ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל
- מצוות ישוב וכיבוש הארץ
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
א. על הפסוק "ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי" (שמות כ-ו) כתוב במכילתא שם (סוף פרשה ו), רבי נתן אומר "לאוהבי ולשומרי מצוותי", אלו ישראל שהם ישובים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות, מה לך יוצא להיהרג - על שמלתי את בני, מה לך יוצא להישרף על שקראתי בתורה, מה לך יוצא להיצלב על שאכלתי מצה, מה לך לוקה מאפר גל על שנטלתי את הלולב, ואומר "אשר הוכיתי בית מאהבי", מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים.
הרמב"ן בפירושו על התורה שם הביא את דברי המכילתא וכתב, הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצווה והכתוב ודאי על עבודה זרה כי בה נתחיבנו בייהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב העניין לכל המצוות לפי שבשעת השמד אנו נהרגים על כולן מן הכתוב ולא תחללו את שם קדשי, עכ"ל.
ב. בספר כלי חמדה (להגאון רמ"ד פלוצקי פרשת כי תבוא סי' א אות א) הביא את דברי הרמב"ן וכתב כך, ולכאורה צ"ע שהרי כבר השריש לנו הר"ן ז"ל בהא דאלישע בעל כנפיים דאע"ג דבשעת השמד אפילו על ערקתא דמסאני ייהרג ואל יעבור, היינו דווקא אם כופים אותו לעבור בקום עשה אבל בשב ואל תעשה יעבור ואל ייהרג. ומדברי הרמב"ן ז"ל הכא משמע דדינא הוא דאפילו על ביטול מצות עשה ייהרג ואל יעבור בשעת השמד, וכבר כתבתי בזה במקום אחר מדברי הירושלמי הובא במלחמות ריש מגילה דפשיטא ליה אם מסתכנים על המצוות אל יקראו כל עיקר.
לכן נראה לע"ד דהרמב"ן ס"ל דבארץ ישראל כיוון דכל נתינתה וחיות ישראל בה הוא רק על פי התורה והמצווה, והיא ארץ אשר עיני ה' בה, לזאת גם בביטול מצות עשה בשעת השמד ייהרג ואל יעבור, לכן אמר רבי נתן דזה בכלל אוהביו של מקום, דאפילו בשעת הסכנה יושבים הם בארץ ישראל ומוסרים נפשם על ביטול מצות עשה דמילה מצה ולולב, אע"פ שבחו"ל אין צריכים למסור נפשם על ביטול מצות עשה, מ"מ לגודל דביקותם ואהבתם להשם יתברך אינם רוצים לצאת מארץ ישראל אשר הוא תחת השגחתו יתברך שמו.
ג. מה שכתב הכלי חמדה שכבר כתב כן במקום אחר, כנראה כוונתו למה שכתב בפרשת בא (סי' א אות ב), שמבאר את דברי הירושלמי שלא ייסתרו לדברי הרמב"ן, אע"פ שהוא עצמו כתב שם (אות א) שדעת הרמב"ן היא שחייבים למסור נפש בשעת גזירה אפילו בשב ואל תעשה. אמנם עיקר דבריו הוא שיש חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל, ובודאי שאלו דברים מחודשים, שהדין בארץ ישראל לעניין זה שגם בביטול מצות עשה יש חיוב מסירת נפש בשעת הגזירה, והוא חידוש.
ד. אך מצאתי ראיה לזה בדברי המגן אברהם, בפירוש זית רענן על הילקוט שמעוני (פרשת יתרו) שהובאה שם מכילתא זו וכתב עליה כך, ולי נראה דכוונת המכילתא לפי הפשט דאברהם וכיוצא בו שלא היו מצווים ועושים נקראו אוהבי, שעשו מאהבת ה', אבל הנביאים וזקנים אע"פ שעשו מאהבה מקרי שומרי מצוותי לפי שנצטוו על כך, וזה אמר ר' נתן וכו', לפי שגם כן אין מצווים למסור נפשם רק על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, והם מוסרים נפשם על שאר מצוות, לפיכך נקראו אוהבי ושומרי מצוותי שבאמת שומרים המצוות שנצטוו עליהם, אבל נקראים אוהבים מפני שמוסרים נפשם עליהם מה שלא נצטוו על כך, עיין ביו"ד סי' קנ"ו ובבית יוסף, אלו שהם יושבים בארץ ישראל, שבארץ ישראל היו הגזירות קשות והיו יכולים לברוח לחו"ל ואפילו הכי מסרו עצמם על ישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן היושב בחו"ל במקום הגזירות הקשות מתחייב בנפשו דלא אזיל למדינה אחרת.
למדנו שנקט המגן אברהם שמה שכתוב במכילתא "ארץ ישראל", אין זה בגלל שזו הייתה המציאות אלא כך הוא הדין, שהרי אם בחו"ל ישנה גזירת שמד במדינה אחת ויכול לברוח למדינה אחרת ואינו עושה כן הרי הוא מתחייב בנפשו אם נהרג שם, הואיל ויכול היה להציל את עצמו, אבל אם נמצא בארץ ישראל בשעת גזירת השמד, מחויב להישאר שם ולמסור את נפשו על המצוות, ונמצא שמוסר את נפשו על מצות ישיבת ארץ ישראל.
בדברים אלו מבאר הזית רענן מדוע קורא להם הפסוק "אוהבי", הרי על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים צריכים למסור את הנפש מן הדין, ואין כאן גילוי אהבה מיוחד, ורק מי שעושה גם מה שלא נצטווה, הוא הנקרא אוהב. אך הואיל ויכולים הם לצאת לחו"ל ואינם יוצאים, ובפשטות במצב כזה אין איסור יציאה לחו"ל, שהרי במקום סכנה אין איסור, אלא הם מוסרים עצמם על מצות ישיבת הארץ, לכן נקראים "אוהבי", אבל בחו"ל אם לא הלכו ממדינה למדינה הם מתחייבים בנפשם, ואין כאן עניין מסירות נפש, הואיל ויש להם אפשרות להימלט, אין כאן היתר למסור עצמם למיתה.
ה. בדברי הכלי חמדה מבואר חידוש בעיקר דין ייהרג ואל יעבור, ששונה ארץ ישראל משאר ארצות לעניין שעת השמד, שבה יש עניין למסור את הנפש גם על מצוות עשה, מה שאין כן בחו"ל יש חובה למסור את הנפש רק על עבירות שבקום ועשה. הלכה למעשה צריך עיון אם אפשר ללמוד חידוש דין בדיני נפשות מדקדוק לשון הרמב"ן, שבפשטות נראה שהוא חולק על שאר הראשונים, ולדעתו בכל מקום אין חילוק בין קום עשה לשב ואל תעשה, וכך למד האור גדול (ח"א סי' א דף ג,ד-ד,ב) מדפיו) שזו היא גם דעת הרמב"ם והתוס', אשר על כן דברי הכלי חמדה צ"ע לדינא.
ו. ברם עדיין יש לבאר את חידושו של הזית רענן בפירוש המכילתא שיש לו לאדם למסור את נפשו על ישוב ארץ ישראל, שתמהנו איך ייתכן שמשום שאינו רוצה לצאת מארץ ישראל לחו"ל יבוא לידי סכנת מיתה, ושיש בזה הבדל בין ארץ ישראל לחו"ל, שבחו"ל באופן כזה הוא נחשב מתחייב בנפשו, ותמהנו מנין לו חידוש גדול זה.
ז. אבל נראה שיש להשוות את ישוב ארץ ישראל לכיבוש הארץ, והיינו שעל ידי יישוב הארץ מתקיימת מצות הכיבוש, וכמו שלעניין כיבוש הארץ המצווה היא על ידי מלחמה, כמפורש בפסוקים, למרות שמלחמה היא דבר של סכנת נפשות, מ"מ כך היא המצווה, ואין אומרים בזה שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ משלוש העבירות, שהרי זה הוא גוף המצווה. שהרי כתב בספר החינוך לגבי שבעת העממים (מצווה תכה), אם בא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, עכ"ל. כתב המנחת חינוך, וצריך עיון דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצווה זו התורה ציוותה ללחום עימהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עימהם אף דהיא סכנה, ואם כן דחויה סכנה במקום הזה, ומצווה להרוג אותו אף שיסתכן. (וכן כתב לעניין מלחמת עמלק, מצווה תרד, וראה ביאורו בדברי הגרי"ז על התורה סוף פרשת בשלח, עמ' 32),
א"כ גם במצות ישוב ארץ ישראל אין בה עניין של אין לך דבר העומד כנגד פיקוח נפש, על כן אף שיש סכנה בישוב הארץ, עדיין שייכת המצווה. משום כך סבר הזית רענן (על פי ביאורו במכילתא) שהמוסר נפשו על ישוב ארץ ישראל נוהג כראוי ואינו מתחייב בנפשו. אלא שאין חיוב לעשות זאת, ומי שבכל זאת עושה נקרא "אוהבי", אהוב על המקום מפני שהוא עושה את מה שאינו מחויב.
גדר הדברים הוא שהואיל וכיבוש ארץ ישראל במלחמה דוחה פיקוח נפש, למדנו מכאן את מעלת ארץ ישראל, לכן גם ישוב ארץ ישראל אע"פ שמדינא אין חיוב מסירת נפש על ישובה, ובודאי שבזמן סכנה מותר לצאת מהארץ (ואפילו בזמן רעב, כמבואר בבבא בתרא צ,א), מ"מ הרוצה להישאר בה ולמסור את נפשו על ישובה אינו נחשב מאבד נפשו, כפי שהיה נחשב במצוות אחרות שאסור לו לאדם למסור את נפשו על דבר שאין בו חיוב (כמפורש ברמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה), וגם לשיטות שאר הראשונים שמותר לאדם למסור נפשו על קידוש השם גם במקום שאינו מחויב, היינו דווקא אם יש בכך קיום מצות קידוש השם, ולא נאמרו הדברים באדם המכניס עצמו לסכנה לצורך קיום מצווה. אלא שהזית רענן כתב כן לדעת האומרים שאם יכול למלט עצמו אזי נחשב מתחייב בנפשו, אע"פ שיש בזה קיום מצות קידוש השם, ורק דין ארץ ישראל שונה, לדרכו יש לומר שהטעם הוא שמותר להסתכן למען ישוב ארץ ישראל.
ח. מקור לדברינו להשוות בין ישוב הארץ לכיבוש הארץ אפשר ללמוד מסוגיית הגמ' בגיטין (ח,ב) האומרת שהקונה שדה בארץ ישראל מנכרי כותבים עליו אונו אפילו בשבת. בירושלמי כתב (מועד קטן פ"ב ה"ד), רבי יהושע בן לוי שאל לרשב"ל מהו ליקח בתים מן העכו"ם, א"ל אימת, ר' שאל בשבת ותני בשבת מותר, כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם ומעלה לארכיים, שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב "כה תעשה ששת ימים", וכתיב "וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים", וכתיב "עד רדתה" אפילו בשבת. (הובאו דבריו בפירוש הר"ח מו"ק יג,א, ובראשונים שם. ראה גם בראשית רבה פרשה מז סי' י).
בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' מד) ביאר את הדברים על פי הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"י) שפסק שקניין קרקע בארץ ישראל מנכרי הוא בכלל כיבוש הארץ, לכן כמו שמלחמת מצווה מותר להתחיל בשבת (כמבואר בירושלמי שבת פ"א הל' ח, ובלחם משנה פ"ב מהל' שבת הכ"ה), כך גם קניין השדה מותר בשבת. (ואין מקום לתמיהת הברכי יוסף או"ח סי' שו בשיורי ברכה אות א שנתקשה בהבנת דברי הירושלמי, וע"ע בשו"ת חסדי אבות שבסוף ספר יבין דעת על יור"ד סי' כד).
למדנו מהאמור שבכל קיום של ישוב ארץ ישראל יש בו מעניין מצות כיבוש הארץ, הואיל והכל עניין אחד שיהיו ישראל יושבים על הארץ, (כך כתב גם רש"י בגטין שם). מעתה מובן החידוש שכתב הזית רענן, שאע"פ שהוא בא לידי סכנה בעצם ישיבתו בארץ, שהרי יכול לצאת למדינה אחרת שאין בה גזירות, מ"מ הואיל ומוסר עצמו על מצות ישוב הארץ שפיר דמי. ואע"פ שאין חיוב בדבר, ומותר לו לצאת מהארץ אם על ידי כך ניצל, מ"מ מי שמוסר נפשו ואינו יוצא שפיר קא עביד.
ט. אולי יש מקום לבאר גם את חידושו של הכלי חמדה על פי הרמב"ן, והיינו שיש לבאר את ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל, במסירות נפש על מצות עשה, דאכן בחו"ל כאשר האדם נמנע מעשיית מצווה, זהו גדר שב ואל תעשה, ולדעת רבים מהראשונים באופן כזה אין חיוב למסור את הנפש בשעת השמד ולקיים את המצוות. אבל בארץ ישראל אינו כן, הואיל ועצם מציאותו של האדם בארץ ישראל והוא אינו יכול לקיים את המצוות כלל, ולא שיש לו איזה אונס, אלא על ידי גזירת השמד נעקרה ממנו אפשרות קיום כל מצוות התורה, א"כ עצם מציאותו בארץ ישראל נחשבת מעשה, כמו שמבואר בכמה מקומות שעצם מציאותו של אדם שהוא בעל בחירה באיזה מקום ובאיזה מצב שבגופו, והוא אינו אנוס על מציאות זו אלא זה נעשה ברצונו, אע"פ שהוא עצמו אינו עושה מאומה, עצם מציאותו שם נחשבת עשייה שלו, כמבואר בתוס' בכמה מקומות שאם משליכים אדם מרצונו על תינוק הוא נחשב רוצח, אע"פ שעשייתו אינה בקום ועשה אלא בחוסר מעשה, מ"מ זה גופא נחשב מעשה שלו, ולא אמרינן שהוא כאבן בעלמא, (בחידושי הגר"ח הלכות יסודי התורה תמה על התוס', ונדחק לפרש שדבריו לאו דווקא, אבל בשו"ת אור גדול סי' א מבואר כדברינו).
לפי זה שפיר כתב הכלי חמדה בשיטת הרמב"ן, והיינו שסבר כהזית רענן שמותר לאדם למסור נפשו על ישוב ארץ ישראל, לכן למרות שבחו"ל דבר זה לא נקרא מעשה, והוא יכול לצאת מארץ ישראל לחו"ל ולא יצטרך למסור נפשו, מ"מ כאשר אינו יוצא ומוסר את נפשו בארץ ישראל נקרא אוהב ה'. וכאמור לשיטתו יש עניין נוסף, שבארץ ישראל הרי מציאותו של הישראל שם כאשר הוא משולל מעשיית מצוות התורה, נחשב הדבר כעשיית מעשה, הואיל וזו מציאות שאינה רצויה בארץ ישראל, והרי אונסא כמאן דעביד לא אמרינן, ואין לו לאדם לשבת בארץ אלא עם קיום תורה ומצוות, לכן צריך האדם למסור נפשו בשעת הגזירה גם על מצוות עשה, מה שאין כן בחו"ל אינו חייב בזה.
י. בדברי אחד מאבות החסידות, ר' צדוק הכהן מלובלין למדנו שמצות יישוב הארץ מתקיימת רק אם נתקיים הכיבוש ויושבים בארץ כשלווה. כדבריו, אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה וכו', והיינו בזמן שבית המקדש קיים ומשחרב בית המקדש אע"פ שלא גלו ממנה, גם היושבים בה אין נקראים יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם כמונו בחוץ לארץ, אין זה נקרא יישוב שיושבים בה בישיבה, רק גירות בעלמא, ולא מקיים וישבתם (קונטרס דברי סופרים סי' יד).
לא נתבאר בדבריו אם כוונתו כדברי הרמב"ן שכתב במצות העשה שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, או שעצם הישיבה בה בשלווה כבר מוגדת כיישובה, אף שאין בעלות עליה וגם זרים יושבים בה. אבל למדנו שהכיבוש והישיבה כרוכים זה בזה, והישיבה בארץ מוגדרת כישיבה רק אם יש אפשרות לשבת בשלווה, והביטוי לישיבה בשלווה הוא האדנות על הארץ.
יא. עוד יש להוסיף, ארץ ישראל ניתנה לבני ישראל בתנאי שישמרו מצוות, ומפורש הדבר בדברי התורה (כגון: סוף פרשת אחרי מות), וכל שאינו מקיים את התנאי, אפילו אם אינו מקיים באונס אין לו רשות לשבת שם, כמו בכל תנאי שלא מועילה טענת אונס, על כן בהיותם בארץ ישראל הם מחויבים בקיום המצוות בכל אופן שהוא, אף במקום אונס, לכן מחויבים למסור נפשם על קיום המצוות בה, יותר מקיומם בחוץ לארץ.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
