על מסורת זו, שגם אם בן עזאי כינה את רבי עקיבא בבדיחות הדעת "קרח", לא מסתבר שיקראו לבנו של ר' עקיבא בשם "בן קרחה", שהרי כינוי כזה הוא גנאי למי שנושא אותו. והוסיף רבנו תם והקשה שממקור אחר משמע שמצד סדר הדורות לא מסתבר שר' יהושע בן קרחה היה בנו של ר' עקיבא, ולכן דחה מסורת זו.
הקשיים שהעלה רבנו תם, ידועים היו מן הסתם לבעלי המסורת, ויש לברר כיצד הם התייחסו אליהם. קושיה נוספת שיש לדון בה היא, שהאפיקורוס ראה אותו יחף, וביזה אותו על כך; ואם ר' יהושע בן קרחה הוא בנו של ר' עקיבא, מדוע הוא לא קיים את הדרכת אביו בענין "נעילת נעליים"?!
בספר ערכי-תנאים-ואמוראים כתב שבבית ר' יהושע בן קרחה לא היה חשש מנחשים והלך בלא נעליים. אלא שהסבר זה קשה, משום שלא מסתבר, וגם לא משמע מהמעשה, שר' יהושע בן קרחה הזמין את האפיקורוס לביתו; ולבד מכך, ר' עקיבא לא תלה את הוראתו בחשש מנחשים 2 .
המסורות של חז"ל
נראה שראשוני בעלי המסורת הקדומה לא רצו לומר שכל "רבי יהושע בן קרחה" שמצינו בדברי חז"ל הוא בנו של ר' עקיבא, אלא דווקא ב"מעשים" שחז"ל מספרים שרבי יהושע בן "קרחה" מעורב בם.
כעין כך מצאנו אצל הרמב"ם. כשהרמב"ם סידר בהקדמתו למשנה (ד"ה הפרק הרביעי) את דורות התַּנָּאִים, הוא מנה את ר' מאיר בדור השלישי שאחר החורבן ואלו את ר' שמעון בן אלעזר בדור הרביעי שאחר החורבן. ואכן, בהרבה מקומות משמע שר' שמעון בן אלעזר היה צעיר מר' מאיר, והיה משרתו ותלמיד מובהק שלו. אלא שבהקדמה ל"יד החזקה" חזר בו הרמב"ם והפך את הסדר! ומנה את ר' שמעון בן אלעזר בדורו של ר' עקיבא, ואלו את ר' מאיר בדור שאחריו. גם ר' שמשון מקינון הלך בדרך דומה אלא שהוא הקדים את ר' שמעון בן אלעזר לדור קדום עוד יותר, ובספרו "ספר הכריתות" בחלק ימות עולם (חלק רביעי, שער א) הוא מנה אותו בדור הראשון שאחר החורבן יחד עם חבריו של רבי אליעזר, וכתב שם שר' עקיבא קיבל גם ממנו!
הרמב"ם ור"ש מקינון רומזים לנו שהמעשים שמתארים אירועים שאירעו בר' מאיר ובר' שמעון בן אלעזר "תלמידו" אינם כפשוטם. מדובר בתנא מדור שקדם לר' מאיר שהיה בעל השקפת עולם מסוימת, והמעשה מביא אותו בתור תלמיד של ר' מאיר כדי לרמז לנו על מפגש בין השקפות עולם שונות, ויסוד זה התבאר כבר במאמר "משרתו של ר' מאיר". יתכן, שהיה גם תנא בשם ר' שמעון בן אלעזר שהיה בדור שאחר ר' מאיר, והביא הלכות בשמו, אך אם להבאת ההלכה לא מתלווה סממן של ספור מעשה, יש פחות חשיבות להבאת שלשלת ההלכה, והרמב"ם והר"ש מקינון לא נזקקו לספר לנו עליו. לעומת זאת כאשר מדובר ב"מעשים" חשוב להבין את סדר הדורות, כדי לרמז שפעמים שמעשה שחז"ל מספרים עליו, לא יתכן שארע כפשוטו, אלא מדובר במעשה סמלי.
באופן דומה יש להבין את המעשים בר' יהושע בן ר' עקיבא ואת המעשים שר' יהושע בן "קרחה" מעורב בם, מדובר במפגש בין שיטות, וכדלקמן.
יהושע כנגד עקיבא
במאמרים הקודמים "ר' עקיבא וקברו שבקיסרי" ו"ר' עקיבא ונטילת ידים" הובאו מעשים בר' עקיבא ובר' יהושע הגרסי, והתבאר שר' יהושע הגרסי מסמל את השקפת העולם של יהושע בן נון, שראתה בעין יפה שילוב של תורה עם עמל בענייני העולם הגשמי. מנגד, ר' עקיבא מסמל את השקפת העולם של עתניאל בן קנז, כפי שהיא מרומזת בספר שופטים, ולפיה כל בני ישראל צריכים לעמול בתורה. והתבאר, שיהושע בן נון מופיע בתור יהושע הגרסי, שהוא איש עמל שעוסק לפרנסתו במכירת גריסים, ור' עקיבא מודה במקצת ל"יהושע", וגם ר' עקיבא אסור ב"בית האסורים של החיים", וגם הוא עמל לפרנסתו במלאכה גשמית.
מאידך במאמר "ר' יהושע בן ר' עקיבא ואשתו" הובאו מעשים המרמזים לגישה הפוכה. והתבאר שם שבתורת עתניאל מתואר יחס של נישואין לא רק לאשה ממש, אלא גם לתורה שאדם מישראל עמל בה, או לפרנסה שממנה מתפרנס האדם. והתבאר שבתורת עתניאל "פרנסה גשמית" היא "אשתו" של גוי, ובמיוחד של גוי רשע כמו טורנוסרופוס הרשע שהיה הנציב ברומאי באותה התקופה, ואדם מישראל יכול "להתחתן" רק עם "פרנסה מעמל התורה". ובמעשים שהובאו שם רמוזה גישה הפוכה, ולפיה "יהושע" אימץ וקיבל את שיטת ר' עקיבא (ממשיך דרכו של עתניאל). אמנם, במסכת עבודה זרה (דף כ, א) מסופר ש"אשתו של טורנוסרופוס" "התגיירה", ור' עקיבא "נשא" אותה, ומעשה זה מרמז, שר' עקיבא קיבל את שיטת יהושע, ו"התחתן" עם פרנסה גשמית.
המעשים הסותרים, שבאחד ר' עקיבא מורה לבנו יהושע שלא למנוע נעליים מרגליו, ואילו בשני יהושע (בן קרחה) הולך בלא נעליים, הם מעשים נוספים שקשורים למחלוקת בשאלה: האם יהושע קיבל את שיטת ר' עקיבא, או שמא להפך, וכדלקמן.
מלחמת עתניאל - כנגד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם
בספר שופטים (ג, ח-יא) מסופר על מלחמת עתניאל כנגד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם, ובמאמר "מי היה כושן רשעתים" התבאר שתרגום יונתן מרמז שמדובר במלחמה ברוח נבואה כנגד דמות סימלית שמייצגת את התרבות של "ארם נהרים". עתניאל ראה ברוח הנבואה, שהשר בשמים של "ארם נהרים" השתלט על עם ישראל שנכנסו לארצם. הם אינם עוסקים כראוי בתורה אלא בעיסוקים גשמיים רגילים; ולמעשה הוא הפך אותם לעם ככל העמים. עתניאל ראה שנשמתם של ישראל זעקת לעזרה, והוא קם והושיע אותם. במסכת תמורה (דף טז, א) מבואר שעתניאל נקרא גם בשם יעבץ והוא הקים ישיבה שתלמידיה עסקו בתורה וזנחו את העיסוקים הגשמיים. הישיבה שעתניאל הקים שחררה אותם מעולו של המלך הרוחני של "ארם נהרים", ועתניאל חינך את תלמידיו להפנים בקרבם את ההכרה, שהם "בני חורין", ואילו חבריהם שמחוץ לישיבה הם תלמידי כושן רשעתיים.
המאבק של עתניאל בכושן רשעתיים חוזר ומופיע במאבק של ר' יהושע בן "קרחה" כנגד האפיקורס. האפיקורס שבמעשה אינו אפיקורס רגיל, אלא יהודי ש"החשיבה הגויית" השתלטה עליו, והוא מחשיב דברים גשמיים ואינו מחשיב את העיסוק בתורה. המעשה משתמש בסמלים שידועים בקבלה או בתנ"ך.
שערות הראש - כנגד שערות הזקן
בן עזאי פרש מענייני העולם הזה, ו"התחתן עם התורה" ואמר (יבמות דף סג ב): "ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". כאשר בן עזאי מכנה את ר' עקיבא "קרח", בעיניו זהו תואר כבוד למי שאין לו תאוות ממון, שכן שַׂעֲרוֹת הראש מיוחסות באופן סמלי לתאוות ממון (ליקוטי מוהר"ן, קמא, סט), מאידך, התאווה לתורה וחידושי תורה קשורים באופן סמלי ל"שערות הזקן" (ליקוטי הלכות - הלכות גלוח הלכה ד 3 ).
במאמר "ברוך הכושי שהפך את עורו" התבאר שברוך בן נריה תלמידו המסור של ירמיהו עזב אותו והלך להיות שר במלכותו של צדקיהו, וכתוכחה ירמיהו כינה אותו "עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס". ירמיה רמז לתלמידו ברוך ולשאר תלמידיו שהשר נראה במעמד בכיר יותר מאלו שתחתיו, אך בסופו של דבר הוא 'עֶבֶד'! בסך הכל הוא עבד מכובד - 'עֶבֶד מֶלֶךְ'. אנשים סבורים שהשר קובע ומוליד מאורעות ויוזמות חדשות בעולם, אך שערי פריה ורביה האמיתיים הם בתורה . ומי שהיה מסוגל לפרות ולרבות בתורה; ונטש זאת כדי לזכות ב"שולחן של שר" – נחשב ל"איש סריס". גם הכינוי "הַכּוּשִׁי" שכינה ירמיה את ברוך בן נריה, הוא כינוי למי שעזב את העיסוקים הרוחניים והלך לעסוק "בצד השחור של החיים", והפך לתלמידו של "כּוּשַׁן - רִשְׁעָתַיִם".
אף כאן, האפיקורוס שבמעשה אינו סריס אמיתי, אך מכיוון שאינו עוסק בתורה, הוא אינו מוליד תולדות רוחניים, ונחשב באופן סמלי ל"אִישׁ סָרִיס", וכפי שכינה ירמיה את ברוך בן נריה. כאשר יהושע בן "קרחה" מגנה את האפיקורוס על שלא התחתן עם "אשה", ושאין לו "הדרת פנים" ו"ילדים", הוא מגנה אותו על שלא זכה להתחתן עם ה"תורה" ולהוליד "חידושי תורה" שמיוחסים ל"שערות הזקן".
מה שאמר האפיקורוס: "תיש קרח מחירו ארבעה דינרים", ומה שענה לו ר' יהושע בן קרחה: "תיש מסורס מחירו שמונה דינרים", אינם סתם מספרים. המספר "ארבע" קשור לאלו שמחשיבים את עמל התורה, ואלו המספר "שמונה" קשור לאלו שמדגישים את הפן הלאומי והגשמי שקיים בעם ישראל. מספרים אלו מופיעים כמספרים ניגודיים באגדות רבות של חז"ל, וכפי שהתבאר במאמר "המספד המסתורי על אהרון", והם מופיעים במשמעות הסמלית הזו גם כאן.
וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר "נַעֲלָיִם"
ה"נעלים" שבמעשה הם סמל שלקוח מנבואת עמוס (ב, ו-ז):
"כֹּה אָמַר ה' עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל־עֲפַר־אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים..."
מדרך העולם שאנשים עשירים שמוכרים אנשים אחרים לעבדים, מוכרים אותם בעבור "כסף" ולא בעבור "נעליים", מדוע יש כאן מי שמוכרים את האביון בעבור "נעלים". נבואה דומה שחוזרת בהמשך יכולה להבהיר עניין זה (ח, ד-ז):
"שִׁמְעוּ־זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי־עֲנִיֵּי־אָרֶץ: לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה־בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה: לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר:"
הנביא עמוס מאשים את הסוחרים העשירים שכל מעייניהם ב"כסף". הם אינם שמחים במנוחה שיש בראשי החודשים ובשבתות, והם מרמים במסחרם, כדי שיוכלו ליטול את שארית ה"כסף" מאת העניים והאביונים. כשם שה"אביון" הוא חזרה על ה"צדיק" או ה"דלים" שהוזכרו לפני כן, כך "נעליים" מופיעים כחזרה על ה"כסף" שהוזכר לפני כן. ה"כסף" הוא ה"נעליים" שבאמצעותם הם דורכים על פני העניים. אם אחיהם הדלים יהיו חסרי כסף (="נעליים"), הדבר יוסיף להם כבוד, שכן באופן זה הם יגדל הפער בינם לבין אחיהם, והם יגביהו את מעמדם על פני אחיהם הדלים. אחיהם הדלים יהיו במעמד של "כמו - עבדים" ויהיו כמי שקבורים תחת עפר, שכן "עני" חשוב כ"מת"; ואילו העשירים, מתקדמים ופוסעים ("שֹׁאֲפִים") על העפר שעל ראשי העניים באמצעות הנעליים (=כסף).
תיאור זה מקביל לדברי האפיקורס, שחשובים לו גינוני המעמד והעושר החיצוניים, ומי שרוכב על סוס נחשב בעיניו ל"מלך" ומי שרוכב על חמור נחשב ל"שר", ומי שאין לו "נעליים" – מי שקבור בעפר טוב ממנו. ה"נעליים" מופיעות בדברי האפיקורס במשמעות סמלית של "כסף", כפי שהן מופיעות בנבואת עמוס. כאשר המעשה מתאר את ר' יהושע בן קרחה כמי שהולך בלא "נעלים", הוא מתאר אותו כמי שאין לו "כסף". אך ר' יהושע בן קרחה אינו רואה בכך פחיתות כבוד. ר' עקיבא היה נציגם של אלו שאין להם "כסף" (קידושין דף כז א), ולפי תורתו הקב"ה ברא אותם בעולם כדי שהעשירים שנותנים להם צדקה, יזכו בדרך זו לחיי העולם הבא.
אל תמנע מנעלים מרגליך
המעשה בר' "יהושע" בן "קרחה" וה"נעליים" מרמז ש"יהושע (בן נון)" קיבל את שיטת ר' עקיבא ה"קרח", והוא "בן" שלו, והוא בז ל"כסף" ומתואר כמי שאין לו "נעליים". אך כנגדו מובא המעשה בהוראות שהורה ר' עקיבא ל"יהושע" בנו.
במעשה זה ר' עקיבא מקבל את שיטת "יהושע (בן נון)", וההוראות שהוא נותן ל"יהושע" בנו, מתאימות להשקפה שרואה בעין יפה שילוב בין פרנסה גשמית לבין חיי תורה. ר' עקיבא מורה ל"יהושע" שלא ימנע עצמו מהזדמנות טובה להרוויח "כסף" (="נעלים"). אין מדובר בהוראה מחייבת לרדוף אחר כל פרנסה מזדמנת, לכן ההוראה אינה "נעל נעליים". אולם לשון "אל תמנע מנעלים מרגליך", משמעותה ש"אין להימנע" מפרנסה גשמית נאותה.
הוראות נוספות של ר' עקיבא ל"יהושע" בנו
ההוראה "אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים" מרמזת אף היא לשיטת יהושע בן נון, שבעם ישראל יש מקום גם לאנשים שאינם עוסקים בתורה, ויתכן שיש דברים שעדיף שהם יעסקו בם, כמו ניהול ענייני העיר.
ההוראה "השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה" גם היא אינה מתאימה לתלמידי חכמים. במסכת שבת (דף י, א) מובא:
"תנו רבנן: שעה ראשונה - מאכל לודים (אומה של אוכלי אדם והם רעבתנים, רש"י), שניה - מאכל לסטים, שלישית - מאכל יורשין (אין עסוקים ודואגין לשוט אחרי מזונות, רש"י), רביעית... - מאכל כל אדם, חמישית - מאכל פועלים, ששית - מאכל תלמידי חכמים. מכאן ואילך - כזורק אבן לחמת."
האכילה מופיעה כאן כדבר שיש לדחותו ככל האפשר, תלמידי חכמים מודרכים לאכול בשעה המאוחרת ביותר שתיתכן; ולעומתם, מי שמשכים ואוכל בבוקר מתואר כרעבתן. אולם אף על פי כן, רבי עקיבא הורה ל"יהושע" בנו לנהוג כמו אותם שמשכימים ואוכלים, ולראות את הצדדים הטובים שיש בפעולת האכילה 4 . גם שאר ההוראות שהורה ר' עקיבא ל"יהושע" בנו, מרמזות שר' עקיבא הוא זה שהודה במקצת לשיטת יהושע בן נון, אלא שלא כאן המקום להאריך במה שמרומז בהן.
בסיכום המאמר נמצאנו למדים שהמסורת שר' יהושע בן קרחה הוא בנו של ר' עקיבא, אין הכרח לקבלה, כמסורת לכל הפעמים שבהם הוא מוזכר בדברי חז"ל. מסורת זו מכוונת לדברי חז"ל שמספרים על "מעשה" שר' יהושע בן קרחה היה מעורב בו. והיא מרמזת שיש להבין מעשה זה, כחלק מסדרת המעשים שדנים במחלוקת, האם ר' עקיבא (ממשיך דרכו של עתניאל) הוא זה שהודה ל"יהושע" (בן נון), או שמא "יהושע" (בן נון) הוא זה שהודה לר' עקיבא (ה"קרח"). והתבאר שה"נעליים" שמוזכרות במעשה בר' יהושע בנו של ר' עקיבא ובמעשה בר' יהושע בן קרחה - הן ביטוי סמלי ל"כסף", וכפי שהן מופיעות במשמעות זו בנבואת עמוס.
^ 1. סדר תנאים ואמוראים חלק ב אות ב; רבינו גרשום בכורות דף נח א; רש"י שבועות דף ו א; מחזור ויטרי סימן תכד; רשב"ם פסחים דף קיב א; ר"י בתוספות בבא בתרא דף קיג א; מאירי פתיחה למסכת אבות.
^ 2.המהרש"א ( שבת דף קנב א) כתב שמדובר ביום שאסור בנעילת נעליים כמו יום-כפור או תשעה-באב. אלא שגם הסבר זה קשה, משום שאם כך התלמוד עצמו היה צריך לומר שהדבר ארע בתאריך שכזה.
^ 3."כי עיקר קבלת התורה, שהוא בחינת אור הפנים, אי אפשר לקבל כי אם על - ידי בחינת שערות הזקן שהם עיקר תיקון כל העולמות, כידוע בכתבים"
^ 4.ההתייחסות לפעולת האכילה, והאופן שר' עקיבא "מודה" לשיטת "יהושע", שצריך לתת לה את החשיבות הראויה, התבארה כבר במאמר "ר' עקיבא ונטילת ידים".
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.









