ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- כתבי הראי"ה קוק
- שבת הארץ
- משפחה חברה ומדינה
- מצוות התלויות בארץ
- יובל
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
היובל, אומר הרב, מיוחד הוא פועל לדורות. חמישים שנה אלו שני דורות לפחות. הדורות מתחלפים, מה יתקן את הדור שלא חל בו היובל, אלא שהיובל לא פועל רק על מי שהוא חל בו, הוא פועל על משהו ארוך הרבה יותר:
הַיּוֹבֵל, זוֹהִי תְּקוּפָה הֲרַת־עוֹלָם, הָעֲרוּכָה מִיְּסוֹד הַחֹפֶשׁ הָאֱלֹהִי הָעֶלְיוֹן.
כאן אנו מגלים מבט נוסף, גבוה יותר, של ההופעה של האומה. יש טבע, דהיינו שאנחנו מגלים את הטבע הפנימי שלנו, ויש חופש. אנחנו צריכים להתבונן בשני המושגים האלה מתוך דברי הרב. עניינה של שנת השמיטה הוא לרומם את האומה, לזכך אותה, ולאפשר לה להוציא את הטבע הפנימי, הנשמתי והרוחני שלה מן הכוח אל הפועל. בשמיטה יש אווירה אחרת, של יחד. אווירה של רוממות, מתוך ההסתלקות מכל הדברים המפריעים להופיע את הגודל הרוחני.
סֵדֶר־הַחַיִּים שֶׁל שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, הוּא עַל־פִּי הַחֵפֶץ הַפְּנִימִי הַטִּבְעִי שֶׁל תְּשׁוקַּת הַטּוֹב והְַצֶדֶּק, הַשִּׁוְיִוֹן והְַמְּנוחָּה, שְׁהַהַכָּרָה הָאֱלֹהִית וּתְשׁוּקָתָהּ מַטְבִּיעָה בְּקֶרֶב הַאֻמָּה, אֲשֶׁר אֵין זֶה לָהּ תְּכוּנָה חִקּוּיִית, דָּבָר מְלֻמָּד מִן הַחוּץ, כִּי־אִם נַחֲלָתָהּ הַטִּבְעִית מִמְּקוֹרָהּ עַצְמָהּ.
השמיטה היא 'הופעת החפץ הפנימי הטבעי של תשוקת הטוב והצדק'. זאת אומרת, היא מופיעה את האופי האלוקי שנטבע באומה. זה לא משהו מבחוץ שהיא מאמצת לה, תכונות כאלה של טוב, של צדק, של שוויון ומנוחה, אלא זה גילוי העצמיות שלה.
אֲבָל מְקֹור יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁמִתְגַלֶּה בְּטָהֳרוֹ אֵינֶנּוּ עֹומֵד עַל עָמְדּוֹ, מִתְגַבֵּר הוּא תָּמִיד וּמִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ. מַקְנֶה הוּא לעַצְמוֹ אֶת אֹמֶץ הַפְּעוּלָה וְכֹחַ הַהַשְׁפָּעָה וְסוֹפֵג לְתוֹכוֹ אֶת הָעִלּוּי שֶׁל הַבְּחִיָרה הַטּוֹבָה, הַתְּשׁוּבָה הַטְּהוֹרָה, הַמִּתְגָבֶּרֶת בְּתִגְּבֹּרֶת הָאֱלֹהִיוּתּ שֶׁל הַחַיִּים כְּפִי מְקוֹר יִשְׂרָאֵל.
ישנו מצב קבוע, הטבע הישראלי והוא טבע טוב. האם אנחנו מסתפקים במצב הזה? הנשמה הישראלית, האלוקית, היא עליונה ונישאה. יש לנו טבע של מידות טובות ונפלאות, הסתכלות רחבה מאוד ומרוממת - אך בכל זאת יש מקום להתקדם ולהתעלות.
האם צדיק גמור יכול להיות בעל תשובה? לכאורה בעלי תשובה וצדיקים גמורים אינם אותם אנשים. צדיק גמור לא יכול להתקדם ממדרגתו, כיוון שהוא צדיק גמור! אבל באמת יש אפשרות כזאת, משום שגם השלמות יכולה להשתלם. יכולה להיות שלמות קטנה, ויכולה להיות שלמות גדולה. כשם שיש תפוח קטן, תפוח גדול, ותפוח גדול מאוד. התפוח היה שלם גם מקודם, אבל אז הוא היה 'שלם' קטן, יכול להיות שלם יותר גדול, ועוד יותר גדול. שלמות משתלמת. כתוב בזוהר (רעיא מהימנא ג, דף קנג, ב) שהתפקיד של המשיח הוא להחזיר את הצדיקים הגמורים בתשובה. זאת אומרת שגם ביחס לשלמות ישנו מהלך של התקדמות, ואין גבול לעלייה.
הרב אומר שהשביעית מגלה את הטבע הקבוע התמידי שלנו, ואילו היובל מגלה את כוח הבחירה. על ידי היובל אפשר להתקדם מהמקום של השלמות הבאה לנו מצד הטבע, למדרגה יותר גבוהה.
היובל - תיקון עולמי
הגילוי הזה של כוח התשובה שמופיע בישראל, ההתקדמות שלנו להופעת הטבע האלוקי שבנו -
נִמְשָׁךְ הוּא וְהוֹלֵךְ בִּקְדֻשָּׁתוֹ בְּכָל מֶשֶׁךְ הַזְּמַן שֶׁל הַפְּרָקִים, 'מוֹנִין שְׁמִיטִין לְקַדֵּשׁ יוֹבְלִין' (ראה תורת כהנים בהר, פרשתא ב הלכה א), לְהַכְשִׁיר אֶלָיו אֶת הַחַיִּים. "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (ויקרא כה, ח). וּמִצִּנּוֹר־הַחַיִּים שֶׁל הַיּוֹבֵל, שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּמַעֲלוֹת שְׁלַבָּיו וּמִתְפַּשֵּׁט עַד בֹּאוֹ אֶל חַיֵּי הַאֻמָּה בְּצִבְיוֹנָם הַפְָּרטִי, יוֹנֶקֶת הִיא הַשְׁמִטָּה וּמִתְמַלֵּאת אֶת זִיוָהּ הַשָׁלֵם וְהָרַעֲנָן - הַמִּתְגַּלֶּה בָּה מִתְּשׁוּקָתָה אֶל הַסֵּדֶר הָאֱלֹהִי שֶׁיָּחוּל בִּמְלֹא כָּל הַיְקוּם וְלֹא רַק בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה - לְבַדָּהּ.
אנחנו מתקדמים לקראת היובל על ידי זה שאנחנו מתחילים למנות את השביעיות: 'שביעית אחת', 'שביעית שתיים', 'שביעית שלוש' וכן הלאה, ואחרי שבע שביעיות – מגיעים ליובל. מטרת הספירה - "להכשיר אליו את החיים", להיות קשורים עם היובל ולהתרומם למדרגה עליונה לא רק בשנת היובל עצמה אלא אנחנו מתכוננים ליובל ומכשירים את עצמנו. כל השנים שבכל שבע השביעיות, קשורות למעלתו של היובל.
השמיטה פועלת תיקון לאומי, של האומה בפרט, אך היובל – פועל בצורה רחבה יותר. היובל עושה תיקון עולמי. כמו שהרב פתח את דבריו (תחילת ההקדמה לשבת הארץ) – 'השמיטה והיובל בזמנים מתייחסים זה לזה כמו החמה והלבנה בעולם, וכמו ישראל והאדם בנפשות'. ההסבר הוא, שהשמיטה ביחס ליובל זה כמו לבנה ביחס לחמה, וכמו ישראל ביחס לאנושות כולה. יש כלל דהיינו כלל המציאות, ויש פרט מרכזי. המשיך שם הרב ואמר: 'שהם, במובנם העצמי היותר חי ויותר רוחני, צריכים זה לזה פרט הצריך לכלל וכלל הצריך לפרט'. היחס של ישראל לעמים הוא בצורה של כלל ופרט, כי הרי ישראל הם לב שבאומות (כוזרי ב, לו). ברור שללֶב בלי איברים אין משמעות, אך מצד שני תפקידו של הלב הוא להפעיל את כל האיברים, את כל המציאות של האדם. המוח גם הוא מצטרף אל הלב, ושניהם איברים שהנשמה תלויה בהם, אבל הם חלק משלמות אחת גדולה. זוהי גדולתם, שהם החלק המרכזי בתוך הגודל השלם הזה. אי אפשר לנתק ביניהם ובין כל שאר האיברים.
כך בנוגע לזמנים. יש זמנים רגילים הנחשבים כ'כלל', ויש זמנים מיוחדים שעניינם להיות 'פרט'. יש חמה – ויש לבנה. היובל הוא הופעה מיוחדת של חופש. חופש פירושו כוח הבחירה וכך זה ביובל - הקרקעות חוזרות, מתבטלות המכירות, הכול חוזר לשורש שלו. וכמובן שביובל יש גם את כל דיני השמיטה. היובל כביכול מגלה את כוח הבחירה הגדול, את כוח החופש, את ההתקדמות. עניינו של היובל הוא לגלות את ההשתנות ממדרגה למדרגה, את ההתעלות המתמדת.
תוכן היובל שמתגלה על ידי מצוותיו
ממשיך הרב ואומר:
וְהוֹלֵךְ וּמִתְעַלֶּה הוּא הָרוּחַ, עַד שֶׁנִצְבָּר כֹּח גָּדוֹל וְעָצוּם, שֶׁיֵשׁ בּוֹ דֵּי אוֹנִים לֹא רַק לְגַלּוֹת אֶת הַטּוֹב שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּמְזֻמָּן בְּאוֹצָר חַיֵּי הַאֻמָּה, לִשְׁמוֹר אֶת צִבְיוֹן־הַחַיִּים, כְּמִדָּתָהּ שֶׁל הַשְּׁמִטָּה, כִּי־אִם גַּם לְיַשֵּׁר אֶת הַמַּעֲקָשִׁים וְהַקִּלְקוּלִים שֶׁל הֶעָבָר, וּלְהַעֲמִיד אֶת מַצַּב חַיֵּי הַאֻמָּה עַל־פִּי הֲוָיָתָהּ הַמְקוֹרִית, לְהָשִׁיבָם לִימֵי־הָעֲלוּמִים בְּרַעֲנָנוּת מַטָּעָהּ, וּלְגַלּוֹת לֹא רַק מַה שֶּׁגָנוּז בְּטִבְעָהּ שֶׁל נִשְׁמַת הַאֻמָּה בָּפֹעַל כִּי־אִם מַה שֶּׁמֻּכְשָׁר לְהִגָּלוֹת וּלְהָאִיר בְּקִרְבָּהּ, עַל־יְדֵי עֶזְרַת הִתְגַּלּוּת הַהַטָּבָה הַבְּחִיִרית שֶׁלָּהּ, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהָעִיר אֶת הַהִתְרוֹמְמוּת הַיּוֹבְלִית.
היובל לא רק מגלה אלא גם יוצר חיים חדשים, גדלוּת והופעה חדשה. חוץ מזה, תפקידו של היובל הוא גם לסלק מַעקָשִׁים, קלקולים שנוצרו בעבר. בשנת היובל משתחררים העבדים, והארץ חוזרת לבעליה הראשונים. המצב הזה שאדם נעשה עבד וקנה אדון לעצמו, הוא קלקול שנוצר במשך הזמן. במקום '"עבדיי הם" - ולא עבדים לעבדים' (קידושין כב, כ), אדם מוכר את עצמו לעבד. וכך גם כשאדם נאלץ למכור את נחלתו, שירש מאבותיו, לאחרים. זה מצב שבא כתוצאה מקלקולים ומשיבושים של הנהגת החיים. היובל מתקן זאת, זהו כוחו של היובל.
צריך להבין שהמצוות של היובל מביעות את התוכן הפנימי של היובל. הן לא יוצרות את התוכן של היובל, אלא מגלות אותו. כמו שהמצוות מרוממות את עם ישראל, אבל בעצם עניינן הוא לגלות את התוכן הקדושתי הפנימי של ישראל. כך גם הארץ, קדושתה לא מתחילה מקדושת המצוות, אלא קדושת המצוות המיוחדות שבארץ ישראל באה בגלל המעלה המיוחדת שלה. דוגמא נוספת לכך היא הכוהנים: בגלל מעלתם המיוחדת, יש להם דינים מיוחדים. לא שהדינים המיוחדים יוצרים את המעלה שלהם, אלא בגלל המדרגה המיוחדת, יש להם הלכות המיוחדות שעניינן לגלות את המהות המיוחדת שלהם.
התעלות האומה בזמן היובל
הַאֻמָּה נוֹתֶנֶת אוֹת, שֶׁהִכְשִׁירָה אֶת עַצְמָהּ, בִּימֵי הִתְגַּלּוּת סְגֻלַּתָהּ הַטִּבְעִית, אֶל הָעֶלְיוֹנִיּוּת הָרוֹמֵמָה הַזֹּאת, שֶׁכִּשְׁרוֹנָהּ יוּכַל לְהָגִיעַ לָהּ בַּהַכָּרָה הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל אֱלֹהִיּוּת הַחַיִּים.
לאט־לאט האומה בונה את הופעתה ומכשירה את עצמה לגלות את סגולתה הטבעית. הסגולה הטבעית כמוסה וצריך לגלות אותה. הגילוי נעשה על ידי הבחירה. אלא שיכול להיות מצב שמגלים את הסגולה, אבל מסתפקים בהוצאת הכוחות הטבעיים מן הכוח אל הפועל. ויכול להיות שלב שמחדשים כוחות חדשים, יותר ממה שהיה בטבע הרגיל. יכול להיות אדם בעל אופי טוב מאוד, שצריך לפתח ולגלות את האופי הטוב שלו, להוציא אותו מן הכוח אל הפועל, אבל אחר כך עליו להגדיל את הטוב שבו, להעמיק את האופי הטוב שלו ולהעצים אותו.
אם כן, האומה מכשירה את עצמה למצב עליון יותר, למצב של הסתכלות על החיים במבט אלוקי, לראות את האלוקיות שמופיעה בחיים.
וְהַהַכָּרָה מִתְעוֹרֶרֶת, שֶׁיֵּשׁ רוּחַ חֲדָשָׁה הַמְּבַשֶּׁרֶת צָבָא רַב, "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (ויקרא כה, ט).
ביום הכיפורים שביובל, שהוא ה'חודש השביעי', בעשירי לחודש, אנו מצווים לתקוע בשופר בכל ארצנו. מה זה מבטא.
רוּחַ אֵל עֶלְיוֹן שֶׁל הַסְּלִיחָה הַכְּלָלִית, הַפֹּגֶשֶׁת אֶת כָּל יָחִיד בְּכָל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִתְעַלָּה כָּאן בִּקְדֻשַּׁת הַיּוֹבֵל לְצִבְיוֹן כְּלָלִי, בְּהִתְלַבֵּשׁ הַאֻמָּה בְּרוּחַ סְלִיחָה וּתְשׁוּבָה לְיַשֵּׁר אֶת כָּל עִוּוּתֵי הֶעָבָר. "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י), 'מְרֹאשׁ הַשָׁנָה עַד יוֹם־הַכִּפּוּרִים לֹא הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִים לְבָתֵיהֵם וְלֹא מִשְׁתַּעְבְּדִים לַאֲדוֹנֵיהֵם. אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין וְעַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים, תָּקְעוּ בְּית־דִין בַּשׁוֹפָר, נִפְטְרוּ עֲבָדִים לְבָתֵיהֶן וְשָׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן' (ראש השנה ח, ב).
הסליחה היא גם התחדשות של תיקון, תשובה והתעלות. וכשהסליחה באה ביובל - זוהי מדרגה חדשה לגמרי. רוח הסליחה הכללית 'מתעלה כאן בקדושת היובל לצביון כללי'. כמו שבכל יום כיפור יש סליחה לכל יחיד ויחיד, כך ביובל יש כביכול סליחה כללית לכלל האומה. וכך אנו זוכים לחופש, לחזרה למקור ולשורשים הפנימיים.
אֵין הַדְּרוֹר הַזֶּה פּוֹרֵץ כְּהַר־פְּרָצִים, כִּי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ הוּא מִן הַקֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, אֵינֶנּוּ יוֹצֵא בְּתוֹר יוֹצֵא־דֹּפֶן מִתּוֹךְ הַמַּעֲגָל הַחֶבְרָתִי הַמְּסֻדָּר, כִּי מִתּוֹכוֹ וּמֵעַצְמוּתוֹ הוּא נוֹבֵעַ, מִתּוֹךְ סֵדֶר־הַחַיִּים שֶׁל הַתְּקוּפוֹת הַקְּצָרוֹת הַקְּדוּמוֹת, עַד הַגִּיעוֹ לִידֵי מִדָּתוֹ זוֹ, שֶׁהוּא מַתְחִיל לְהִתְרוֹמֵם בִּפְעֻלַּת כִּשְׁרוֹנָהּ שֶׁל הַאֻמָּה בְּהִתְגַּלּוּתָהּ הַבְּחִירִית, בְּתִקּוּן הָעִוּוּתִים שֶׁל הֶעָבָר.
החופש הזה אינו התפרצות שונה מכל המציאות כולה. זה תהליך של עלייה, התקדמות, ושל התעלות רוחנית-פנימית. כשבא היובל, האומה מוציאה לפועל את הכוחות היותר גדולים ויותר עליונים שבתוכה. אז האומה חוזרת למקור שלה, כל סדרי החיים משתנים וחוזרים לשורשם.
לדוגמא, ביובל עבדים יוצאים לחירות, ויש בזה בעצם ביטוי של המצב הכללי של האומה כולה. ישנה עבדות ממשית, גלויה, כמו עבד נרצע, שאומר "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כא, ה). על עבד נרצע דרשו חכמים: '"וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שם ו) – עד עולמו של יובל' (קידושין כא, ב), כי אחרי היובל אין מציאות של עבדות. הדין הזה של שחרור העבדים הוא לא רק מין חוק או גילוי אלוקי, שהמשמעות שלו היא שלא בריא ולא טוב להשאיר אותם אנשים במצב הנמוך שלהם, ולכן צריך שהיובל יבריא אותם ויחזיר אותם מהמצב שהם לא עצמאיים ותלותיים, אלא דין שחרור העבדים מראה על המצב הכללי של האומה. האומה כולה כביכול עולה במדרגה, משתחררת מהכבלים, יוצאת ממקוּבַעוּת, מתעלה מעל הסדר הרגיל ומעפילה לגבהים חדשים. יכולה להיות גם מקובעות חיובית, כמו אדם שיש לו שאיפות טובות ורצונות טובים, ובכל זאת גם הוא צריך 'לצאת מהקופסא', לצאת לשלב חדש, להתעלות חדשה, להתחדשות. עניינו של היובל מובע על ידי המצווה הזו של שחרור עבדים. כך גם שאר ההלכות של היובל, כמו הדין שכל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, לנחלת האבות. המשמעות לכך היא שהנחלות שייכות באופן עצמי, פנימי לבעליהן. לכל אחד יש הנחלה שלו בארץ ישראל. ואם הנחלה של אדם אחד עוברת למישהו אחר, זה אומר שאין לו העצמאות שלו והקרקע שלו כבושה בידי אחרים. הנכסים כאילו נותנים לאדם את הבסיס הקיומי.
הרב אומר (אורות הקודש ג, עמ' רחצ) שהסיבה לכך שיצר הגזל הוא יצר חזק מאוד, עד שהיצר הזה הוא שני ליצר העריות (בבא בתרא קסה, א), היא משום שהממון יותר גדול מהאדם הפרטי, כי הרי הוא ממשיך אחר כך ליורשים, ולבאים אחריהם. הוא יותר 'נצחי' כביכול, יותר נמשך מהאדם. האדם הוא בבחינת "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא" (קהלת א, ד), ואילו לממון יש כוח קיומי חזק יותר, "הָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (שם). ארץ ישראל, שהקב"ה נתן לישראל נתחלקה לשבטים ואחר כך לכל אדם באופן פרטי, עומדת לעולם ליורשים, לדורות. ביובל, כשהממון חוזר לבעליו, זו הבעה של חזרה לשורשים, לקיומיות הטבעית הבריאה, ש'אין לך דבר שאין לו מקום' (אבות ד, ג). לכל אדם יש מקום, והכוונה מקום בארץ ישראל. פרוזבול צריך לכתוב רק אם יש לאדם קרקע. אבל לא לכל אחד יש קרקע, לא כל אחד קנה דירה, אז איך אפשר לכתוב פרוזבול? התוספות אומר (בבא בתרא מד, ב ד"ה דלא), שכל אדם יש לו ד' אמות בארץ ישראל, ומשום כך כל אדם יכול לכתוב פרוזבול.
'אור נשמת האומה' - מן היובל הוא
אִם יָרְדוּ יְחִידִים מֵהָאֻמָּה מִמַּדְרְגַת־הַחַיִּים, הַמְּלֵאִים אוֹר־קֹדֶשׁ וָחֹפֶשׁ, וְיֵעָשׂוּ לַעֲבָדִים בְּשָׁכְחָם אֶת עֶרְכָּם הָאֲצִילִי, וְ'אֹזֶן שֶׁשָׁמְעָה עַל הַר סִינַי: "כִּי לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם" - וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהָלָךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ'.
לכן צריך לרצוע את אוזן העבד במרצע, כי האוזן ששמעה לא קלטה את המדרגה של 'עבדיי הם ולא עבדים לעבדים'.
הִנֵּה בָּאָה הֲשָׁבַת הַכָּבוֹד הָאִישִׁי וְחֵרוּתוֹ, מִתּוֹךְ זֶרֶם־חַיִּים שֶׁל קְדֻשַּׁת עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ מֵהַמָּקוֹר הַיוֹתֵר עֶלְיוֹן, שֶׁמִּמֶּנּוּ הַאֻמָּה יוֹנֶקֶת אֶת אוֹר נִשׁמָתָהּ, וּדְרוֹר נִקְרָא בָאָרֶץ לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ.
הרב מתכוון להגיד כאן דבר פנימי יותר. יש מדרגות של קודש, של הופעת שכינה בעולם הזה. ויש הופעה גם בעולמות העליונים, יש שם מקור נשמתי מאוד גבוה, ומעליו עוד מדרגות, מציאות אלוקית עוד יותר עליונה, וכך עוד ועוד.
כך גם היובל והשמיטה, אלו שתי מדרגות. עניינו של היובל הוא, שפעם בחמישים שנה יהיה משהו על-דורי שמשפיע על כמה דורות, לא רק על דור אחד, כי הרי חמישים שנה זה שני דורות לפחות. ואז בא שפע ממקור עוד יותר נישא. זו כוונת הרב: 'מהמקור היותר עליון שממנו האומה יונקת את אור נשמתה', יש חשיפה של אור עליון שמרומם את האומה להתחדש ולהיות עוד יותר גבוהה, עוד יותר עליונה.
וּלְעֻמַּת אִי־שׁוְיוֹן־הַמִּשְׁקָל שֶׁל מַצַּב הָרְכוּשׁ הַקַּרְקַעִי, שֶׁהוּא בָּא מֵרִפְיוֹן יָדַיִם וְרוּחַ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, הַמַּכְשִׁילוֹת אֶת כֹּחוֹ, עַד שֶׁהוּא יוֹרֵד מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, בָּאָה הֲשָׁבָה, הַמַּתְאֶמֶת כְּפִי עֶרְכָּהּ שֶׁל הַאֻמָּה בְּרֵאשִׁית מַטָּעָהּ. בָּרְכוּשׁ הַיְּסוֹדִי הַזֶּה לְאוֹתָם אֲשֶׁר הִכְבִּידָה עֲלֵיהֶם תִּגְרַת הַחַיִּים וַתְּעַוֵּת אֶת מִשְׁקָלָם, "בִּשְׁנַת־הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כה, יג).
המציאות של 'אי השוויון של מצב הרכוש הקרקעי' - באה מנפילות וחטאים. יש כאן הערה המציינת שכך אומרת הגמרא במסכת קידושין (כ, א):
אמר ר יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של ריבית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: "בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, יג)... לא הרגיש, לסוף מוכר את שדותיו.
כך מתגלגלים הדברים. זאת אומרת, שהמצב הזה שאדם יורד מנחלת אבותיו נובע מחטא. וכעת ביובל חוזרים למדרגה הראשיתית. ביובל יש התחלה חדשה. יש מחילה כביכול על כל מה שהיה. הקב"ה נותן אפשרות לפתוח פרק חדש של רוממות חיים.
גר תושב
כל מצווה ביובל מבטאת את העומק שבעניינו של היובל. יובל זה התחדשות של הופעת אור ה', ממקור יותר עליון מהמקור הרגיל והטבעי. כמו שאומר הרב:
וְדַוְקָא בִּתְעוּפָה מְלֵאָה חַיִּים כְּמוֹ אֵלֶּה, מִתְרוֹמֶמֶת הַאֻמָּה לִרְכֹּס אֶת חַיֶּיהָ עִם חַיֵּי הָאָדָם בִּכְלָלוֹ, ע"י אֶמְצָעוּתָם שֶׁל אִישִׁים יְחִידִים – הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים – הָעוֹמְדִים בִּכְלָלוּתָם בְּתוֹךְ הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַכְּלָלִית וּמְַרִגּישִׁים בְּקְִרבָּם גַּם־כֵּן יָחָשׂ מְיֻחַד אֶל נְטִיֹּותֶיהָ הָרַעֲנָנוֹת וּשְׁאִיפוֹתֶיהָ הָרוּחָנִיּוֹת שֶׁל הָאֻמָּה.
האומה מתרוממת מעלה-מעלה, והיה אפשר לחשוב שהיא מתרחקת משאר האומות, כי כשהיא עולה מעלה נוצרים פערים עוד יותר גדולים, אבל אומר הרב: 'דווקא בתעופה מלאה חיים כמו אלה מתרוממת האמה לרכוס את חייה עם חיי האדם בכללו'. דווקא עם הגדלות הזו, האומה מחוברת עם שאר האנושות. הרב אומר שחיבור זה נעשה על ידי הגֵרים התושבים. גר תושב הוא מי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נוח (רמב"ם הלכות אסורי ביאה יד, ז), ודין גר תושב נוהג רק כשיש יובל, כש'כל יושביה עליה', כך שרק כשיש מצוות היובל בפועל מתקיימים דיני גר תושב (שם הלכה ח). אם אין דיני גר תושב, ממילא אי אפשר לתת לשום נוכרי לגור בארץ ישראל, כי יש מצווה לסלק אותם (ראה לדוג' גיטין ח, ב וברש"י שם ד"ה משום יישוב). רק לגרים תושבים אפשר לתת להתיישב בארץ, וגם זה בתנאים מיוחדים, לא בירושלים, ויש עוד הרבה מגבלות, אבל הם יכולים להיות בתוכנו.
גר תושב זה איש ביניים – אינו גוי גמור, כי הוא מאמין בד' אלוקי ישראל ומקבל על עצמו לקיים שבע מצוות שציווה ד' את הגויים. הוא לא גר גמור, וכבר לא גוי גמור.
המציאות הזו יוצרת חיבור בין שאר בני נוח ובין בני ישראל. ה'גר תושב' קצת שייך לעם ישראל, ומצד שני הוא גם שייך לגוים. יש כאן איזו 'רכיסה', זאת אומרת קישור. האומה נמצאת במצב עליון כזה שהיא יכולה להשפיע על העולם כולו על ידי הגרים התושבים.
דווקא כשכל יושביה עליה
וְדַוְקָא אָז מִתְכַּנֶּסֶת בָּהּ הַתַקִּיפוּת הַפְּנִימִית לִדְחוֹק אֶת הַחֵלֶק הַסִּיגִי שֶׁבְּעַצְמָהּ, כְּדֵי שֶׁיָאִיר יֶפָה הַמָּאוֹר הַכְּלָלִי הַמַּבְהִיק. 'אֵין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג וְלֹא גֵּר תּוֹשָׁב נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג' (ערכין כט, א).
כשהאומה בשלמות היא צריכה לשמור על מעלתה, ולדחות לעבדות את הראוי לזה. אך כשהאומה אינה במצב המתוקן, אין ערך לדחות את הראוי לעבדות, כי בלאו הכי המצב לא מתוקן. ולגבי גר תושב, הביאור לצד השני. יש להתרחק מהחיבור אל הגויים, כשאין האומה בשלמות, ורק במצב של שלמות ניתן להמשיך השפעה גם על שאר העמים מבלי להיפגע.
חלק מהדין של עבד עברי הוא שאם הוא אומר "אהבתי את אדוני" - הוא נשאר עבד. אבל התורה לא מסכימה שאדם יישאר עבד לעולם, וכדי לבטא שהעבדות הזו היא לא עבדות מוחלטת אלא רק חיצונית, בא היובל שעושה את האדם מסוגל להיות בן חורין.
לא יכול להיות בישראל מצב כזה שאדם הוא עבד גמור. אחרי שש שנים הוא חייב לצאת לחופשי, ולא במקרה בשנה השביעית, כי יש לשנה זו עניין מיוחד. ואם האדם כזה מעוות שלא מסוגל להבין את הבעיה בלהיות עבד – בא היובל ומרים אותו להיות בן חורין. לכן אם אין היובל נוהג גם אין עבדות. ואם אין עבדות, אין כאן המדרגה שאדם נעשה עבד ונפרד מהכלל. צריך להיות במדרגה השלמה של ישראל כדי לעשות את ההבחנה המטהרת הזו.
כָּל אֵלֶּה יַחַד הֵם סִימָנֵי־חַיִּים עֶלְיוֹנִים, שֶׁצְּרִיכָה לְגַלּוֹתָם אֻמָּה זוֹ, שֶׁמּוּסָר לְאֻמִּי־אֱלֹהִי כָּזֶה חַי בְּקִרְבָּהּ, וְנָכוֹן הוּא לְפָנֶיהָ, בִּהְיוֹתָהּ מְבֻנָּה בְּכָל תַּכְסִיסֶיהָ בְּרוּם עִלּוּיָהּ הַמְּדִינִי 'כְּשֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ' (ערכין לב, ב), – לְמַעַן יַעֲלֶה בְּיָדָהּ תַּכְסִיס הִתְגַּלּוּת הַהַכָּרָה שֶׁל הַיֹּשֶׁר הָאֱלֹהִי, הָעֹומֵד לְמַעֲלָה מִסְּגֻלָּתָה הַמּוּכָנָה עִמָּהּ מִכְּבָר, הַשֹּׁומֶרֶת עַל תַּפְקִידֶיהָ שֶׁלֹּא יֵרְדוּ וְלֹא יִמָּחוּ כָּלִיל.
אלו מצוות מיוחדות, המבטאות ומגלות את החיים האלוקיים של האומה, והן חלות במצב השלם של האומה, אין היובל נוהג אלא כ'כשכל יושביה עליה'. והכוונה היא שכל ישראל נמצאים בארצם, וכל אחד יושב במקומו, באדמתו. רק אז יופיע 'היושר האלוקי', הארה אלוקית עליונה שמופיעה על ידי היובל, שבכוחה לרומם את האומה ולהעלות אותה לעילוי חדש.
הסיכון והסיכוי שבחופש
יש מצבים שהאומה מופיעה בצורה שלמה בארץ ישראל, אך יש בעיה. אומר הרב:
כְּשֶׁהַבְּחִיָרה הַמְקֻלְקֶלֶת מַשְׁקַעַת אֶת אֹור עִלּוּי הַחִַיּים שֶׁל 'רְחוֹבוֹת־הַנָּהָר', הַהוֹלֵךְ וּמִשְׁתַפֵּךְ גַּם מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל, הִיא פּוֹגֶמֶת אֶת יְסוֹד הַסְּגֻלָּה הַטִּבְעִית. אִי־אֶפְשָׁר לָהּ אָמְנָם לְהַכְּחִידָהּ, אֲבָל בְּיָדָהּ לְהַשְׁקִיעָהּ בְּמַעֲמָקִים, עָמוֹק־עָמוֹק, עַד אֲשֶׁר תֵּעָלֵם זְמַן רַב, עִדָּן וְעִדָּנִים, וְהָעַם "יְקַו לְאוֹר וָאַיִן" (איוב ג, ט), עַד בֹּא עֵת־קֵץ.
הבחירה של האדם יכולה להעלות אותו למעלה מסגולתו, אך גם להפך. כש'הבחירה מקולקלת', היא יכולה גם לקלקל את ההופעה הסגולית. הוי אומר, הבחירה היא מדרגה חופשית, שיכולה לעלות אותנו מעלה-מעלה, אך יכולה גם להוריד אותנו מטה-מטה. אפשר לראות מהלך כזה של חופש כסיכון עצום, שיכול להביא לירידות איומות ונוראות, אבל גם כסיכוי. החופש הזה פותח, מוציא ממקובעות ומאפשר עלִיהֿ יותר גבוהה.
ההתלבטות הזו קיימת בכל מקום: בישיבה – לעשות מסגרת או לשמר את החופש ולתת לכל אחד את המרחבים שלו. המסגרת עוזרת לאלה שקשה להם בלי מסגרת, היא מסייעת ללמוד. מצד שני היא מדכאת את אלה שיכולים להתעלות יותר מהמסגרת. אם כן, הבחירה יכולה לרומם למעלה מהסגולה, וכשהיא מקולקלת היא גם 'פוגמת את יסוד הסגולה הטבעית', ויכול להיות מצב שהסגולה לא מתגלה והיא שקועה. 'והעם יְקו לאור ואַיִן, עד בוא עת־קץ'. אמנם הבחירה תהיה מכוסה - אבל כל זה רק 'עד בוא עת קץ'!
סיכום
נסכם את הדברים שראינו עד עתה בהקדמה לשבת הארץ. הרב אומר לנו, שהאומה הישראלית היא אומה אלוקית. יש לה עומק וטבע רוחני אלוקי. זוהי שאיפת חייה, והמבט שלה על המציאות הוא לראות את ההופעה של החיים האלוקיים בעולם. כיוון שיש לאומה תכונה כל כך נישאה ועליונה, היא צריכה תנאים כדי להוציא ולגלות את החיים האלה מן הכוח אל הפועל. מצוות התורה הן הביטוי של העומק הפנימי של הטבע של האומה הישראלית. לשביעית וליובל יש תפקיד מיוחד בגילוי של הטבע הזה.
כל עוד נמצא האדם, יחיד או ציבור, תחת עול החיים, תחת הכבדות של משא הפרנסה, קשה לגלות את העומק הפנימי. צריך להשתחרר מן המסגרת הכובלת, המשעבדת. לשם כך באה שבת. השבת מאפשרת לכל אחד ואחד לגלות את הקדושה הפנימית שבתוכו, מאפשרת להיפתח ולהקשיב לאור ה' המופיע בישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
