ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- גיטין
במשנה מובא דין שאין כותבין במחובר לקרקע. בירושלמי (פרק ב הל' ג) דורשים זאת מהמילה "ספר" – "מה ספר שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש", ולפי זה יש פסול בעצם החיבור לקרקע, ונפקא מינה שאין לכתוב גט על אילן אף אם מוכר את האילן והקרקע עצמה 1 .
אולם רש"י וראשונים נוספים מנמקים באופן אחר "דכתיב וכתב ונתן, שאינו מחוסר קציצה". כלומר, הפסול אינו מצד עצם החיבור לקרקע אלא בכך שבין הכתיבה לנתינה צריך להוסיף פעולה נוספת של קציצה, כפי שדרשה הגמרא בתחילת העמוד ופסלה מטעם זה גט שנכתב על קרן של פרה בעודה מחוברת לפרה ולאחר הכתיבה קצצה ונתנה.
הטעם לכך מבואר ברבנו קרשקש . הוא מוכיח מהמשך סוגייתנו שהבבלי חלוק על הירושלמי. לפי הירושלמי יש לפסול עציץ נקוב מעיקר הדין, שהרי נקוב נחשב לכל דיני התורה כמחובר, ואילו בבבלי מבואר שאביי מתיר וגם רבא לא אסר אלא משום גזירה שמא יקטמנו. ועוד, שבבבלי חכמים דורשים מ"ספר" דרשה אחרת – לספירת דברים.
אך הרשב"א , למרות שמבאר כמותם שטעם משנתנו הוא משום מחוסר קציצה, בכל זאת הוא מוסיף מיד לאחר מכן שגם אם יתן את הקרקע עצמה פסול משום דברי הירושלמי, וקשה כיצד יתיישב עם מחלוקת רבא ואביי. וצריך לומר שסובר שאף שבדינים רבים מצאנו שדין עציץ נקוב כדין מחובר, לעניין "וכתב ונתן" בגט אין דינו כמחובר.
הרשב"א מביא יש מפרשים המביאים מקור אחר לפסול מחובר שבירושלמי, ולדעתם פסול משום שנאמר "ונתן בידה" ואם כן צריך לתת דבר הניתן מיד ליד, בדומה למה שמצאנו בבבא מציעא מז ע"ב שהגמרא מיעטה קרקעות מדין אונאה מהנאמר "או קנה מיד עמיתך" – דבר הנקנה מיד ליד. רבנו קרשקש הסבור שלפי הבבלי אין פסול עצמי במחובר, מנמק שכאן לא דורשים מ"ונתן בידה" שצריך דבר הניתן מיד ליד בגלל שכאן הפסוק לא מיותר 2 ולכן כאן מכשירים גט על יד עבד למרות שבהלכות אונאה פוסלים עבדים. לכן כאן יש להכשיר גם עציץ נקוב.
גדר מחוסר קציצה
הגמרא בתחילת העמוד פוסלת גט שנכתב על קרן של פרה ולאחר מכן קצץ הקרן ונתנה, משום שהקרן הייתה מחוסרת קציצה, ובסוף העמוד רבא פוסל כתיבה על עלה של עציץ נקוב שמא יקטום. משני המקרים משמע לכאורה שדין מחוסר קציצה אינו הגדרה בחפץ אלא במעשה , כלומר, אין כאן הגדרה אלו חפצים כשרים ואלו פסולים, שהרי אין פסול עצמי בגט שנכתב על קרן של פרה אלא יכול לתת את הפרה יחד עם הקרן ואז יהיה הגט כשר, וכן אם יינתן העציץ הנקוב יחד עם העלה מעיקר הדין כשר, והפסול תלוי רק באם בפועל יעשה מעשה ויקצוץ. המקרה השני מחודש יותר, משום ששם רואים שאפילו אם בעת הכתיבה לא תכנן לקצוץ אלא לתת הכל יחד אך לבסוף חזר בו וקצץ פסול. לפי זה לכאורה הגדרת הדין היא שאין לעשות הפסק במעשה בין הכתיבה לנתינה.
אך מנגד, לא נזכר שום פסול באדם שכתב גט על נייר ולאחר מכן קצר את כל שדהו ובערב נתן את הגט, משום שודאי הפסול הוא דווקא במעשה הפסק שבגוף הגט, ואם כן אף שהדין תלוי במעשה בפועל נראה שסיבת הפסול ודאי נובעת מצד החפץ ולא מצד המעשה, וכלשון הגמרא בדין זה "מחוסר קציצה". לכן צריך לומר שההגדרה היא כן בחפץ אלא שהגדרת החפץ תלויה במעשה, כלומר, הדין הוא שייכתב על חפץ כפי שהוא עתיד להיות במצבו הסופי בעת הנתינה.
ואולי ניתן לומר שהפסול אינו בחפצא של הגט אלא כן נובע מהמעשה, כלומר, שאין לעשות הפסק בין הכתיבה לנתינה, ובכל זאת, רק מעשים השייכים לגט נחשבים כהפסק משום שהם מהווים הפסק בתוך התהליך של מסירת הגט, מה שאין כן מעשים אחרים שאינם חלק מהתהליך ולכן גם לא מהווים הפסק בתוך תהליך זה.
הר"ן (על המשנה בדף כב ע"ב) מתקשה כיצד יכולה האשה לכתוב גט על טבלא שלה ולאחר מכן להקנותו לבעל, והרי יש בכך הפסק בין הכתיבה לנתינה. ועונה שמתוך הדוחק יש לומר שהואיל ואין זה מעשה בגוף הגט אין כאן פסול של מחוסר מעשה. לפי הדרך הראשונה, שהפסול מצד החפצא, תשובתו מאוד מתבקשת ופשוטה, עד שלא מובן כמעט מדוע התקשה, ויש לבאר שסבר שגם הקנאה היא מעשה בגוף הגט, ועל כך תירץ שמכל מקום אין זה מעשה של שינוי צורה בגוף הגט. ולפי הדרך השנייה קושייתו מאוד מובנת, שהרי מסתבר לפסול כל מעשה השייך לתהליך מסירת הגט ולאו דווקא מעשה בגופו של הגט, ואכן לא כל כך מובנת תשובתו שהעיד עליה בעצמו שהיא דחוקה, כי גם אם המעשה לא משנה את גוף הגט סוף סוף הוא חלק מהתהליך של הגט, ואולי צריך לבאר מסקנתו שאין זה מעשה חשוב כיוון שאינו משנה את גוף הגט אלא רק מעבירו בעלות, אולם לא משמע כן מלשונו.
חיתוך קלף
שיטת הרשב"ם
הרשב"ם (הו"ד בתוד"ה יצא) סובר שדווקא בעלי חיים או מחובר לקרקע נחשב כמחוסר קציצה משום שבקציצתם עוקר דבר ממקור גידולו. מהי סברת החילוק? נראה שישנן שלוש דרכים בראשונים בהבנת שיטתו, אך לפני שניכנס לדבריהם נעלה קושי הקיים בדברי הרשב"ם – מדוע הקוצץ קרן מפרה נחשב כעוקר דבר ממקור גידולו ואילו הקוצץ עלה מעציץ שאינו נקוב אינו נחשב כעוקר דבר ממקור גידולו?!
הרמב"ן מדמה את הגדרים להלכות שבת, וכותב שכל שבשבת חייב עליו מטעם עוקר דבר ממקור גידולו, בין אם מדובר על מחובר לקרקע שחיובו משום קוצר ובין אם מדובר על מחובר לבהמה שחיובו מדין גוזז, גם לעניין גט נחשב כמחוסר קציצה. לפי דבריו נראה ליישב את הרשב"ם על פי דברי הרמב"ם בהלכות שבת (ח, ג): "התולש מעציץ שאינו נקוב פטור מפני שאין זה מקום גידולו". לפי דרך זו, שמדמים להלכות שבת, משמע שהמדד אם להגדיר מעשה כקציצה או לא תלוי בשאלה עד כמה מעשה זה חשוב ומשמעותי, וכמו במלאכות שבת שכאשר קוצץ דבר ממקור גידולו נחשב הדבר כמלאכה ואילו אם חותך נייר בעלמא לא נחשב כמלאכה, ואם כן בפשטות הרמב"ן הלך בדרך ההבנה השנייה שהבאנו למעלה, לפיה דין מחוסר קציצה אינו פסול בחפצא של הגט אלא במעשה ההפסק. בהמשך נשוב לדון בשיטת הרמב"ן.
הר"ן ביאר בדעתו שטעם החילוק הוא שדבר תלוש יכול הבעל לתת אותו כמות שהוא ולכן אינו נחשב מחוסר קציצה, ואילו דבר מחובר אי אפשר לתת בלי לקוצצו. לדבריו ההגדרה ודאי אינה במעשה אלא בחפץ, ובשונה מדברינו למעלה שמכל מקום ההגדרה תלויה גם במעשה (צריך שלא יהא קציצה לפי מצבו בעת הנתינה), לדעתו אינה תלויה כלל במעשה, ולכן בדבר תלוש אף שעשה מעשה וקצצו אין כל פסול.
לפי זה תחזור השאלה ששאלנו למעלה משני המקרים בגמרא מהם משמע שהדין תלוי במעשה בפועל – בעל חיים ועציץ נקוב. לגבי בעל חיים כותב הר"ן שפסול משום שדמי למחובר, ונראה שכוונתו שאכן פסול רק מדרבנן. אך יש לתמוה מדוע גזרו בבעל חיים יותר מאשר עציץ שאינו נקוב. בשלמא אם הפסול הוא במעשה יש לדמות זאת למלאכות שבת, מה נחשב מלאכה חשובה ומה לא, אך אם הפסול הוא בחפץ ופוסלים רק דבר שאין אפשרות לקוצצו אלא שחכמים גזרו בבעל חיים, מה הטעם לגזור בבעל חיים יותר מבעציץ שאינו נקוב, הרי אדרבה הדמיון בין עציץ שאינו נקוב לנקוב הרבה יותר קטן מאשר בעל חיים לאילן, ויש יותר מקום לגזור בעציץ. כאמור, יש לעיין לפי הסברו גם מדוע עלה של עציץ נקוב שתלשו לאחר הכתיבה נחשב מחוסר קציצה אף שהיה יכול לתת את כל העציץ. ואולי לא פלוג והואיל ולגבי כל ההלכות תמיד נחשב עציץ נקוב כמחובר גם לגבי דין זה החשיבוהו כמחובר.
רבנו קרשקש ביאר בשיטת הרשב"ם, שהחילוק בין עוקר דבר מגידולו לשאר קוצץ הוא שבעוקר דבר מגידולו "נשתנה שמו עליו, שמעיקרא חי והשתא מת". וכאשר הוא דן בדין עץ תלוש שחיברו הוא לא מדמה להלכות שבת ששם ודאי אינו מוגדר כקוצר אלא תולה זאת במחלוקת התנאים בסנהדרין מו ע"ב לגבי תליית נסקל, שגם שם דורשים בדומה לסוגייתנו שהעץ צריך להיות כזה שניתן לקוברו מיד בלי הפסק אחר 3 . לכן רבי יוסי פוסל כי עץ הנמצא בקרקע מחוסר תלישה טרם הקבורה ואילו חכמים סוברים שתלישה אינה נחשבת לדבר משמעותי אלא דווקא אם היה מחובר מראש לקרקע (ולא תלוש שחיברו) פוסל כי הוא מחוסר קציצה. לדרך זו מסתבר שההגדרה היא בחפץ, ולכן המדד תלוי בשאלה אם משתנה שם החפץ או לא. ואולי בכל זאת אפשר לומר שההגדרה היא במעשה, ומעשה המשנה שם נחשב מעשה חשוב.
בהמשך, כותב רבנו קרשקש שלא נחשב כמחוסר קציצה אלא כשהחלק ששייר הוא העיקר, שנשאר בחיותו, ולכן בפרה או עבד מתים יכול לקצוץ ולתת רק את הקרן, כי אין חשיבות בחלק אחד יותר מהשני. הוא נוטה לומר שהדין כך אפילו אם היו חיים בשעת הכתיבה הואיל וכעת בשעת הנתינה כבר אין חשיבות באחד יותר מחברו. לעיל כתבנו שאם זהו דין בחפצא אז הגדרת הדין היא שהגט צריך להיכתב על צורתו הסופית. אם זו ההגדרה, ודאי שיש לפסול גם כשחותך לאחר שמתו, שהרי בזמן הכתיבה היו חיים ואם כן לא נכתבו על הגט כצורתו הסופית. לאור זאת לכאורה צריך לומר שההגדרה לדעתו היא במעשה ולא בחפצא, ולכן לא הולכים לפי שעת הכתיבה אלא לפי שעת החיתוך, והואיל ובשעת החיתוך כבר מתה אין זה מעשה חשוב והוא לא פוסל.
אך מאידך רבנו קרשקש מוסיף ומסייג שאם לא תכנן להמית את הפרה לפני חיתוך הקרן אלא היא מתה מאליה יש מקום לדון שאסור הואיל ובשעת הכתיבה הייתה דעתו לתת רק את הקרן ולחתוך אותה מהפרה בעודה חיה. לפי זה ודאי לא ניתן לומר שזהו דין במעשה, כי אז לא אכפת לנו כלל מה הייתה דעתו אלא מה נעשה בפועל, ובפועל חתך בשעה שכבר מתה ולא גרם לשינוי שם.
כדי ליישב סתירה זו נראה לומר שאכן סבר שזהו דין בחפצא אולם הגדרת הדין אינה שצריך להיכתב על גט כפי צורתו הסופית בפועל אלא כפי הצורה הסופית המתוכננת כעת בדעתו בעת הכתיבה. לפי זה עיקר כוונת הדין אינה מצד התוצאה שייכתב על צורתו הסופית אלא מצד האדם שלא יהיה בדעתו לשנות.
למעלה כתבנו שלדעת הרמב"ן שדימה את הדינים כאן להלכות שבת בפשטות זהו דין במעשה ולא בחפץ, כי בהלכות שבת מעשים חשובים יותר נחשבים למלאכות, אך אין הכרח בכך ונראה שאדרבה יותר פשוט לומר בדומה לרבנו קרשקש שהחילוק הוא אם נשתנה שמו עליו. גם במלאכות שבת עיקר המדד הוא אם יש כאן יצירה חשובה, ולכן גם שם הדין תלוי בשאלה אם נשתנה השם. בקורע נייר שלא נשתנה השם אין כאן יצירה ואילו בגוזז וקוצר שנשתנה השם יש יצירה. לפי זה גם לדעתו דין מחוסר קציצה הוא בחפץ ולא במעשה.
שיטת בה"ג ור"ת
בה"ג (סי' לט עמ' תה ד"ה ומאן דכתיב) סובר שאין חילוק בין מחובר לקרקע לשאינו ואפילו חיתוך נייר גדול לשתי חתיכות מהווה הפסק בין הכתיבה לנתינה, ור"ת חשש לשיטתו והחמיר למעשה. הוא דייק זאת מלשון הגמרא "כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר, דשקיל ליה ויהיב ניהלה" – משמע שכשר רק בגלל שהוא לוקח הכל ומביא לה, וכפי שמנמק אביי גם לגבי עלה, בניגוד לרבא שבעלה חושש שמא יקטום 4 . ר"י הביא ראיה לשיטה זו מכך שאפילו עפר עיר הנידחת שאינו מחובר ממש מוגדר כמחוסר קציצה ואם כן כל-שכן חיתוך נייר שכל חלק מחובר לגמרי לחברו. הרשב"א מיישב שעפר יונק זה מזה, ולכן גם בכך יש עקירת דבר מגידולו. לכאורה קשה מהלכות שבת, שהרי המרים עפר אינו עובר על איסור קוצר, אך יש לחלק שעניינה של מלאכת קוצר הוא דווקא בצומח ולא בדומם אף שהוא מוגדר כיונק ממקור גידולו. עוד מתרץ הרשב"א, ששם המיעוט של עפר אינו מצד מחוסר קציצה אלא מצד שאין אפשרות לקבוץ את כל העפר עד התהום.
התוס' מסייגים את דברי ר"ת, שקיצוץ מועט כפי שנוהגים לעשות למשל על מנת ליפות הגט אינו נחשב כקציצה הפוסלת, ומוכיחים זאת מהגמרא בדף יז ע"ב המעלה חשש שמא הבעל יגזוז את הזמן ונמצא שתקנת חכמים לכתוב זמן בגט אינה יעילה, ומשמע מכך שקציצת הזמן אינה פוסלת את הגט.
הר"ן בשם רבנו האי מסייג באופן אחר כדי ליישב קושיא זו, וכותב שהפסול הוא דווקא כשכבר בשעת הכתיבה כיוון מראש לחתוך בהמשך. ומוסיף מקרה נוסף שפסול אף כשלא כיוון מראש – במקרה שיש חשיבות לשיור שקצץ עד ששמו עליו, כלומר שלאחר הקציצה יש לחלק הנקצץ שם בפני עצמו. מקרה זה מוכח מדברי הגמרא שפסלה עלה של עציץ נקוב שמא יקטום, משמע שאם יקטום ייפסל מעיקר הדין אף שלא תכנן זאת מראש. בחילוקו של התוס' יש להגדיר עד היכן נקרא קיצוץ קטן הכשר וממתי כבר נחשב לקיצוץ גדול הפוסל. הרמב"ן בשם התוס' כותב שהולכים לפי הרוב, כלומר אם החלק הנקצץ קטן מהחלק הנותר שעליו כתוב הגט כשר, ואם הוא גדול יותר פסול. אך אפשר גם לומר כחילוקו השני של רבנו האי, שתלוי אם לאחר הקציצה יש לשיור שם.
למעלה דנו בדין מחוסר קציצה אם זו הגדרה בחפץ או במעשה. מחילוקו הראשון של רבנו האי מוכח שזוהי הגדרה בחפץ, כפי שכתבנו למעלה גם לגבי רבנו קרשקש, כי אם זהו דין במעשה לא צריכה להיות שום משמעות למחשבת האדם בעת הכתיבה אלא הכל תלוי במה שאירע בפועל בעת המעשה. אמנם צריך עיון לפי זה על חילוקו הנוסף, מדוע כאשר קצץ דבר חשוב ששמו עליו פסול גם אם לא תכנן מראש לקוצצו.
לפי ר"ת שלא חילק כך ולדעתו פסול אף אם מתחילה לא תכנן לקצוץ, אפשר לומר שהפסול הוא מצד מעשה הקציצה ולא מצד הגדרת החפץ כמחוסר קציצה, אך אפשר גם לומר שהפסול הוא מצד הגדרת החפץ, אלא שלא הולכים לפי תכנון האדם אלא לפי המציאות בפועל, כי כוונת הדין היא מצד התוצאה, שהגט ייכתב על צורתו הסופית. אם ההגדרה היא מצד החפץ מובן מאוד חילוקו בין קצץ דבר מועט לדבר מרובה, כי קציצה מועטת אינה נחשבת שינוי לחפץ, אולם אם ההגדרה מצד המעשה יותר קשה להבין את החילוק, וצריך לומר שמכל מקום קציצה מרובה נחשבת למעשה חשוב.
פסול בכתיבה או בנתינה?
לכאורה מדברי רבנו האי ורבנו קרשקש, שיש משמעות למחשבת האדם בעת הכתיבה, נראה שזהו פסול בכתיבה, כלומר, כתיבה על דבר המחוסר קציצה היא כתיבה פסולה. לעומת זאת לפי רבנו תם אפשר לומר שזהו פסול בנתינה, שאין לתת גט שנשתנה מזמן כתיבתו, אך אפשר גם לומר שהפסול בכתיבה אלא שהולכים לפי התוצאה הסופית ולא לפי הרהורים ומחשבות, ולכן כל שבסופו של דבר נשתנתה צורתו ונמצא שלא נכתב על צורתו הסופית נפסל הכתב.
נפקא מינה משאלה זו יכולה להיות 5 לפי שיטת התוס' (יט ע"א ד"ה דיו) שאם כתב גט שלא לשמה וחזר והעביר קולמוס לשמה, הואיל והכתב השני מתקן הוא מוגדר ככתב למרות שהוא דיו על גבי דיו וכשר. לפי זה גם כאן יש לומר שאם זהו פסול בכתיבה, אם ישוב ויכתוב לאחר הקציצה על גבי הכתב הראשון ייחשב למתקן את הכתב הראשון והגט יהיה כשר.
אולם באמת נראה מאופן הדרשה "וכתב ונתן – שלא יהיה מחוסר קציצה" שכאן אין זה פסול לא בכתיבה ולא בנתינה אלא בגופו של הגט. הדין הוא שגט כשר רק אם בשעת הכתיבה הוא לא היה מחוסר קציצה. גם אם הוא היה מחוסר קציצה הכתב נחשב לכתב אלא שבכל זאת הגט פסול. לכן נראה שכאן ודאי לא תועיל כתיבה לאחר הקציצה על גבי הכתיבה הראשונה, כי לדעת כולם הפסול אינו בכתיבה, ולא נחלקו אלא אם הולכים לפי דעתו בעת הכתיבה או לפי המציאות בפועל בעת הנתינה.
^ 1.מדברי רבנו קרשקש משמע שבעץ מחובר לקרקע גם לפי הבבלי פשוט שפסול משום שכתוב ונתן בידה ואי אפשר לתת בידה עץ המחובר, ואמנם הוא כותב שהפסוק לא מיותר ולכן לא דורשים כמו בהלכות אונאה, ולכן כאן לא נפסול עציץ נקוב, אך על כל פנים כן צריך לקיים את המשמעות הפשוטה של הפסוק ולכן כן צריך שתהיה יכולת נתינה מבחינה מציאותית. (זו לשונו: "אלא הכא טעמא משום דבעינן לקיומיה קרא כפשטיה דכתיב ונתן בידה, אי אפשר אלא בתלוש, שאי אפשר לתת דבר מחובר בידו של תבירו ממש אלא א"כ קוצצו").
^ 2.הוא מביא סיוע לכך שהפסוק לא מיותר מכך שאדרבה כאן לא רק שלא ממעטים מ"בידה" אלא אפילו דורשים לרבות חצרה. צ"ע בכוונתו, הרי גם כדי לרבות צריך שהפסוק יהיה מיותר.
^ 3.הרמב"ן מביא דימוי זה רק בשיטת רבנו תם (כמופיע גם בתוס' בדברי רבנו תם).
^ 4.דיוק זה מפורש יותר בדבריו המובאים בריטב"א.
^ 5.ר' אביאם מנדל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
