ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
רש"י סובר שהקושר פטור לגמרי, הואיל ולא נתקל אדם בבורו אלא ניזק מכח הבהמה, ולכן הבינה הגמרא שרב הונא שחייב את הקושר ודאי לא מוסב על המשנה אלא עסק בבור. ואילו התוס' (ד"ה וכי) והרא"ש סוברים שגם הקושר חייב וגם בעל התרנגול, וטעם החיוב של הקושר הוא מטעם אש, שהרי כמו שהמניח אבן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה חייב מטעם אש הואיל וכח אחר מעורב בו, כך הקושר חבל והתרנגול הזיק על ידו, נחשב התרנגול כרוח מצויה וככח אחר המעורב בו ויש לחייב את הקושר מטעם אש, והסיבה שאי אפשר לומר שרב הונא מוסב על המשנה היא שבדברי רב הונא משמע שהקושר חייב בכל ואינו משתתף עם בעל התרנגול. הרא"ש מבאר שנחשבים כשותפים לנזק ולכן בעל התרנגול משלם רבע נזק הואיל והזיק בצרורות והקושר חייב שלושה רבעים הואיל וחיובו מטעם אש ולולא השותפות היה חייב נזק שלם. התוס' הקשו על רש"י מה ההבדל בין קושר דליל לבהמה לבין המניח אבנו בראש גגו, הרי בשניהם כח אחר מצוי המשיך וגרם לנזק.
יישוב על פי המהר"ם
בדף ו ע"א לגבי בור המתגלגל ברגלי אדם או בהמה, רש"י (ד"ה בהדי) כתב שאין לגרוס שהזיק תוך כדי הליכתם, וכשהביאוהו התוס' (ד"ה לאתויי) הוסיפו על כך שבאופן כזה גם אין לחייב את בעל התקלה מטעם אדם המזיק אלא רק מטעם אש משום שנחשב כרוח מצויה. המהר"ם שם (ד"ה לאתויי) כותב שהתוס' כתבו כך רק בגלל שזו דעתם, אבל רש"י ודאי סבר שפטור גם מטעם אש, כי אחרת היה לרש"י לגרוס "בהדי דקא אזלי קא מזקי אשו הוא", ומוסיף טעם בדעתו, שסבר שזו רוח שאינה מצויה.
לאור זאת נראה שגם בסוגייתנו לגבי תרנגול רש"י יסבור שזו רוח שאינה מצויה. ואמנם התוס' הוכיחו שנחשב רוח מצויה מדברי הגמרא שאם בעל החבל לא הצניעו פושע הוא ויש לחייבו, אך יש לדחות ששם הגמרא עוסקת במקרה שהנזק היה מטעם בור – התרנגול הזיז את החבל ונפלו עליו, ויש לחלק שדווקא זה מצוי, אולם שהתרנגול יצליף עם החבל אינו מצוי.
יישוב הנחלת דוד
הנחלת דוד מיישב את רש"י ומחלק בין אש שהיא המזיק עצמו והרוח רק מזיזה אותה למקום אחר, וכך גם באבן כובד האבן עצמה הוא גורם ההיזק וכן בסכין חדות הסכין היא המזיק, אולם בדליל הדליל עצמו אינו מזיק אלא הכח והעוצמה שהתרנגול הזיז בהם את הדליל. נראה לחדד ולהוסיף על דבריו, שאם האבן הייתה מונחת על הקרקע והרוח הייתה מגלגלת אותה בחוזקה על כלי, באופן שכובד האבן לבד לא היה שוברה, לא היינו אומרים שהאבן היא הגורם המזיק, אך אבן המונחת בראש הגג מכילה בקרבה את פוטנציאל ההזקה, ורק הגג מונע ממנה מליפול ולהזיק וכשהרוח מסיטה אותה מעט מהגג נופלת ומזיקה1. הנחלת דוד הקשה על שיטת הרא"ש מעגלה המושכת בקרון. רבא (יז ע"ב) אומר שם "כל שבזב טמא - בנזקין משלם נזק שלם", ומבארת הגמרא שבא לחדש שבעגלה המושכת בקרון חייב נזק שלם ואינו נחשב צרורות. וקשה על התוס', שהרי אם בכל מקרה שבהמה גוררת חפץ של אדם ומזיקה על ידו יש לחייב את בעל החפץ מטעם אש, אין בדברי רבא חידוש, שהרי גם אם יש לפוטרו מנזק שלם מטעם צרורות מכל מקום יש לחייבו מטעם אש.
הרשב"א בבבא בתרא (כו ע"א ד"ה אבל) כותב ממש את אותו החילוק כדי ליישב בין הסוגיא של רקתא, שנביאה בהמשך, לבין סוגיית אבנו וסכינו. אבן האזל (נזקי ממון ב, י ס"ק ז) מסכים עם דברי הנחלת דוד בסוגייתנו ומביא סיוע לדבריו מדברי הרשב"א.
יישוב התוס' רי"ד
התוס' רי"ד (ד"ה אלא) הולך בדרכו של רש"י, והוא לא מתייחס בפירוש לסוגיא של אבנו וסכינו, ומכל מקום הוא מנמק את הדין אצלנו: "כיון דשני עביד מעשה בטלה הגרמתו של ראשון". כלומר, מעשה הבהמה גורם לחצוץ בין התוצאה למעשה הראשון ולבטל את יחס ה"גורם-נגרם" שביניהם.
נראה לבאר דבריו, שיש לחלק בין רוח שהיא דבר טבעי שאין לה כח בחירה עצמי, לבין אדם או בהמה שיש להם כח בחירה עצמי ולכן אם הנזק נעשה על ידיהם הם מבטלים את מעשה הראשון ומעתה כל הנזק מיוחס אליהם, ואין להחשיבם ככח אחר המעורב וממשיך את מעשה הראשון.
סברא דומה מצאנו גם בתוס' בדף ו ע"א (ד"ה לאתויי). התוס' הסוברים שאם בהמה הזיזה את התקלה והזיקה עימו עדיין יש לחייב את בעל החפץ המזיק משום אש מודים שאם בא אדם ובעט בשוגג בחפץ והחפץ התגלגל והזיק חייב המגלגל בכל הנזק ובעל החפץ לא משתתף עימו. הם מנמקים שיש לחלק בין בהמה שאין בה דעה לאדם שיש בו דעה. הסברא בכך היא שמעשה של אדם בעל דעה גורם לחצוץ ולבטל את הקשר בין מעשה הראשון לתוצאה. לדעת התוס' רי"ד החילוק דומה אלא שאינו בין אדם לבהמה אלא בין אדם ובהמה שיש להם בחירה לכוחות בטבע שאינם בעלי בחירה2.
לכאורה קשה לפי התוס' רי"ד, מדוע כאשר התרנגול לקח את הדליל למקום אחר ושם נתקלה בו בהמה חייב בעל הדליל משום בור, הרי גם כאן מעשה הבהמה ניתק את הנזק ממעשה בעל הדליל?!
אפשר לומר שהתוס' רי"ד מודה לחילוקו של הנחלת דוד, אלא שלפי התוס' רי"ד נדרשים שני תנאים כדי לפטור את הראשון, גם שהוא לא ייצר דבר שכבר יש לו שם מזיק וגם שהשני יהיה בעל בחירה, אולם אם הראשון יצר כבר מזיק או שלשני אין בחירה – הראשון לא התנתק מאחריותו וחייב.
יש מקום לומר שכוונת התוס' רי"ד שונה מכפי שהסברנו, והוא מחלק בין מקרה שנכנס אדם אחר שיש לו אחריות לנזק, כמו בבהמה שבאה ומזיקה על ידי החפץ, שאז בעליה אחראי לנזק בכך שלא שמר עליה, ולכן כניסתו מנתקת את הראשון מהנזק, לבין מקרה של רוח, שאין כאן גורם חדש בעל אחריות שנכנס תחת הראשון לחיוב. גם כאן צריך לומר, שאם הבהמה רק הזיזה את הבור אין זה נחשב שנכנס אדם חדש שיש לו אחריות לנזק, כי הוא רק הזיז את הנזק הקיים. אפשר להוסיף על כך ולומר, שכאשר נכנס אחריו אדם אחר שאחראי לנזק, מבחינת הראשון זה לא מוגדר כרוח מצויה, שהרי היה מצופה שהשני ישמור על בהמתו.
הנפקא מינה בין ההסברים תהיה במקרה שהגיע תרנגול שאין לו בעלים ועשה את הנזק, שלפי ההסבר הראשון בעל הדליל פטור ולפי השני חייב. מהלשון "כיון דשני עבד מעשה בטלה הגרמתו של ראשון" משמע יותר כהסבר הראשון, שאין זה תלוי באחריות אחרת שנכנסה לכאן אלא במעשה אחר שגורם לחצוץ בין התוצאה למעשה הראשון ולבטל את יחס ה"גורם-נגרם" שביניהם, אולם לפי התוספת שהוספנו על ההסבר השני, תובן לשונו, כי נעשה כאן מעשה על ידי בהמתו של השני, שהראשון לא היה צריך לצפות שיקרה ולכן מעשה זה מבטל הגרמתו של ראשון.
כלב שנטל חררה
הגמרא בדף כג ע"א אומרת שבמקרה שכלב נטל חררה והדליק גדיש גם בעל החררה חייב אם לא שמר עליה כראוי. לכאורה מוכך מכאן כתוס'. לפי חילוק הנחלת דוד מיושב, שהרי לגחלת יש שם מזיק, אולם לפי התוס' רי"ד שנכנסה כאן כלב בעל בחירה (לפי הסברנו הראשון) וכן יש לו בעלים, לכאורה יש לפטור את הראשון. אולם למעלה תירצנו את הדין של תרנגול שהזיז את החבל ונתקל בו אדם, שאם הראשון כבר יצר את כל הנזק והשני רק הזיזו, גם התוס' רי"ד מודה שהראשון חייב, ולפיכך גם סוגייתנו מיושבת.
רקתא
הגמרא בב"ב מביאה את דעת רבינא שהמנפץ כותנה ועפה ברוח ומזיקה אינו חייב להרחיק משום שהרוח מוליכתם ולא נחשב גירי דיליה, ומבאר רש"י שלדעתו אין לדמות להלכות שבת ששם חייבים על זורה ואינו נחשב גרמא משום שאין לדמות דיני נזיקין להלכות שבת. כאמור לעיל, הרשב"א שם שואל מדוע אינו חייב מטעם אש, ובמה שונה ממניח אבנו וסכינו בראש גגו שאם רוח הפילתם והזיקו חייב מטעם אש לפי שכח אחר מעורב בו. ומשיב שבאש האש עצמה מזיקה והרוח רק מוליכתה למקום אחר וכן באבנו כובד האבן מזיק אולם ברקתא היא עצמה אינה מזיקה אלא ש"הרוח מסער אותה ומכה בה על פני העוברים".
והנה בדעת הרשב"א לכאורה ישנה סתירה, שהרי בסוגייתנו (ד"ה אלא) לגבי דליל הביא את שיטת רש"י ולאחר מכן את שיטת התוס' וקושייתם, ולא טרח לתרצה, ונראה מכך שמסכים עם שיטת התוס', ואם כן הוא סובר שבקשר דליל לתרנגול והלך התרנגול והזיק בצרורות יש לחייב את הקושר מטעם אש, והרי שם לא ניזק מכובד החבל אלא מעוצמת ההכאה על ידי התרנגול. ואולי ניתן לומר שרק הביא את שתי השיטות ולא הכריע ביניהם למרות שלא טרח ליישב את קושיית התוס'.
החזון איש (ב"ק סי' ב ס"ק ד ד"ה בש"מ) מיישב את הרשב"א מסוגייתנו שבדליל משתתף גם כובד הדליל בגרימת הנזק יחד עם הכאת התרנגול. אך יש להקשות, שהרי הרשב"א הביא את קושיית התוס' על רש"י, מדוע פוטר את הקושר ואינו מחייבו מטעם אש, ואם טעמם הוא שכובד הדליל שותף בנזק, מסתבר שאין זה בכל דליל אלא רק בדליל כבד במיוחד ואם כן אי אפשר להקשות על רש"י שהרי יתכן שהוא עסק בדליל רגיל, וצריך לפרש את דברי החזון איש שבדרך כלל בדליל גם כובדו שותף בנזק, ומחלוקתם עם ביאור הנחלת דוד ואבן האזל ברש"י היא האם כדי לחייב את הראשון צריך שהחפץ שלו יהיה עיקר המזיק או שמספיק שיהיה לחפץ שלו שותפות משמעותית ביצירת הנזק, בשונה מרקתא שאין לרקתא כמעט שום שותפות ורואים רק את הרוח כמי שיצרה את הנזק.
התוס' בסוגיא בבבא בתרא מחלקים בין רקתא לבין אבנו שבראש הגג, שלא חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו בלא סיוע הרוח ואחר כך הולכת על ידי רוח מצויה, אך ברקתא הוא לא עשה לבדו כל עיקר אלא על ידי הרוח שהרי לולא הרוח לא הייתה הרקתא הולכת כלל ודומה לליבה וליבתו הרוח שפטור. נראה שכוונתם כדברי הרשב"א, שבאש וכן באבנו האש והאבן הם המזיקים והרוח רק הזיזה אותם למקום הנזק, אך ברקתא ללא הרוח אין לכך כלל שם נזק, וכך בליבוי רוח, לולא הליבוי אין כאן אש וממילא לא הוא יצר את המזיק אלא הרוח, ועל כך אין חיוב מטעם אש. ואף שהתוס' אצלנו ביארו לגבי דליל שחייב מטעם אש, יש ליישבו כדברי החזון איש, שגם בדליל כובדו שותף בנזק ודי בשותפות כדי לחייבו.
לפי התוס' רי"ד, לפי שתי הדרכים שביארנוהו, צריך עיון כיצד אכן יתרץ את הסוגיא של רקתא, הרי שם לא מדובר בבעל חיים שיש לו בחירה וגם אין בעלים לרוח שאחריותו תגרום לבטל את הגרמתו של הראשון, וכפי שנכתב לעיל בדעתו, זקוקים לשני תנאים כדי לפטור את הראשון, גם שלא הוא ייצור את המזיק וגם שהשני יהיה בעל בחירה.
בהמה ההולכת בשליף
על שיטת התוס' מקשים האחרונים מדוע בבהמה ההולכת עם שליף שעליה ומזיקה נחשב רגל ופטור ברשות הרבים, הרי אם השליף של בעל הבית יש לחייבו גם מטעם אש, ואם כן יהיה חייב אף ברשות הרבים. החזון איש (ב"ק סי' יא ס"ק יד) עונה שבעצם בכל רגל היה ניתן לחייב גם מטעם אש, אלא ודאי גזירת מלך היא שלא לחייב רגל משום אש, ולכן בכל תולדה של רגל פטור ברשות הרבים ולא מחייבים מטעם אש. אם חילוק התוס' הוא אכן כחילוק הרשב"א, יש ליישב באופן אחר ולומר שלשליף שעל גבי בהמה אין שם מזיק כמו אבן בראש הגג ודליל אלא דומה לרקתא. אך עדיין קשה קושיית הנחלת דוד מקרון, ואין לתרץ שהקרון מונח על הארץ ואינו זז מעצמו ואם כן אין לו שם מזיק, כי ודאי לא גרע מכובדו של דליל שנחשב כמזיק.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (נזקי ממון ב, י-יא) כותב: "התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, במה דברים אמורים בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל: הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא".
מדברי הרמב"ם, שאם היה חוט קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, משמע שהגדיר מקרה זה כצרורות, ומסתבר שהבין שבכך עסקה הגמרא שהרי אין דרכו להוסיף הלכות מעצמו. לפי זה קשה מדוע כשהיו לחוט בעלים הוא מחייב רק את בעל החוט. אבן האזל (ס"ק ח) מיישבו עם הגמרא, שבשונה מרש"י והתוס' שביארו שבתחילה הבינה הגמרא שגם המשנה וגם רב הונא עסקו בבור ולמסקנה המשנה עוסקת בצרורות ורב הונא בבור, להבנת הרמב"ם למסקנה גם רב הונא עוסק בצרורות ובכל זאת חייב הקושר. כאמור, לדעת רש"י בצרורות אין לחייב כלל את הקושר ואילו לדעת התוס' והרא"ש יש לחייבו מטעם אש ויתחלק עם בעל התרנגול בתשלום. אולם הרמב"ם מחדש כאן הבנה חדשה ולדעתו חייב הקושר חצי נזק ואילו בעל התרנגול פטור. אבן האזל מנמקו, שחיוב הקושר אינו מטעם אש אלא כיוון שהפך את התרנגול למזיק הוא אחראי למעשיו ועומד במקום בעליו. לכן אם התרנגול מזיק באופן של צרורות, חייב הקושר מדין צרורות, ואילו בעל התרנגול פטור.
^ 1.
יש לעיין במקרה שהאבן מונחת על הקרקע והרוח הגביהה אותה וחזרה ונפלה על כלי. ונראה שאפילו בכך יש לומר שהאבן נחשבת למזיק, כי הרוח רק עשתה את הפעולה המקדימה שהגביהה אותה והפכה אותה לפוטנציאל של מזיקה, אך בשלב זה, כעת אנו רואים את האבן כמזיק.^ 2.
התוס' מוסיפים ביאור בדברי רש"י שם וכותבים שגם את בעל התקלה אין לחייב משום אדם המזיק אלא משום אש, אולם רש"י עצמו לא כתב כך, ודבריהם מתאימים לשיטתם ולא לשיטת רש"י, וכן העיר המהר"ם שם.
יש לעיין במקרה שהאבן מונחת על הקרקע והרוח הגביהה אותה וחזרה ונפלה על כלי. ונראה שאפילו בכך יש לומר שהאבן נחשבת למזיק, כי הרוח רק עשתה את הפעולה המקדימה שהגביהה אותה והפכה אותה לפוטנציאל של מזיקה, אך בשלב זה, כעת אנו רואים את האבן כמזיק.^ 2.
התוס' מוסיפים ביאור בדברי רש"י שם וכותבים שגם את בעל התקלה אין לחייב משום אדם המזיק אלא משום אש, אולם רש"י עצמו לא כתב כך, ודבריהם מתאימים לשיטתם ולא לשיטת רש"י, וכן העיר המהר"ם שם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
