ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- עצמאות וגאולה שלמה
- תקופתנו בתהליך הגאולה
- ספריה
- מועדים
- לזמן הזה - יום העצמאות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
"זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו" (תהלים קיח, כד). ספר אורות של מרן הרב זצ"ל נכתב לפני מאה שנים. אורות ארץ ישראל, ישראל ותחייתו ואורות התחיה. כמה יהודים היו אז בארץ ישראל - שישים אלף, והיום כששה מיליון. פי מאה במאה שנים. מאז כתיבת ספר אורות ועד קום המדינה גדל הישוב פי עשר. משישים אלף לשש מאות אלף, ומאז קום המדינה ועד היום כעבור שישים ושלוש שנים עוד פי עשר. וכן ברוחניות. עד קום המדינה המצב הרוחני הדתי היה בתהליך של ירידה. ומאז קום המדינה נעצר תהליך הירידה בהדרגה. ומאז מלחמת ששה הימים החל תהליך של חזרה בתשובה. לאמור יש קשר בין תהליך הגאולה הממשי, קיבוץ הגלויות ושחרור מעול הגויים בהקמת המדינה, ובין הגאולה הרוחנית - התשובה אל ד' ותורתו.
חרות גשמית וקבלת תורה
כך היה בגאולתנו הראשונה. יצאנו ממצרים והשתחררנו מעול הגויים לחרות גשמית ומתוך כך קבלנו עול מלכות שמים בסיני. כך גם אנו אומרים בסדר התפילה בברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל". אנו פותחים "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו", כלומר, תחילה חירות - "תקע בשופר גדול לחירותנו", ואחר כך לאחר השחרור, הקריאה והבקשה היא לכיוון לדרך החדשה - שא נס לקבץ גלויותינו", הרמת הדגל והצבת המטרה שסביבה נתקבץ. והתפילה התקבלה ומתקבלת בפועל. בתחילה החל תהליך השחרור בתוך ארצות הגולה, תהליך של חופש, דמוקרטיה ושוויון זכויות, אחר כך התעוררה השאיפה לארץ ישראל, ואחר כך באה הרמת הדגל, השאיפה לקיבוץ גלויות. ואמנם שלב הביניים בין השחרור והחופש לבין הרמת הדגל החדש-ישן יש בו סיכון רב: סכנת התבוללות ופניה לשדות זרים, אך כך סדרו של עולם: אי אפשר לכוון למטרה חדשה כל עוד לא משוחררים מעול, כל עוד משועבדים. מרן הרב עומד על כך באורות הקודש (מוסר הקודש, כח):
ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי... עד שבאה התכונה העליונה מכל שאיפה שבחירות, שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלהית של ד' אלהי ישראל, עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. המצה היא לחם עוני ולחם חירות... ורז עולם הוא שיש בסגולת המצה, לתן כח חפשי בחירות הקודש. וכשהוא בא בפרק זה, שהנשמה הכללית והאישית שבה עוד הפעם להתחדש, כל נקודה ונקודה מעצמיות חייה אין שיעור לערכה, החמץ עושה כח צביוני מיוחד, משולל כבר החופש הגמור, והאוכל חמץ בזה הפרק של התחדשות נשמתו ונשמת כנסת ישראל נוטל הוא חייו מהעולם.
חירות משמעותה שחרור מכבלים גשמיים ורוחניים, חופש הרצון וחופש האופי. חופש המאפשר לגלות את האופי העצמי הטבעי היסודי שהוא באמת הרצון לעבוד את ד' אלוקי ישראל. באותה שעה של התחדשות צריכים להיות משוחררים מכל נטייה משעבדת ולכן מוטל עלינו איסור אכילת החמץ. ומדברי הרב לזמננו. בתקופה של שחרור, של חופש מעול גויים וחופש אישי מעול מחויבות לחברה, מרחפת סכנה של השפעות זרות, נטיות משעבדות. וצריך זהירות מיוחדת כמו מחמץ. ואולם יש להבין שמגמת החופש בכללה היא מגמה חיובית וככל שהחופש יותר אמתי החירות יותר שלמה, האדם נעשה יותר פתוח ומשוחרר והוא מתקרב יותר אל הפנימיות שלו ואל הסגולה שלו, הוא מתקרב לאמונתו ולאלוקיו אלוקי ישראל. אמנם כאמור בדרך הגדולה לחירות עולם, לעבדות ד', יש שסוטים מהדרך, ויש נפילות יש שבושים. אך זה הסדר זו הדרך העולה למעלה. זכינו בהקמת המדינה לשחרור מעול גויים ולשחרור ארץ ישראל מעול שלטון זר. וזה מביא אותנו לקבלת עול מלכות שמים. זה התהליך שאנו נמצאים בו.
גאולה כאשר לא ראויים לה
יש אומרים שאילו המהלך היה נעשה על ידי אנשי תורה ומתוך תורה, אזי הוא היה מהלך אלוקי תורני של גאולה והיה מקום להודות עליו. אך איך יכול להיות שמהלך שמובילים אותו אנשים רחוקים מתורה יהיה מהלך אלוקי. תשובה לדברים אלו נוכל למצוא בדברי ה"אלשיך" על הגדה של פסח (פירוש להגדה; שמות יג, א). על שאלת החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ד' אלוקינו אתכם", יש לשאול: למה בשאלתו החכם מוציא את עצמו מהכלל ואומר: "אתכם" ולא "אותנו"?
משיב ה"אלשיך", שהבן החכם שואל "אתכם" - את יורשי הארץ, מדוע עושים זכר ליציאת מצרים ולא לכיבוש הארץ, והרי כיבוש הארץ גדול מיציאת מצרים, שביציאת מצרים נשארו המצרים בארצם ואילו בארץ הושמדו ל"א מלכים ולא נשארה כל נשמה, מלבד מה שלקחנו מהם ערים גדולות וטובות ובתים מלאים כל טוב. ואם אנו זוכרים את יציאת מצרים מדוע לא מזכירים דבר גדול כמו כיבוש הארץ?! על שאלתו באה התשובה: "עבדים היינו לפרעה במצרים" והכוונה שהיה הבדל בין בואנו לארץ ישראל לבין יציאת מצרים. שכן כשבאנו לארץ לאחר ארבעים שנות לימוד תורה במדבר, לאחר שצברנו זכויות, אפשר יותר להבין שהטיב ד' לנו. אך החידוש והפלא הוא ביציאת מצרים שאף על פי שישראל עבדו עבודה זרה במצרים והיו עבדים לפרעה בגוף ובנפש ולא לד', וכשיצאו ממצרים לא היו להם זכויות כלל, והיה צריך להתגבר על המניעות וקטרוגי המלאכים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (ע"פ שמות רבה כא, ז; זהר תרומה קע ע"ב), ועם זאת הוציאנו ד' אלוקינו משם. כלומר ביציאת מצרים נראתה יד ד' הגדולה עלינו לטובה, יותר מאשר בכניסה לארץ ישראל. ומכאן לענייננו, אם חייבים להודות לד' כאשר ישראל ראויים, על אחת כמה וכמה יש להודות לד' כאשר הוא מושיע אותנו כאשר בראשינו עומדים אנשים שנראים כלא ראויים הרחוקים מתורה.
גדולת בנין הארץ בפועל
אמרו חכמים:
תנא דבי אליהו: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש בירושלים לפני חכמים. אמרתי להם: רבותי מה נשתנה עמרי... מכל המלכים שהיו לפניו שלא הושיבו מלך בן מלך עד שבא עמרי והושיבו לו שלשה מלכים על כסאו. אמרו לי לא שמענו. אמרתי להם רבותי על שהותיר עיר גדולה בישראל (ילקוט מלכים, רמז רז).
על עמרי נאמר: "ויעשה עמרי הרע בעיני ד' וירע מכל אשר לפניו" (מלכים א טז, כה) ואף על פי כן זכה שישבו על כסאו שלושה מלכים, מפני שבנה עיר בישראל. ר' יוסף ענגיל מסביר מדוע היה שכרו של עמרי דווקא מלכות, כי ארץ ישראל היא בספירת מלכות דלמעלה, ויען שהוא תיקן בחינת מלכות שהוסיף עיר בארץ ישראל על כן זכה למלכות דווקא (מובא ב"אם הבנים שמחה", מהדורת תשנ"ח, עמ' סא). ועל פי זה אומר בעל "אם הבנים שמחה" (שם):
האיש הפשוט הזה שבונה את הארץ בלי שום כוונה לשמים רק לטובתו, עושה בזה תיקון יותר גדול בעולמות עליונים ממה שעושה איזה צדיק, יהיה אפילו גדול שבצדיקים, עם התיקון חצות שלו בבכיות וקינות על השכינה והגלות, שבודאי עושה בזה תיקון גדול, אבל עם כל התיקון שעושה לא הגיע לתיקון שגורם איש הפשוט במעשה ידיו במה שנבנה בפועל, אף בלי שום כוונה לשם שמים... על כן דברי המה ברורים ואמתיים ולא יחלוק על זה אלא מי שחולק על האמת.
בניין הארץ וקיבוץ גלויות הוא קידוש ד', ככתוב מפורש ביחזקאל (לו) המתאר את הגלות כחילול ד', וחזרה לארץ היא ביטול חילול ד' וקידוש ד'. ובחילול ד' נאמר: אחד שוגג ואחד מזיד (אבות ד, ד) וכן יש לומר בקידוש ד': אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש ד'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
