ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכות תלמוד תורה
- רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה
פֶּרֶק שִׁשִּׁיכבוד כל חכם | |
עמידת הידור | |
ב2 וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד מִפָּנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" (שם), הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ". | ב2 יַעֲצִים - יעצום. |
ג אֵין רָאוּי לֶחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ עַל הָעָם וִיכַוֵּן עַצְמוֹ לָהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ מִפָּנָיו, אֶלָּא יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, וּמִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתוֹ אֶחָד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוֹ לַעֲמֹד. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַקִּיפִין וְהוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ הַחִיצוֹנָה שֶׁאֵין מַכִּירֵיהֶן מְצוּיִין שָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּ. | |
ו1 הָרוֹאֶה חָכָם - אֵינוֹ עוֹמֵד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת; וְכֵיוָן שֶׁעָבַר - יוֹשֵׁב. רָאָה אַב בֵּית דִּין - עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלוֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא - עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלוֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵעֵינָיו. וְהַנָּשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ - כְּבוֹדוֹ מָחוּל. | ו1 הָרוֹאֶה וכו' - כאן מתואר משך זמן ההידור, ולעיל הלכה א, "מאימתי", נזכר זמן תחילת ההידור (י'). אַב בֵּית דִּין - המשנה לנשיא הסנהדרין (סנהדרין א,ג2). נָשִׂיא - ראש הסנהדרין (שם). כְּבוֹדוֹ מָחוּל - ונראה שמה שכתב הרמב"ם על כבוד בית הדין, שהם רשאים למחול על כבודם, חל גם כאן: "והוא [ובלבד] שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא, כגון שהיו העם מבעטין בדיני התורה ובדינים, הואיל ופקרו העם בדבר, צריכין לחזק ולענוש כפי מה שייראה להם" (סנהדרין כו,ו; וראה גם להלן סוף פרק ז). ועוד הסתייגות: "אף על פי שיש [שמותר] לדיין או לנשיא למחול על כבודו, אינו יכול למחול על קללתו" (שם). |
זקן מופלג | |
ט מִי שֶׁהוּא זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם - עוֹמְדִין לְפָנָיו. וַאֲפִלּוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג בְּזִקְנָה; וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. וַאֲפִלּוּ זָקֵן גּוֹי - מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים, וְנוֹתְנִין לוֹ יָד לְסָמְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (שם יט,לב) - כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמָע. | ט מֻפְלָג בְּזִקְנָה - אדם מבוגר מאוד, בערך בגיל 90 (ק' עפ"י רש"י גטין כח,א). יֶלֶד - צעיר. וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד - מוסב על החכם, אבל אדם אחר עומד מלוא קומתו (ק'). בִּדְבָרִים - בדיבור, במילים. כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמָע - כדי להקנות לאדם מידת ענווה בפני זקן מופלג, שהאריך ימים וניסיון חייו רב, וגם כבר שכך להט הנעורים שבו, המעכב את המידות הטובות (ראה הקדמה לפרק ה; ראה מו"נ ג,נד, המין הרביעי). |
זכויות | |
י1 תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָן יוֹצְאִין לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן עִם כָּל הַקָּהָל בְּבִנְיָן וַחֲפִירָה שֶׁלַּמְּדִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאֵין גּוֹבִין מֵהֶן לְבִנְיַן הַחוֹמוֹת וְתִקּוּן הַשְּׁעָרִים וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְלֹא לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתָן לִתֵּן הַמַּס, בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל בְּנֵי הָעִיר בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם - עַתָּה אֲקַבְּצֵם, וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ (ו)שָׂרִים" (הושע ח,י). | י1 אֵינָן יוֹצְאִין לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן - אך משתתפים בתשלום, מפני שהם נהנים מפעולות אלו (שכנים ו,ו). עַמֵּי הָאָרֶץ - ראה לעיל ביאור ג,ב. וְאֵין גּוֹבִין מֵהֶן... וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים - "לפי שאין תלמידי החכמים צריכין שמירה. התורה שומרתן" (שכנים ו,ו), תלמידי חכמים, תודעת ה' מלווה אותם והשגחת ה' שומרת עליהם (לא שגוף ספר התורה שומר עליהם ראה מו"נ ג,נא; והשווה עבודה זרה יא,יב). ומדובר במינוי שומרים בתשלום מטעם הציבור, ולא שתלמידי החכמים פטורים ממלחמת מצוה (להרחבה ראה ביאור מלכים ז,ח). תְּשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ - מתנה או ארוחה למלך העובר אצלם (רי"ף בבא בתרא ח,א). גַּם כִּי יִתְנוּ וכו' - אם ילמדו ("יתנו" = ישננו") תורה בין הגויים, אקבצם מיד. ואף אם יהיו מעט, יחלו (=יבטלו, יחלשו) ממסי מלך ושרים. |
י2 וְכֵן אִם הָיְתָה סְחוֹרָה לְתַלְמִיד חֲכָמִים - מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה, וְאֵין מַנִּיחִין אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ דִּין וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלַל בַּעֲלֵי דִּינִין הַרְבֵּה - מַקְדִּימִין אוֹתוֹ, וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ. | י2 מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה - פעולה זו "עושים אותם לפעמים הסוחרים זה עם זה דרך כבוד, ואף על פי שאין שָם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם הארץ שמכבדים אותו" (פה"מ אבות ד,ז; ולעניין מקח ראה שכנים יד,ה). מַקְדִּימִין אוֹתוֹ - מקדימין את החכם רק על פני עם הארץ, אבל "דין האלמנה קודם לדין תלמיד חכמים... ודין האישה קודם לדין האיש, שבושת האישה מרובה" (סנהדרין כא,ו). וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ - משום כבודו. |
יא עָווֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים אוֹ לִשְׂנֹא אוֹתָן; לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים, וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו" (דברי הימים ב לו,טז), כְּלוֹמַר בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְּבָרָיו. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כו,טו) - מְלַמְּדֵי חֻקּוֹתַי תִּמְאֲסוּ. וְכָל הַמְּבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים - אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וַהֲרֵי זֶה בִּכְלָל "כִּי דְבַר יי בָּזָה" (במדבר טו,לא). | יא מַלְעִבִים - מלגלגים. בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים - בנביאים (מו"נ ב,ו). מִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו - נותנים פגם בדבריהם (סוף טומאת צרעת). הַמְּבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים - מי שרגיל לבזות אותם (תשובה ג,יד). |
חייבי נידוי | |
יד2 עַל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. וְאֵלּוּ הֵן: א) הַמְּבַזֶּה אֶת הֶחָכָם, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. ב) הַמְּבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. ג) הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ 'עֶבֶד'. ד) הַמְּזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. ה) מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן, וְלֹא בָּא. ו) מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין - מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. ז) מִי שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק, כְּגוֹן כֶּלֶב רַע אוֹ סֻלָּם רָעוּעַ - מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּסִיר הֶזֵּקוֹ. ח) הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְגוֹי - מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבוֹא מִן הַגּוֹי לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בַּעַל הַמֶּצֶר. ט) הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרָאֵל בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלַּגּוֹיִים, וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעֵדוּתוֹ מָמוֹן שֶׁלֹּא כְּדִין יִשְׂרָאֵל - מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. י) טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן אַחֵר - מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. יא) הַמְּחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁלַּגָּלֻיוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִנְהָג. יב) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. יג) הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ לִשְׁבוּעָה בְּדִבְרֵי הֲבַאי. יד) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. טו) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. יו) הַמְּחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. יז) הַמַּכְשִׁיל אֶת הָעִוֵּר. יח) הַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. יט) טַבָּח שֶׁיָּצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ. כ) טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם. כא) הַמְּקַשֶּׁה עַצְמוֹ לְדַעַת. כב) מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָשָׂה בֵּינוֹ וּבֵינָהּ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן הַמְּבִיאִין לָהֶן לְהִזָּקֵק זֶה לָזֶה - כְּשֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנֵיהֶן לְבֵית דִּין, מְנַדִּין אוֹתָן. כג) חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. כד) הַמְּנַדֶּה מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי. | יד2 ב] שְׁלִיחַ בֵּית דִּין - המזמין את הנתבע לדין, שמצוה לשמוע לו (סנהדרין כה,ה; רוצח ה,ו). ג] הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד - שמטיל פגם בייחוסו וספק בכשרות בניו. ד] דִּבְרֵי סוֹפְרִים - תקנות חכמים. ה] שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין - ומשלם גם את שכר הסופר שכתב את הנידוי (סנהדרין כה,ח). ו] עַד שֶׁיִּתֵּן - ממון שחייבו אותו. ואם לא נתן, מחריפים את עונשו (מלווה ולווה כב,ג). ז] כֶּלֶב רַע - כלב אכזר, "אלא אם היה קשור בשלשלת. אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר [=לגבול]" (נזקי ממון ה,ט). ח] בַּעַל הַמֶּצֶר - השכן שהגוי בגבולו (שכנים יב,ז; וראה שו"ת ז, מד, שצד; להיתר למכור לגוי בשנות רעב ראה שו"ת כא). ט] עַרְכָּאוֹת - בתי משפט. י] טַבָּח - שוחט, "ששוחט ומוכר בשוק" (ביכורים ט,ט). הַמַּתָּנוֹת - מתנות כהונה מבהמה טהורה, שהן הזרוע והלחיים והקיבה. יא] יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁלַּגָּלֻיוֹת - יום טוב בגלות נמשך יומיים, ו"תקנת חכמים היא שייזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם" (קידוש החודש ה,ה). יב] הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וכו' - "מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן" (שביתת יום טוב ח,יז). יג] הֲבַאי - גוזמה, "כגון שראה חומה גבוהה, ונשבע שראיתי חומת עיר פלונית גבוהה עד לרקיע" (שבועות ג,ה; וראה שם יב,ט). יד] הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם - שהחטאת הרבים היא עוון חמור, שהעושה אותו אין לו חלק לעולם הבא (תשובה ג,י; ד,א), וגם חילול השם הוא מן העברות החמורות ביותר (שם א,ד4). טו] קָדָשִׁים בַּחוּץ - אכילת קרבנות מחוץ למקום שמותר לאכלם בו. יו] הַמְּחַשֵּׁב שָׁנִים וכו' - שמחשב את הלוח העברי, וקובע מתי יחול ראש חודש ומתי תעובר השנה בהוספת אדר שני (קידוש החודש א,ח). יז] הַמַּכְשִׁיל אֶת הָעִוֵּר - המביא את חברו לידי עברה או מסייע לדבר עברה, שהוא כעיוור בשל תאוותיו, או שנותן עצה רעה למי שמבקש עצתו, שהוא כעיוור באותו דבר (סה"מ עשה רצט). יח] הַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִּים - שהוא עוון חמור (תשובה ד,א). יט] טְרֵפָה - שמכר בהמה שאסור לאכול אותה. והטרפה היא בעל חיים החולה באחד מן החוליים העלולים להביא למיתתו, המנויים בהלכה (שחיטה פרקים ה-יא), שהוא אסור באכילה גם אם נשחט לפני שמת. כ] טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם -שהשחיטה בסכין פגומה עושה את הבהמה שנשחטה נבלה, והיא אסורה באכילה. וכאן הדברים אמורים בשנמצאה הסכין ראויה לשחיטה, אבל "מנדין אותו, לפי שסומך על עצמו פעם אחרת, ותהיה פגומה, וישחוט בה" (שחיטה א,כו). כא] הַמְּקַשֶּׁה עַצְמוֹ - ומביא עצמו לידי גירויי תאווה במחשבת עריות (איסורי ביאה כא,יט). לְדַעַת - ברצונו, בכוונה. כב] כְּשֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנֵיהֶן לְבֵית דִּין - דווקא כשבאו יחד לדין, שהדבר מוכיח על קרבה יתרה ביניהם. אבל אם באו כל אחד לבדו ונפגשו לפני הדיינים, אמנם הדבר מתועב, מחשש לזנות, אך אין מנדים אותם (ק'; לפירוט ההרחקות בין הגרושים ראה איסורי ביאה כא,כז). כג] שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה - שיש עליו שמועות שחטא בגילוי עריות (סנהדרין כד,ה). כד] הַמְּנַדֶּה מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי - שנידויו אינו תקף (שו"ת שכב). |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר המדע.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה (7)
מפעל משנה תורה
5 - הלכות תלמוד תורה ה'
6 - הלכות תלמוד תורה ו'
7 - הלכות תלמוד תורה ז'
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ט'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ז'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ה'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ד'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה א'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ב'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
