ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
פרק י"א חלק ז'
הָרְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע, כְּבָר חָמְרוֹ נוֹדָע, וְגֹדֶל עֲנָפָיו כִּי רַבּוּ מְאֹד, עַד שֶׁכְּבָר גָּזְרוּ אֹמֶר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמַּאֲמָר שֶׁכְּבָר הִזְכַּרְתִּי (בבא בתרא קסה ע"א), "וְכֻלָּם בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע", וְאָמְרוּ (ערכין טו ע"ב), "הֵיכִי דָמֵי אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע? כְּגוֹן דְּאָמַר הֵיכָא מִשְׁתַּכַּח נוּרָא אֶלָּא בֵּי פְּלַנְיָא",* אוֹ שֶׁיְּסַפֵּר טוֹבָתוֹ לִפְנֵי שׂוֹנְאָיו, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִים דְּבָרִים קַלִּים וּרְחוֹקִים מִן הָרְכִילוּת, הִנֵּה בֶּאֱמֶת מֵאָבָק שֶׁלּוֹ הֵם.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הַרְבֵּה דְרָכִים לַיֵּצֶר. אֲבָל כָּל דִּבּוּר שֶׁיּוּכַל לְהִוָּלֵד מִמֶּנּוּ נֶזֶק אוֹ בִּזָּיוֹן לַחֲבֵרוֹ, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הַשָּׂנאוּי וּמְתֹעָב לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁאָמְרוּ עָלָיו (שם), "כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע-כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר", וּקְרָא כְּתִיב (תהלים קא, ה), "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית".
'נקיות' באיסורי נקימה ונטירה
גַּם הַשִּׂנְאָה וְהַנְּקִימָה קָשֶׁה מְאֹד לְשֶׁיִּמָּלֵט מִמֶּנָּה לֵב הוּתַל* אֲשֶׁר לִבְנֵי הָאָדָם, כִּי הָאָדָם מַרְגִּישׁ מְאֹד בְּעֶלְבּוֹנוֹתָיו, וּמִצְטַעֵר צַעַר גָּדוֹל. וְהַנְּקָמָה לוֹ מְתוּקָה מִדְבַשׁ, כִּי הִיא מְנוּחָתוֹ לְבַדָּה.
עַל כֵּן לְשֶׁיִהְיֶה בְכוֹחוֹ לַעֲזוֹב מַה שֶׁטִבְעוֹ מַכְרִיחַ אוֹתוֹ, וְיַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו וְלֹא יִשְׂנָא מִי שֶׁהֵעִיר בּוֹ הַשִּׂנְאָה וְלֹא יִקֹּם מִמֶּנּוּ בְּהִזְדַּמֵּן לוֹ שֶׁיּוּכַל לְהִנָּקֵם, וְלֹא יִטֹּר לוֹ, אֶלָּא אֶת הַכֹּל יִשְׁכַּח וְיָסִיר מִלִּבּוֹ כְּאִלּוּ לֹא הָיָה – חָזָק וְאַמִּיץ הוּא, וְהוּא קַל רַק לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, לֹא אֶל שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר* אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם*. אָמְנָם גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא, וְהַמִּקְרָאוֹת גְּלוּיִים בָּאֵר הֵיטֵב, אֵינָם צְרִיכִים פֵּרוּשׁ, "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז). "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (שם פסוק יח).
וְעִנְיַן הַנְּקִימָה וְהַנְּטִירָה יָדוּעַ, דְּהַיְינוּ, נְקִימָה – לִמָּנַע מֵהֵיטִיב לְמִי שֶׁלֹּא רָצָה לְהֵיטִיב לוֹ, אוֹ שֶׁהֵרַע לוֹ כְּבָר. וּנְטִירָה – לְהַכִּיר בְּעֵת שֶׁהוּא מֵיטִיב לְמִי שֶׁהֵרַע לוֹ אֵיזֶה זִכָּרוֹן מִן הָרָעָה שֶׁעָשָׂה לוֹ. וּלְפִי שֶׁהַיֵּצֶר הוֹלֵךְ וּמַרְתִּיחַ אֶת הַלֵּב, וּמְבַקֵּשׁ תָּמִיד לְהַנִּיחַ לְפָחוֹת אֵיזֶה רֹשֶׁם אוֹ אֵיזֶה זִכָּרוֹן מִן הַדָּבָר, וְאִם לֹא יוּכַל לְהַשְׁאִיר זִכָּרוֹן גָּדוֹל, יִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁאִיר זִכָּרוֹן מוּעָט. יֹאמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל לָאָדָם, אִם תִּרְצֶה לִתֵּן לָאִישׁ הַזֶּה אֶת אֲשֶׁר לֹא רָצָה הוּא לָתֵת לְךָ כְּשֶׁנִּצְרַכְתָּ, לְפָחוֹת לֹא תִּתְּנֵהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, אוֹ אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָרַע לוֹ, לְפָחוֹת לֹא תֵּיטִיב לוֹ טוֹבָה גְדוֹלָה, וְלֹא תְסַיְּעֵהוּ סִיּוּעַ גָּדוֹל. אוֹ אִם תִּרְצֶה גַּם לְסַיְּעוֹ הַרְבֵּה, לְפָחוֹת לֹא תַעֲשֵׂהוּ בְּפָנָיו, אוֹ לֹא תָשׁוּב לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ וְלִהְיוֹת לוֹ לְרֵעַ. אִם מָחַלְתָּ לוֹ – שֶׁלֹּא תֵרָאֶה לוֹ לְאוֹיֵב, דַּי בָּזֶה, וְאִם גַּם לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ תִרְצֶה – אַךְ לֹא תַרְאֶה לוֹ כָּל כָּךְ חִבָּה גְדוֹלָה כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִמִּינֵי הֶחָרִיצוּת שֶׁבַּיֵּצֶר, מַה שֶּׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל לְפַתּוֹת אֶת לִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם. עַל כֵּן בָּאָה הַתּוֹרָה וְכָלְלָה כְּלָל שֶׁהַכֹּל נִכְלָל בּוֹ (ויקרא יט, יח), "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כָּמוֹךָ בְּלִי שׁוּם הֶפְרֵשׁ, כָּמוֹךָ בְּלִי חִלּוּקִים, בְּלִי תַּחְבּוּלוֹת וּמְזִמּוֹת, כָּמוֹךָ מַמָּשׁ.
'נקיות' באיסורי השבועה
אוּלָם הַשְּׁבוּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַסְּתָם – כָּל שֶׁאֵינוֹ מִן הַהֶדְיוֹטוֹת נִשְׁמָר מֵהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם מִפִּיו לְבַטָּלָה, כָּל-שֶׁכֵּן בִּשְׁבוּעָה, יֵשׁ עוֹד אֵיזֶה עֲנָפִים קְטַנִּים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מִן הַחֲמוּרִים יוֹתֵר, עַל כָּל פָּנִים רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת נָקִי לִשָּׁמֵר מֵהֶם, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (שבועות לו ע"א), "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָאו* – שְׁבוּעָה וְהֵן* – שְׁבוּעָה. אָמַר רָבָא, וְהוּא דְאָמַר, לָאו לָאו תְּרֵי זִמְנֵי,* וְהוּא דְאָמַר, הֵן הֵן תְּרֵי זִמְנֵי", וְכֵן אָמְרוּ (בבא מציעא מט ע"א), "וְהִין צֶדֶק" (ויקרא יט, לו) – "שֶׁיְּהֵא לָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק וְהֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק".
___________________________________
הֵיכָא מִשְׁתַּכַּח נוּרָא אֶלָּא בֵּי פְּלַנְיָא – תרגום: היכן מצויה אש? בבית פלוני (משמעות הדברים היא שפלוני עשיר ומרבה בסעודות ומשתאות). לֵב הוּתַל – הלב המתפתה. שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר – בני אדם, שנפשותם שוכנת בגוף חומרי [מלבי"ם איוב ד,יט]. אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם – בני אדם יסודם מעפר. לָאו וְהֵן – אמירת לא או כן. תְּרֵי זִמְנֵי – פעמיים רצופות.
פרק י"א כו חשוון
ביאורים
יש רמות שונות של שנאה. למשל, אם מישהו אומר שהוא 'שונא שניצלים', הוא בעצם אומר שהוא אינו מוכן להתקרב אליהם ובטח שלא לטעום אותם. שנאה קשה כזו יכולה להיות גם כלפי אנשים. יש אנשים שאנחנו לא מוכנים להתקרב אליהם. משנאה חמורה כזו מובן שצריך להשתחרר, אך עלינו להתנקות גם משנאה קלה יותר. השנאה היא בלב. בדרך כלל אנשים לא יבטאו את שנאתם בגלוי אלא יסתירו אותה. אדם לא יספר על שנאותיו לסביבתו, ואף יאמר שהוא אינו שונא את חברו. גם בינו לבין עצמו לא יודה שהוא שונא אותו, אלא ייתן הסברים שונים. ואמנם השנאה היא בלב, והיא רגש פנימי, אך היא מולידה מעשים. המעשים אינם מראים בהכרח את השנאה, אך הם נובעים ממנה, והם מלֻווים בתירוצים שונים ומגוונים. הנקימה והנטירה, למשל, הם מעשים כאלה.
אדם שנוקם בחברו, ואינו מוכן להשאיל לו חפץ מכיוון שגם חברו לא סייע לו כשהיה זקוק לעזרתו, עושה זאת מתוך שנאה גם אם הוא חושב שהוא צודק. השנאה מצטיירת בעינינו כתכונה השייכת לרשעים או כלפי הרשעים, אך הרמח"ל מלמד אותנו שגם מעשים הנראים בעינינו כפעוטים וחסרי חשיבות יכולים לנבוע משנאה.
כך גם הנטירה. אדם שלא מוכן לשכוח התנהגות רעה של חבר כלפיו, וכל התייחסות אליו תלווה בפרצוף חמוץ או בעקימת אף – עושה זאת כתוצאה משנאה כלפיו.
אולי יהיו לו תירוצים טובים. הוא חושב שהוא עושה זאת כדי לחנך אותו, שלא יתנהג כך פעם נוספת כלפיו או כלפי אחרים. בכל מקרה, תירוצים לא מתקבלים ולא זו הדרך. בסופו של דבר ההתנהגות הזו נובעת מתוך ריחוק מאותו אדם וחוסר רצון להתקרב אליו. בכל פעם שנפגשים בו, במקום לראות אותו, את האישיות שלו, זוכרים רק את המעשה השגוי שעשה בעבר. התנהגות כזו לא מאפשרת גישור וחיבור.
הרחבות
•חומרתו של איסור לשון הרע והדרך להינצל ממנו
כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע — כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר. בסוף הלכות טומאת צרעת, מדגיש הרמב"ם עד כמה דיבור של לשון הרע חמור, וממנו עובר לתאר איך האדם צריך להיזהר מחברתם של 'הלצים הרשעים': "לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים... ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם... ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר" [הלכות טומאת צרעת טז, י].
התיקון לנגעים אלו של לשון הרע ועיסוק בדברי הבאי, מופיע בהרחבה בדברי החפץ חיים שכתב: "הנה יש עוד תקון כללי המיוחד לפגם לשון הרע והוא למוד התורה. כמו שכתוב בערכין [טו:], אמר רב חמא בן רבי חנינא, מה תקנתם של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר [משלי טו, ד], "מרפא לשון עץ חיים". ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר [משלי ג, יח], "עץ חיים היא למחזיקים בה. ומה שאמר הפסוק בלשון עץ חיים, משום [משלי יח, כא] ד"המות והחיים ביד לשון", ואם כן מי שמספר לשון הרע קנה לו המות הנצחי. להכי יעצו הכתוב, דמי שרוצה לרפאות את לשונו, יאכל מעץ החיים דהוא התורה, ואכל וחי לעולם" [שמירת הלשון, שער התורה א].
להצלחת משה בן יעקב הי"ו
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
