(קטו. 8+ עד קטז. 3+)

א. כורך

בזמן המקדש -

            רבנן לרי"ח - אסור לכרוך,

טעם המרור יבטל את טעם המצה
(מצוות יכולות לבטל זו את זו, מסתכלים על המציאות הפיזית ויש כאן שני מינים).

הלל ורב אשי – יכול לכרוך

אפילו שלמרור טעם חזק, אין מצוות מבטלות זו את זו,
כי כיוון ששתיהן מצוות, הן נחשבות מין אחד, ומין במינו בהיתר – לא בטל (חת"ס).

                הלל הזקן בפשטות – חייבים לכרוך ("על מצות ומרורים יאכלוהו")

רב אשי – אפשר, אבל לא חייבים
(מחלוקת ראשונים האם רב אשי אומר את זה בדעת רבנן או הלל).
("על מצות ומרורים יאכלוהו" – בלשון יחיד, שלומר שאפשר גם בנפרד (חזו"א),

לאחר החורבן –

לרבנן לרי"ח – ודאי שאסור (המרור יבטל המצה),

להלל ורב אשי –

הלל (האמורא) – אסור, כי כיון שאינם באותה דרגה, וכבר לא נחשבים אותו מין, ולכן המרור יבטל המצה.

לכן (תוס') – יקח מצה בפנ"ע, ואז גם המצה וגם המרור דרבנן (מצה – מצוות כריכה, מרור – מצוות אכילה וכריכה), ויכרוך שניהם.

למעשה, משלבים בין רבנן להלל – יאכל מצה ומרור לבד, ורק אח"כ ביחד.

(קטו. 2-)

חלק ב – "ורחץ"

ר' אושעיא – דבר (פרי) שטיבולו במשקה, מצריך נטילת ידיים.

[הסבר הגזירה
רבנן גזרו על סתם ידיים – שני לטומאה,
וגזרו על משקים שאפילו שהם חולין, אם נטמאו משני – נהיות ראשון,

ולמה הצריכו נט"י?

יש אומרים – שלא יטמאו ידיו את האכל ויאכל חולין טמאים (כך היה מנהג החברים).
לפי זה אין לברך, כיוון שאינו מצווה אלא צורך, והיום לא שייך כיוון שממילא כולם טמאי מתים.

יש אומרים – שהתקנה הינה הרחבה לתקנת נטילת ידיים לפני לחם,
כמו שגזרו לפני לחם, אטו הכהנים שהיו צריכים ליטול ידיים לפני תרומה, גזרו גם לפני מגע במשקה, שהרי אז יטמאו הידיים את המשקה. לפי זה, מברכים וזה שייך גם היום.

שו"ע – שייך גם היום, אך לא מברכים].

A. ר' אושעיא אמר את זה גם ביחס להטבלת החזרת (בשלב ה"כרפס") בחרוסת?

רב פפא - מכאן שמטבילים את החזרת עד הסוף (שהיד נוגעת במשקה), שהרי אחרת אין צורך בנטילה.

            ולמה צריך לשקעו עד הסוף? משום הקפא שבחזרת.
                        לפי"ז הרחיצה היא רק בחזרת.

דחייה – מספיק לטבל מעט, ואת זה עושים בכל ירק, וזה גם מספיק לקפא.

            ובכל זאת נוטל, שמא יטבל יותר ויגע בידיו.

(קטו: 8+)

B. רב חסדא – האם צריך נטילת ידיים שוב לפני המצה/הטיבול השני (מרור)?

רב חסדא – צריך.

            רבנן לרב פפא – בשאר השנה צריך, אך בפסח לא, כי לא מסיח דעתו כי זה קבוע מראש.

רב פפא – דווקא בפסח צריך, כי יש הפסקה גדולה ומסיח דעתו מידיו, בשאר השנה ממילא לא מטביל פעמיים.

C. [אגב, עוד הוראה של רב יוסף על הטיבול בחרוסת – שלא ישאיר הרבה זמן, שלא יבטל את המרירות, וכן בראשונים – יש לנער החרוסת].

(קטו: מתחת לאמצע)

חלק ג – בלע מצה ומרור

במרור – לא יצא (לא הרגיש מרירות)

במצה – אם בלע ישירות – יצא (נחשב אכילה)

            אם עטף – אם במאכל (כמו מרור) – יצא,

                        אם בדבר שאינו מאכל (סיב דקל) – לא יצא.

חלק ד – בזמן שמצה והמרור מונחים לפניך

א. האם צריך שיהיו מונחים לפני כולם (כשלכל אחד שולחן קטן) או רק לפני עורך הסדר

רב הונא – לא צריך,

רב שימי בר אשי – צריך,

            אך רק לעורך הסדר עוקרים את השולחן.

                        (עוקרים את השולחן כדי להתמיה את התינוקות)

ב. מקור שהמצה לפניו –

"לחם עוני" – שעונים עליו דברים הרבה (סיפור יציאת מצרים).

פירוש נוסף – עניות:

1. 1.חוצים את המצה ("יחץ").
2. 2.הוא מסיק ואשתו אופה – כדי להזדרז שלא יחמיץ.