מה יעשו היום בבית המקדש?

שבת ומועדים
שיעורים נוספים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

טילה בת אליעזר

10 דק' קריאה

העליה לרגל
בחג הפסח, מתמלאת ירושלים בהמוני בני אדם, הבאים מרחוק ומקרוב לקיים את מצוות הראיה בבית המקדש, ולהקריב ולאכול את קרבן הפסח. לצורך כך נערכים בירושלים מראש לקבל את פני ההמונים, לספק להם מים, מזון ומקומות לינה, ולתקן את הדרכים המובילות לירושלים. בנוסף דואגים לכמות גדולה של בעלי חיים שיגיעו לירושלים, על מנת שיהיו מספיק קרבנות לכולם. עליה זו, היא הזדמנות עבור עולי הרגל הרחוקים להביא כל מיני חובות והתחייבויות שהצטברו אצלם מימי החורף, (קרבנות חובה ונדבה, הקדשות, מעשר שני וכדו'). בנוסף, לקראת חג הפסח מסיידים את בית המקדש.
לקראת החג, כל מי שטמא, ויכול להיטהר, חייב לעשות זאת, (בכל טומאה לפי עניינה – אפר פרה אדומה/ ספירת שבעה/ טבילה/ קרבן וכדומה).

ההכנות לקרבן פסח
לקראת חג הפסח, צריך כל אחד מישראל למצוא לעצמו 'חבורה' ויחד עימם לרכוש קרבן, לבדוק שאין בקרבן מום, ולהקדישו לשם קרבן פסח. הקרבן צריך להיות כבש או גדי עיזים זכר שגילו נע בין שמונה ימים לשנה , ובגודל המספיק לאכילתם של כל בני החבורה. כל איש ואישה מישראל שנמצאים בירושלים ובסביבותיה, מצטרפים לחבורה, ושותפים בה גם ילדים שהגיעו לגיל שבו הם מסוגלים לאכול מהקרבן. בנוסף יש לרכוש סכין שחיטה, ולהקדישו על מנת שיחשב 'כלי שרת'.
בנוסף, קונים גם קרבנות נוספים - לחגיגה המוקרבת עם קרבן הפסח, לעולת ראיה ולשלמי חגיגה ושמחה הקרבים בחג עצמו.

חגיגת ארבעה עשר
מלבד קרבן פסח, מביאים גם בהמה נוספת לקרבן חגיגה ('חגיגת ארבעה עשר'). לחלק מהשיטות קרבן זה אינו חובה, וכן הוא מיועד רק למצב שאין אנשים מרובים שאוכלים מקרבן הפסח או למצב שבו יש מספיק זמן להקרבת החגיגות. החגיגה היא קרבן שלמים, ונוהגים בה כדיני שלמים – מביאים צאן או בקר, זכר או נקבה. בעל הקרבן מצרף נסכים וסומך עליו. זורקים את הדם כשלמים (שתי מתנות שהן ארבע), ומניפים את החזה והשוק. בנוגע לזמן שחיטת והקרבת החגיגה, ישנן מספר שיטות - י"א שאת החגיגה שוחטים בזמן בין הערביים, (החל משעה שש וחצי בשעות זמניות), אך בניגוד לקרבן פסח זמנה הוא לפני קרבן התמיד, וי"א שמקריבים אחרי התמיד כפסח, וי"א שאפשר כל היום.
יש שסוברים שדינה של חגיגת ארבעה עשר מקביל לפסח, ובאה רק מכבש או עז עד גיל שנה, ונאכלת רק למי שנמנה עליה ועד חצות.

קרבן פסח – השחיטה והעבודות
זמן שחיטת קרבן הפסח והקרבתו, הוא בערב חג הפסח, החל משעות הצהרים, לאחר העבודות הנעשות ב'בין הערבים' – הקרבת התמיד, הקטרת הקטורת והטבת הנרות. לכן ביום זה מקדימים את שחיטת קרבן התמיד והקרבתו (כך שהוא נשחט בשעה שבע וחצי בשעות זמניות, ומוקרב שעה לאחר מכן).
שחיטת הקרבן והקרבתו, מתבצעת בשלושה מחזורים - שלוש 'כיתות'. לאחר שנכנסו אנשי ה'כת' לעזרה, סוגרים את דלתותיה, ומתחילים לשחוט את הקרבנות. את הקרבן יכול לשחוט כל אדם מישראל, כשלוחם כל של בני החבורה, ומותר לשחוט בכל העזרה. השוחט מברך - "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על שחיטת הפסח" או "לשחוט הפסח", ולחלק מהשיטות גם "שהחיינו", ושוחט את הקרבן. לידו עומד כהן המחזיק ביד ימינו כלי שרת הנקרא – 'מזרק', הוא מברך: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו על קבלת הדם", ומקבל בו את הדם לצורך זריקתו על המזבח.
בשלב זה כבר מוכנה שורה של כהנים הנעמדים בשורות לכיוון המזבח, (על גבי הגבהה מחוברת לקרקע, על מנת שבגדי הכהונה שלהם לא יתלכלכו מהדם שעל הרצפה), ומקבלים את המזרקים מהכהנים שקבלו את הדם. כל שורה מקבלת סוג אחד של מזרקים או מכסף או מזהב, והם מעבירים כל מזרק מאחד לשני עד שהוא מגיע לכהן הסמוך למזבח. הכהן שופך את הדם שבמזרק על קיר המזבח כנגד ה'יסוד'. לאחר השפיכה מחזירים בחזרה את המזרק הריק, על ידי אותה שורה של כהנים.
כדי לקיים מצוות הולכה ברגליים, לפחות אחד מהכוהנים (וי"א שכל כהן) צריך להזיז מעט את רגליו לכיוון המזבח. לפני הפעם הראשונה שהכהן שופך את הדם, הוא מברך: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לשפוך את הדם" (או נוסח דומה).
שחיטת קרבן הפסח מלווה בשירה ובנגינה. בסגירת דלתות העזרה של כל כת וכת, הכהנים תוקעים בחצוצרות – תקיעה תרועה ותקיעה, והלויים, ואולי אף בעלי הקרבן קוראים את ההלל. יחד עימם לויים או ישראלים מיוחסים, מחללים בחלילים, וי"א שמנגנים גם בשאר כלי הנגינה הרבים שמנגנים בהם תמיד במקדש. מנגנים בשני חלילים לפחות ולא יותר משנים עשר, בסיום כל פרק של נגינה נותנים לחליל אחד בלבד לסיים, כדי שיהיה סיום יפה. קריאת ההלל והתקיעות נמשכות פעמים נוספות עד לסיום השחיטה וי"א שעד לסיום ההקטרה. י"א שתוקעים רק בקריאה ראשונה של כל כת, אך מחלקים את ההלל לשלושה חלקים ותוקעים בכל חלק שלש פעמים.
לאחר השחיטה, בעל הקרבן או אדם אחר מפשיט את עורו של הקרבן. הוא תולה אותו על מסמרי ברזל הקבועים בקירות ובעמודים שבעזרה, ומפשיט את עורו עד החזה, (מי שאין לו מסמר פנוי, מניח מקל על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה עליו). אחר כך הוא קורע את בטנו של הקרבן, חותך את קרביו מוציא מהם את ההפרשות ושוטף אותן, ואז לוקח את האמורים הפנימיים (החלב הנמצא על הקרב, יותרת הכבד, שתי הכליות והחלב שעליהן, ובכבש גם האליה) לתוך כלי. לאחר מכן הוא מסיים להפשיט את שאר העור של הקרבן. הכהנים לוקחים את הכלי עם האמורים ועולים בזה אחר זה למזבח, מולחים את האמורים היטב, מכל הכיוונים, והכהן מברך: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו על הקטרת האמורים" ומקטיר אותם יחד על גבי המזבח.
בסיום העבודות הללו, כל אחד עושה מעין 'שק' מהעור שהופשט מהקרבן, ומכניס לתוכו את קרבן הפסח שלו. הוא מפשיל את ה'שק' לאחוריו על כתפו, ויוצא עימו מהעזרה, על מנת לצלותו.
לאחר שסיימו כל הכתות לצאת, הכהנים מדיחים את העזרה, על מנת לנקותה מהדם שהצטבר בה.

צליית הקרבן
לפני שצולים את הקרבן, חותכים את רגליו ומוציאים את בני מעיו, מנקרים מהקרבן את החלב, וי"א שגם את גיד הנשה, ואז לוקחים שיפוד ומשחילים לתוכו באופן שיכנס בפיו ויצא מאחוריו, ותולים לידו את רגליו ובני מעיו. השיפוד צריך להיות עשוי מעץ כזה שאינו מעביר חום ואינו פולט נוזלים. מכניסים את הקרבן לתוך תנור של אש, מבלי שיגע בדפנותיו, וצולים אותו באופן שיהיה ראוי למאכל אדם, אך נזהרים שהוא לא ייחרך מהאש.

ליל הסדר ואכילת הקרבן
ליל הסדר בזמן המקדש, כולל בתוכו גם את אכילת הקרבן וגם כמה שינויים בנוסח הגדה של פסח. בפתיחת ה'מגיד' מוסיפים לנוסח 'מה נשתנה' את השאלה: "מה נשתנה... שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי". בהמשך, בדרשה שבפתיחת 'מגיד', יש אומרים שמוסיפים את הפסח: "והגדת לבנך יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה ש פסח מצה ומרור מונחים לפניך". בהמשך ההגדה אומרים: "פסח זה שאנו אוכלין על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים...". ובדרשות הפסוקים של 'ארמי אובד אבי', יש אומרים שמוסיפים גם את הפסוק: "ויביאנו אל המקום הזה". בסיום ה'מגיד', בברכת אשר גאלנו, יש אומרים שמוסיף את פסח: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו ללילה הזה לאכול בו פסח מצה ומרורים", ולא מסיימים בתפילה הנהוגה בימינו – "כן ה'... יביאנו למועדים ולרגלים אחרים... בא"ה גאל ישראל".
אכילת קרבן הפסח, נעשית לחלק מהשיטות לאחר ה'מגיד'. נוטלים את המצות, מברכים עליהן 'המוציא', ולפני שאוכלים כורכים יחד עימהן מרור ומברכים "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם... על אכילת מצות ומרורין" ואוכלים אותם יחד. לאחר מכן מברכים: "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על אכילת הזבח, ואוכלים מקרבן חגיגה כמות שתגרום שהאדם לא יהיה רעב (באכילת הפסח שצריך להיאכל 'על השובע'). לאחר מכן מברכים: "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו לאכול הפסח" [וי"א "על אכילת הפסח" וי"א "לאכול פסחים"], ואוכלים מקרבן פסח. [יש אומרים שיש לכרוך גם את הפסח יחד עם המצה והמרור ולאוכלם יחד].
לשיטות אחרות, המצה, קרבן פסח וכל הסעודה, נאכלים כבר בתחילת הלילה ורק אחר כך מתחילים את אמירת ההגדה וההלל.
מכיוון שקרבן פסח צריך לחתום את האכילה שבלילה, ואחריו אסור לטעום דברים נוספים, יש שסוברים שאכילת מצה וקרבן פסח נעשות בסוף הסעודה לאחר שאכלו דברים אחרים, ויש שסוברים שמצה וקרבן פסח נאכלים כבר בהתחלה, ובנוסף, בסוף הסעודה, כאשר כבר שֹבעים, אוכלים עוד כזית מקרבן הפסח ל'אפיקומן', [וי"א שאוכלים איתו עוד מצה].
גם ילדים אוכלים מקרבן פסח, אם הם הגיעו לשלב שהם יכולים לאכול כזית. וכולם צריכים לומר את ההלל.
את קרבן הפסח מותר לאכול בכל ירושלים המקודשת. מחלקים את הקרבן בין אנשי החבורה והם אוכלים אותו יחד או בכמה קבוצות. אסור להוציא את הקרבן מהבית שהוא נאכל בו, ואסור להחליף מקום באמצע אכילת הפסח. [י"א שבבנין רב קומות, מותר לאוכלו אך ורק בקומה התחתונה של הבניין].
יש לסיים את אכילת כל הקרבן עד לחצות הלילה, ולאוכלו ללא שבירת עצמות.

קרבנות מוסף של פסח
בכל יום מימי חג הפסח, לאחר הקרבת תמיד של שחר, מקריבים עוד עשרה קרבנות עולה – שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, וכן שעיר חטאת אחד.
יחד עם קרבנות אלו מביאים סולת ושמן למנחות ונסכים [לכל פר מצרפים סולת בכמות של שלושה עשרונים (כשבע וחצי ליטר, וי"א כשלוש עשרה ליטר), ושמן בכמות של חצי ההין לכל פר (כל הין בערך שליש ליטר וי"א מעל חצי ליטר). לכל איל מצרפים שני עשרונים של סולת ושליש הין שמן. לכל כבש מצרפים עשרון אחד ורבע הין שמן].
מניחים את הסולת של כל קרבן בפני עצמו בכלי שרת, ואז נותנים מעט שמן בכלי אחר, ועליו מניחים את הסולת, יוצקים על הסולת עוד מעט שמן ומערבבים יחד את הסולת עם השמן. מעבירים את המנחה לכלי שרת, ויוצקים עליה את מה שנשאר מהשמן. מוסיפים מלח, ומקריבים אותם על גבי המזבח. בנוסף, לוקחים יין בכמות השווה לשמן ומנסכים אותו על גבי הספל שבראש המזבח.
עבודה זאת, מחולקת בשווה בין כלל הכהנים, ואינה שייכת דווקא לכהנים שהגיע תורם לעבוד באותו השבוע.
ביום טוב הראשון, לויים או ישראלים מיוחסים מנגנים בחלילים ובשאר כלי נגינה, והלויים אומרים את ההלל. ויש אומרים שבנוסף לנגינה הרגילה שבשעת הקרבת הקרבנות, מוסיפים נגינה נוספת בחלילים לפני המזבח. [בסיום כל נגינה נותנים לחליל אחד בלבד לסיים, כדי שיהיה סיום יפה, (בדומה לנגינה בזמן שחיטת הפסח)].

מצוות ראייה, ושלמי חגיגה ושמחה
במהלך יום טוב הראשון של החג, כל אחד ואחד מהגברים מחוייב להגיע לבית המקדש. [יש אומרים שבכניסה מברכים: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להראות לפניו" (או נוסח דומה)].
בשעת כניסתו לעזרה האדם מצווה להביא עימו קרבן עולַה – 'עולת ראיה' [ששוויו לפחות מעה כסף (0.7 גרם כסף צרוף)]. בנוסף, מצווה על כל אחד להביא בזמן ראייתו בעזרה גם קרבן שלמים – 'שלמי חגיגה', [ששווים לפחות שתי כסף]. האדם סומך את ידיו על הקרבנות, תוך כדי אמירת דברי שבח לבורא, ונותנם לכהנים שיקריבו אותם לה'. לקרבנות אלו יש לצרף סולת, שמן ויין. אדם שאין לו להביא בעצמו קרבן ראיה וקרבן חגיגה שלם, יכול להשתתף עם אחרים.
כמות הנכנסים לעזרה, ביום טוב ראשון ובשאר ימי הרגל, היא רבה מאד, ולכן באזור שאליו מותר לישראלים להיכנס הצפיפות מרובה מאד ויתכן שאפשרית רק בזכות נס, ומ"מ הנכנסים לעזרה נעמדים גם באזורים שבעזרה שמסביב להיכל ולקודש הקודשים. למרות זאת, בזמן שעולי הרגל משתחווים, הם מצליחים להשתחוות ברווח. יש אומרים שגם בין אחד לחברו נהיה מרחק של ארבע אמות, ובנוסף, שלמרות הצפיפות, בשעת ההשתחוויה הם חוזרים לעזרת ישראל ומשתחווים שם ולא מסביב.
בזמן שעם ישראל בעזרה, מגביהים להם את השולחן ומראים להם את לחם הפנים שעליו, וכן מגלגלים את הפרוכת ומראים את הכרובים המחובקים זה עם זה, ואומרים להם: "ראו חיבתם לפני המקום", שהקב"ה עושה נס לישראל ולחם הפנים נשאר חם עד זמן שנלקח, למרות שעובר שבוע שלם מזמן שהונח על השולחן, והכרובים המחובקים מבטאים את אהבת ה' אלינו. יש אומרים שמוציאים את השולחן החוצה על מנת שכולם יוכלו לראותו.
מצווה נוספת היא מצוות ה'שמחה'. בנוסף לקרבנות שהוזכרו לעיל, כל אחד מביא עימו גם קרבן שלמים המיועד לאכילת בשר המשמח את האדם. כל אחד קובע לעצמו כמה שלמי שמחה הוא מעוניין להביא. מצוות השמחה שייכת גם לנשים, אולם הבעל הוא זה שמצווה לשמח את אשתו על ידי כך שהיא תעלה לירושלים ובעלה יתן לה לאכול מקרבן השלמים ויש אומרים שאמנם מצווה עליו לשמח אותה, אך לא דווקא באכילת הקרבן.
לאחר צאת יום טוב הראשון, על האדם להישאר ללון בירושלים, ובבוקר שלמחרת יכול לשוב לביתו, ויש אומרים שצריך להישאר בכל ימי חג הפסח עד לבוקר שאחריו. מי שלא זכה להיכנס לבית המקדש ולהביא עולת ראיה ביום טוב הראשון, יכול לקיים זאת בשאר ימי החג, ועליו להישאר בירושלים בלילה שאחרי שהקריב.

קרבן העומר
ימים רבים לפני חג הפסח, שלוחי בית דין בוחרים שדה הנמצאת באזור ירושלים, המתאימה לגידול שעורים לצורך מנחת העומר. על מנת לקבל שעורים מובחרות, הם מנסים למצוא מקום שטוף שמש, ושלא נזרע בשנה שעברה, וזורעים אותו שִבעים יום לפני הפסח. לפני החג, הם מגיעים לשדה, בוחרים שעורים לחות שגרעיניהם נפוחים ומלאים, ואוגדים אותם לְעומרים בעודם מחוברים לקרקע, על מנת שיהיה נח לקוצרם. בנוסף לזה, שלוחי בית הדין לוֹוים כסף ומשלמים לבעל השדה ולקוצרים.
במוצאי יום טוב הראשון של פסח, מתכנסים כל אנשי העירות הסמוכות למקום הקצירה. עוד לפני רדת החשכה נעמדים שלושה אנשים בשדה, ולכל אחד מהם יש מגל לקצירת השעורים וקופה לאיסופם. ברדת החשכה, שואל אחד הקוצרים את הקהל שלש שאלות, כל שאלה הוא שואל שלוש פעמים, ועל כל פעם שהוא שואל הם עונים לו - "הן": "בא השמש?" - "הן", "מגל זה?" - "הן", "קופה זו?" - "הן". לאחר מכן הוא שואל "אקצור?", והם עונים לו – "קצור". יש אומרים שבזמנינו אין צורך לשאול שאלות אלו, וניתן לקצור מיד.
שלושת הקוצרים, קוצרים שלש סאין של שעורים (כ - 25 ליטר, וי"א כ - 45 ליטר), מניחים אותם בקופות, ומביאים אותם לביהמ"ק. לוקחים כסף מ'תרומת הלשכה' (כספי מחצית השקל שעם ישראל הביאו) ואומרים שהקדושה שבכסף תעבור לשעורים, ואז חובטים את השעורים במקלות רכים (על מנת שלא ימעכו) בעזרה של בית המקדש. זורים אותם, בוררים את הגרעינים מהקליפות ומהלכלוך, ומכניסים אותם לתוך כלי מנוקב ('אבוב'), וקולים אותם באש. לאחר הקלייה, שוטחים את הגרעינים במקום שיש בו רוח, ואז שורים אותם במים, צוברים אותם כדי שהמים ירדו מהגרעינים, וטוחנים אותם בטחינה גסה.
לצורך הכנת מנחת העומר, צריך להשתמש בסולת נקייה, שאין בה שאריות של 'סובין' או פרורי קמח. בשל כך, מכניסים את הסולת לתוך נפה בעלת חורים קטנים, ומנפּים את פרורי הקמח מהסולת, ולאחר מכן מעבירים את הסולת שבנפה, לתוך נפה עבה, על מנת שהסובין יישאר בנפה, וגרגירי הסולת הנקיים ירדו למטה. לאחר מכן מחזירים שוב את הגרגירים לנפה דקה, כדי להוציא פרורי קמח נוספים, ומשם שוב לנפה עבה, וחוזר חלילה, עד שגומרים לנפות שלש עשרה פעמים. יש אומרים שאת הסולת הנקייה טוחנים שוב בטחינה דקה, (בנוסף, י"א שלאחר הטחינה מנפים שוב את הסולת ולקחים את מה שיוצא ממנה שהוא המשובח). מכל מה שנשאר לוקחים עשרון (כ2.5 ליטר, וי"א מעל 4 ליטר) ושומרים אותו לבוקר.
בבוקר של ט"ז בניסן, מערבבים את הסולת עם לוג שמן (כ-350 סמ"ק וי"א 600 סמ"ק), מוסיפים קומץ של לבונה, ומניפים את המנחה בכניסה לעזרה (מבפנים, צד מזרח) – קדימה, אחורה, למעלה ולמטה. מביאים אותה בין האולם למזבח, ומגישים אותה לפינה של המזבח שבשמאל העזרה (מערבית דרומית).
לאחר הקרבת קרבן מוסף של אותו יום, קומצים את המנחה, ומניחים את הקומץ בכלי שרת. אוספים את הלבונה מהמנחה ומניחים אותה מעל הקומץ, מוסיפים מלח, ומקטירים על גבי המזבח. שאר המנחה ניתנת לכהנים. מוסיפים לה מים פושרים, לשים ואופים אותה בתנור שבעזרה, ומחלקים בין כל הכהנים. הם צריכים לאכול הכל בעזרה עד חצות הלילה.
אחר כך מקריבים את כבש העולה המצורף למנחת העומר. מצרפים אליו שני עשרונים של סולת (כ5 ליטר, וי"א כ8.5), ורביעית ההין שמן, ומקריבים אותם על גבי המזבח, ובנוסף, מנסכים רביעית ההין יין לתוך הספל שבראש המזבח.

שיעורים נוספים