ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
אמצעי התשלום
התוס' כאן מפרשים, שאין שמין פירושו שאינו יכול לתת את השברים כחלק מהפירעון אלא עליו לשלם כלי מעולה, ו התוס' והרא"ש מוסיפים שיכול גם לשלם כסף. נעמוד על אמצעי התשלום הנדרש בכל עניין ועניין.
בדף ז מובא דין התורה שבנזיקין יש לשלם מקרקע מיטב ואומרים רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שניתן לשלם או ממיטב או ממטלטלין כנלמד מ"ישיב" לרבות ששווה כסף ככסף, והטעם הוא שגם מטלטלין ניתן למכור בקלות כמו קרקע מיטב. בדף ט ע"א אומר רב הונא שרק אם אין למזיק קרקע מיטב רשאי לשלם ממטלטלין. התוס' שם מביאים דעת הרי"ף , שזוהי מחלוקת אמוראים והלכה כרב פפא שניתן לשלם ממטלטלין אף כשיש קרקע מיטב, הואיל והם נחשבים כשווה כסף, ואילו ר"ת חולק וסובר שאין כאן מחלוקת ולדעת כולם ניתן לשלם ממטלטלין רק כשאין מיטב או כסף. דיעה אמצעית היא דעת הרמ"ה (הו"ד בנמוקי יוסף בסוגייתנו) הסובר שכשיש כסף לא ניתן לפרוע במטלטלין אולם כשיש מיטב ואין כסף ניתן לפרוע. ר"ת מסווג את אמצעי התשלום בעניינים השונים לשלוש רמות, וכאמור, הרמה הנמוכה היא בנזיקין ששם יש לפרוע במיטב או בכסף וכשאין ניתן לפרוע במטלטלין.
רמה גבוהה יותר של תשלום נדרשת בבעל חוב. ר"ת מוכיח מכתובות פו ע"א ששם כשיש כסף חייב לפרוע דווקא בכסף, ורק כשאין יכול לפרוע מקרקעות (בינוניות) או ממטלטלין. הטעם בכך הוא שהלווה לווה כסף ולכן עליו להשיב כסף. הרמה הגבוהה ביותר נדרשת בפועל, שכמוכח מב"מ קיח ע"א אפילו כשאין למעסיק כסף עליו לטרוח ולמכור מטלטליו ולהשיג כסף ואינו יכול לפרוע מטלטלין לפועל. הטעם בכך הוא שהפועל עובד כדי להרוויח כסף על מנת לקנות אוכל, ולכן אין להטיל עליו את הטירחה למכור את המטלטלין.
והנה בגנב ובגזלן לפי פירוש רש"י והתוס' בסוגיא גם כן נדרשת רמה גבוהה של תשלום, ואין הגנב יכול לפרוע במטלטלין מביתו אלא עליו לתת כלי שלם כעין שגנב, ונתקשו התוס' מדוע, הרי למדנו מ"ישיב" שדין שווה כסף כדין כסף. וענו, על פי הירושלמי, שבגנב יש בתורה לימוד מיוחד שצריך לשלם דווקא חפץ שלם כעין זה שגזל ולא מועיל שווה כסף, שנאמר "אשר גזל – כעין שגזל", ומוסיפים שטעם החילוק מנזיקין הוא שבגזילה קנה את החפץ בשעת הגזילה ולפיכך חייב להשיב חפץ כעין זה, וזהו גם הטעם לצד בגמרא שגם בשואל לא שמין, כיוון שמתחייב כבר בשעת משיכת החפץ לרשותו, ואילו בנזיקין החיוב הוא רק על מה שניזוק. אך קשה, שהרי כבר הביאו פסוק המלמדנו שיש דין מיוחד בגזילה ומדוע נזקקו לטעם הנוסף. הקהלות יעקב עונה שנקטו בטעם זה כדי לנמק מדוע גם בשאילה יש צד לומר שאין שמין. נראה לבאר בכוונתו, שמבינים שזהו טעם הפסוק ולכן לומדים מכך גם לעניין שאילה. אך הוא חוזר ומקשה שהטעם לבדו אינו מספיק, כי גם אם נחשב כמתחייב על כל החפץ מכל מקום יתכן שאפשר לפרוע בשווה כסף, שהרי לגבי נזיקין יכול לפרוע אפילו בשברים מביתו, ואם כן ודאי זקוקים לגזירת הכתוב "אשר גזל", ושוב תחזור השאלה מניין שהוא הדין בשואל.
הברכת אברהם מתרץ, שהחידוש ששווה כסף ככסף נאמר דווקא במקום שהחיוב הוא לתת כסף ולא חפץ, ולכן בשאילה היה פשוט לפי צד זה בגמרא שהחיוב הוא להשיב חפץ, ולכן כאן מספיק הטעם ללא פסוק, אולם בגזילה היה מקום לומר שהחיוב יהיה כספי ולכן צריך גזירת כתוב שהחיוב הוא חפץ ולא כסף. הברכת אברהם ביאר על פי יסוד זה גם את דברי התוס' והרא"ש שגזלן יכול לשלם גם בכסף, כי לכאורה קשה על דבריהם, הרי לומדים מהפסוק שצריך דווקא חפץ שלם וכיצד ניתן לתת כסף, ואם גם כסף מועיל מדוע מטלטלין לא למרות ששווה כסף ככסף, והשיב שבמקום שיש דין לשלם כסף אומרים ששווה כסף ככסף, אך במקום שהדין לתת חפץ, מועיל דווקא לתת כסף כדברי הרא"ש "מה לי הן מה לי דמיהן" לפי שאפשר בנקל לקנות על ידם חפץ כעין זה שנגזל, אך לא מועיל לתת מטלטלין שייאלצו את הנגזל לטרוח למוכרם כדי לקנות חפץ כעין זה שנגזל.
אולם הקהלות יעקב מכח שאלתו כותב שנראה שיש לגרוס ולהוסיף בתוך דברי התוס' את תירוצו של הרשב"ם המובא בתוס' בב"מ (צו ע"ב ד"ה זיל), שיובא בהמשך, שהדיון בסוגייתנו אינו על אמצעי התשלום אלא על פחת, ועל כך מוסב נימוק התוס' שבנזיקין החוב רק על ההפרש ולכן הפחת על הניזק ואילו בגזילה על הכל לפי שקנה הגזילה בשעת הגזילה, וכותב ששוב מצא כן באור זרוע.
יש להעיר, שמדברי התוס' שהחיוב בנזיקין הוא רק ההפרש יש ללמוד שמצדד כמסקנת האפיקי ים (סי' כא), שחקר בפרה שמתה אם החיוב הוא הכל והנבילה כפירעון או שהחוב הוא רק ההפרש והנבילה לעולם נשארה של הניזק, והסיק שהחוב הוא רק ההפרש, לעומת הקהלות יעקב ור' שמעון שקופ שהסיקו שהחוב על הכל. וכך יש לדייק גם מדברי התוס' בדף י ע"ב (ד"ה לא נצרכא), שהקשו מדוע פחת נבילה לניזק ולא אומרים "קרנא דתורך קבירא ביה" כפי שאומרים בדף לד ע"א. התוס' לא הקשו שיש להפסיד המזיק מצד שהנבילה ברשותו עד לפירעון, ותירצו שלגבי פחת נבילה הייתה כבר שעת הפירעון ובדף לד לא, אלא הם הקשו מצד סברת "קרנא דתורך" ותירצו שבפחת הניזק אשם ובדף לד שמדובר בפציעה אינו אשם, משמע שאינו סובר כלל שהנבילה ניתנת כפירעון אלא החוב הוא רק ההפרש (שלא כהסבר הקהלות יעקב בתוס').
הרשב"ם (הו"ד בתוד"ה זיל בב"מ צו ע"ב) מקשה על פירוש רש"י, שנאמר בדף ד ע"ב שישנן עשרים וארבע אבות נזיקין ובכללם מובאים גם גנב וגזלן, ובדף ה ע"א מסבירה הגמרא שבכולם משלמים ממיטב. הברכת אברהם מתרץ, שזו רק זכות של הנגזל כשאינו דורש דווקא החפץ או הכסף, שרשאי לדרוש שהקרקע תהיה מעידית. הרשב"ם עצמו וכן הרמ"ה (הו"ד בנמוקי יוסף בסוגייתנו) סוברים שאין כלל חילוק בין גזלן למזיק ובשניהם רשאי לפרוע גם מסובין.
פחת
הרשב"ם ו הרמ"ה מסבירים ש"אין שמין" פירושו שאם נפחת מחיר השברים הפחת הוא על הגזלן ולא על הנגזל, בשונה מנזיקין שהפחת על הניזק, וסוגיא זו היא המשך של הסוגיא הקודמת האומרת שפחת נבילה על הניזק. ו הריב"ם מוסיף שנפקא מינה גם לכך שלכתחילה אין מלמדים את הגזלן לשלם השברים, ואילו בנזיקין ולמסקנה גם בשואל השברים של הבעלים, ולכן ניתן ללמדם לכתחילה לתת השברים.
שיטת רש"י
רש"י בפשטות הלך בשיטת התוס', שכן פירש (ד"ה אמר שמואל) את הדין אין שמין "אין שמין הנבילה והשברים לבעלים, שיחזיר גנב הפחת (כלומר, הכלי שנפחת – השברים), אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו", וכן הבינו התוס' בדעתו.
אולם בדיבור הבא (ד"ה אלא לנזקין) ביאר שהטעם שבנזיקין שמין הוא שנאמר "והמת יהיה לו", ודייק מכך הפני יהושע (ד"ה בתוספות) שסבר כרשב"ם ולא כהבנת התוס', שהרי פסוק זה הוא המקור לכך שפחת נבילה על הניזק, וביאר שדבריו לעיל, שאין שמין השברים לבעלים אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו, פירושם שאין שמין לבעלים השברים כשווים בשעת שבירתם אלא הם נחשבים מיד של המזיק והפחת על חשבונו, ואם אחר כך יתנם לבעלים כחלק מהפירעון נשום אותם כשווים בשעת הפירעון.
אמנם מפשט דברי רש"י לא משמע כן, ולכן יש לומר שרש"י סבר שהדיון בסוגיא כאן הוא לגבי שני הדינים והם תלויים זה בזה. בנזיקין למדנו מהפסוק שפחת נבילה על הניזק ומסתבר שהתורה קבעה בכך שהחיוב הוא רק לגבי ההפרש ולא על כל החפץ, וממילא ודאי שהחיוב הוא כספי ולא את החפץ עצמו, ובכל מקום שהחיוב הוא כספי למדנו מ"ישיב" ששווה כסף ככסף. לעומת זאת בגזל, בגלל שקנה את החפץ בקניין גזילה, החיוב המוטל עליו הוא השבת החפץ עצמו ולא חיוב כספי, ובכך לא אומרים שווה כסף ככסף, ובכך גם הפחת על הגזלן, שהרי חייב לשלם חפץ חדש תמורתו ואם כן השברים שלו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
