ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכות תלמוד תורה
- רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה
פֶּרֶק חֲמִישִׁיכבוד רבו | הקדמה: פרקים ה-ו עוסקים במצוַת עשה, לכבד את החכמים, שנאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט,לב; סה"מ עשה רט), כדי שדבריהם, הכוונתם את הציבור למעשים טובים ולדעות נכונות יישמעו, וגם כדי שיקנה האדם מידה טובה של ענווה (מו"נ ג,לו). |
עדיפות רבו | |
א1 כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְיִרְאָתוֹ, כָּךְ הוּא חַיָּב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ. וְרַבּוֹ יָתֵר מֵאָבִיו, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. | א1 בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְיִרְאָתוֹ - על כיבוד הורים ומוראם כתב רבנו: "איזה הוא כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה... ומוציא ומכניס [כגון שעוזר לו לצאת מביתו ולהיכנס לביתו, אם הוא צריך להישען על ידו] ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהם את הרב, ועומד בפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו" (ממרים ו,ג3); "איזה הוא מורא?... לא עומד במקומו [המיוחד לו] ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו [שאסור לו לבטל את דבריו לגמרי], ולא מכריע את דבריו [כשיש לאב סברה אחת והבן סבור אחרת, בדבר השקול לכאן ולכאן, אסור לבן להכריע נגד דעת אביו בפניו], ולא יקרא לו בשמו בחייו ולא במותו, אלא אומר 'אבא מרי'..." (שם ו,ג1). רַבּוֹ - המובהק שלימד אותו את רוב חכמתו (לרבו שאינו מובהק ראה להלן ט2). ובעניין זה עוסק רוב הפרק. והמצוה שיירא האדם את רבו נוספת על המצוה שיכבד כל אדם כל חכם (סה"מ עשה רט). |
א2 רָאָה אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ - שֶׁלְּרַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁלְּאָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים בְּמַשָּׂא - מַנִּיחַ אֶת שֶׁלְּרַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ אֶת שֶׁלְּאָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ שְׁבוּיִים בַּשִּׁבְיָה - פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חֲכָמִים - פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ - מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מֵשִׁיב אֲבֵדַת רַבּוֹ. וְאֵין לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל מִכְּבוֹד הָרַב, וְלֹא מוֹרָא יָתֵר מִמּוֹרָא הָרַב; אָמְרוּ חֲכָמִים: מוֹרָא רַבָּךְ - כְּמוֹרָא שָׁמַיִם. | א2 תַּלְמִיד חֲכָמִים - ראה ביאור דעות ד,כג. וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו חָכָם...שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ - ובמקום אחר הרמב"ם כותב דברים הנראים כסותרים לאלה: "פגע [פגש] באבדת רבו עם אבדת אביו: אם היה אביו שקול כנגד רבו - שלאביו קודמת; ואם לאו - שלרבו קודמת, והוא שיהיה רבו מובהק, שרוב חכמתו שלתורה ממנו" (גזלה ואבדה יב,ב). ותיאום הדברים: האב עדיף אם הוא בגדר 'חכם' או שאינו בגדר 'חכם' אך חכם יותר מן הרב, שהוא מלמד פשוט (ק'; וראה מתנות עניים ח,יז-יח). |
החולק על רבו | |
ב אֵי זֶה הוּא חוֹלֵק עַל רַבּוֹ? זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ, וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ, וְרַבּוֹ קַיָּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. וְאָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם. וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ - חַיָּב מִיתָה. | ב1 שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ - משתחרר מרשותו של רבו ופוסק הלכה כאילו הוא נפרד ועצמאי (סה"מ עשה רט). לתלמיד החושב אחרת ראה להלן ו2. קַיָּם - חי. בִּמְדִינָה - בעיר. וְאָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם - בנוכחותו או בקרבתו, ועליו להפנות את השואל אל רבו. |
ג1 הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין רַבּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה - מֻתָּר לְהָשִׁיב. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסּוּר - אֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ, מֻתָּר לְהוֹרוֹת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁרָאָה אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר הָאָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע בְּאִסּוּרוֹ אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעוֹ - יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ 'דָּבָר זֶה אָסוּר', וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת; שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם - אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. | ג1 מִיל - אלפיים אמה, כקילומטר. |
ג2 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָבָר שֶׁנִּקְרֹה נִקְרָה. אֲבָל לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת לְכָל שׁוֹאֵל - אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וְרַבּוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם, אָסוּר לוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ. | ג3 סיכום: לפסוק - מותר רק כשהדבר נעשה להרחיק מאיסור או לענות באקראי כשהוא רחוק מרבו יותר מ 12 ק"מ או כשרבו אינו בחיים. לפתוח מדרש - מותר אפילו בפני רבו, אם קיבל ממנו רשות. ואם לא קיבל ממנו רשות, מותר לו לפתוח מדרש רק לאחר מות רבו. |
תלמיד והוראה לציבור | |
ג3 וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה. ד1 וְכָל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה - הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה, רָשָׁע וְגַס רוּחַ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" (משלי ז,כו). וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה - הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה, וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְרִים, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (שם). | ד1 שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה - שעדיין לא למד די הצורך ואינו ראוי להורות הלכה, אך מעז להורות (למקבילה בדיין ראה סנהדרין כ,ז-ט; ולמלמד שהגיע לעירו של דיין קבוע והחל ללמד בה ראה שו"ת שכג). גַּס רוּחַ - גאוותן. וְעָלָיו נֶאֱמַר - "כִּי רַבִּים חֲלָלִים [הרוגים] הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ", בפרק העוסק באישה הזונה המפתה, שהיא משל לתאוות האדם ולחסרונותיו (מו"נ הקדמה; ג,ח). |
ד2 אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי, וְהֵם מְבַקְּשִׁין לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם, וְקוֹפְצִין וְיוֹשְׁבִין בָּרֹאשׁ לָדוּן וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל - הֵן הַמַּרְבִּין אֶת הַמַּחְלְקוֹת, וְהֵם הַמַּחֲרִיבִין אֶת הָעוֹלָם, וְהַמְּכַבִּין נֵרָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה, וְהַמְּחַבְּלִים כֶּרֶם יי צְבָאוֹת, וַעֲלֵיהֶן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים, שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים" (שיר השירים ב,טו). | |
כבוד ויראה | |
ה וְאָסוּר לוֹ לַתַּלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו, אֶלָּא יְשַׁנֶּה שְׁמָן וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם פֶּלִיא, שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִין הָרֵעִים וּמַחֲזִירִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו, וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי'. אִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם - יַחֲזִיר לוֹ 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמָרִי'. | ה יְשַׁנֶּה שְׁמָן - של אחרים. פֶּלִיא - מופלא, נדיר. "אבל השמות שקוראים בהם כל העם, כגון אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, וכיוצא בהם, בכל לשון ובכל זמן - קורא בהם שלא בפניו, ואין בכך כלום" (ממרים ו,ג2). שׁוֹחֶה - מתכופף, כעין קידה. |
ו2 לֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ, וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו, וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ 'שֵׁב'. וְלֹא יַעֲמֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ 'עֲמֹד' אוֹ עַד שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת לַעֲמֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ - לֹא יַחֲזִיר לוֹ אֲחוֹרָיו, אֶלָּא נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו. ז וְחַיָּב לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלוֹא עֵינָיו עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִרְאֶה קוֹמָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב. וְחַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל. | ו2 וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו - כשיש לרבו סברה הלכתית, והתלמיד סבור אחרת, אסור לו להכריע נגד רבו בפניו, מפני שהדבר שקול לכאן ולכאן (שו"ת רסד). וברור שאין התלמיד חייב להסכים עם פירושו של רבו, ובלבד שתעמוד לפניו הסתמכות על התלמוד המחייב את כלל ישראל או על הבנת חכם גדול הבקי בכל התורה המסתמך על התלמוד, ושיהיו בתלמיד דרישת האמת וענווה וכבוד לרבו. ואסור לו לפסוק הלכה נגד דעת רבו רק בנוכחותו ("בפניו"), אבל שלא בנוכחותו, אסור לו לישא פנים בתורה שלא כהלכה, כמו שעשה רבנו כשאמר: "ואבא מרי מן האוסרין, ואני מן המתירין" (שחיטה יא,י); "רבותיי הורו... ואין ראוי לסמוך על הוריה זו" (שבועות יא,יד ובעוד מקומות). עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֵׁב - חוץ מן האבל והחולה, שאינם חייבים לקום מפני שום אדם (ראה אבל יג,ה). ז מְלוֹא עֵינָיו - עד שהוא נעלם מעיניו. לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ - לבוא ולפגוש אותו.1 |
ח אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי הָרַב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד. וְכָל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ - תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין, וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ 'עֶבֶד הוּא' - אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ, וְלֹא חוֹלְצוֹ. וְכָל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ - מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל בְּדָבָר מִכָּל כְּבוֹד רַבּוֹ - גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. | ח שֶׁהָעֶבֶד - הגוי, הכנעני (לעבד עברי, שנפשו שפלה ראה עבדים א,ז1). גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל - בגלל חוסר יראת שמים בחברה שבה הכל הפקר. |
קריעה על רבו | |
ט1 רָאָה אֶת רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה - אוֹמֵר לוֹ 'לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ?'. וְכָל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו, אוֹמֵר לוֹ 'כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ'. וְאַל יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ, עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ - קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ, וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. | ט1 עוֹבֵר עַל... אוֹמֵר לוֹ - כמו שכתב בעניין מורא אב: "כאילו הוא שואל ממנו, ולא כמזהירו" (ממרים ו,יא). עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ - כשאומר דבר משם אחרים, צריך להזכיר את שמם, שלא יחשבו שרבו אמר אותו, ושמא הוא חולק. אבל כשהוא אומר דבר מה בשם רבו, אינו צריך לציין את הדבר במפורש, מפני שברור שלמד אותו מרבו המובהק (ראה ק', י'). מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ - חושף את מקום הלב, כמו בקריעה על מות הוריו (אבל ח,ג). וְאֵינוֹ מְאַחֶה - אינו תופר תפירה מעולה עד שהקרע אינו ניכר. ומנהגי האבלות בשבעת ימי האבל והשלושים אינם נוהגים בתלמיד האבל על רבו, אלא רק בקרובי משפחה. |
ט2 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּרַבּוֹ מֻבְהָק, שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ - הֲרֵי זֶה 'תַּלְמִיד חָבֵר', וְאֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ; אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו, וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. | ט2 כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים - שאינו מגלה את לבו אלא קורע טפח בבגד העליון בלבד (אבל ח,ב). ומדובר בשהתלמיד גם הוא חכם. אבל אם התלמיד אינו חכם, צריך לקרוע על רבו כמו על אביו ועל אמו (אבל ט,יא2; לח"מ). |
ט3 אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל - עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו. י וְכָל תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת - אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם. | י דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת - מידותיו. ובמובן עמוק יותר, תפיסותיו נכונות וישרות (ראה ביאור הלכות דעות). |
מחילת כבוד | |
יא הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן, לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל - חַיָּב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּחַל. | יא הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ - ובהתניה שאמר במקום אחר: "והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא, כגון שהיו העם מבעטין בדיני התורה ובדינים, הואיל ופקרו העם בדבר, צריכין לחזק ולענוש כפי מה שייראה להם" (סנהדרין כו,ו; וראה גם להלן ז,יג5). |
יחס לתלמידים | |
יב כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים חַיָּבִין בִּכְבוֹד הָרַב, כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן; כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלַּחֲבֵרְךָ. וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאָהֳבָן, שֶׁהֵן הַבָּנִים הַמְּהַנִּין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. | יב לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן - לא ככבוד התלמידים לרב אלא כבוד של קירוב וחיבה ודאגה להם ולצורכיהם (צ'). הַבָּנִים הַמְּהַנִּין - "שהתלמידים קרויים בנים" (לעיל א,ב), מפני שהמלמד מאציל להם את תוכן הלימוד וכאילו ילד אותם ונתן בהם חיים (מו"נ א,ז; וראה רוצח ז,א), ואלו מתקיימים באדם גם אחרי מות רבו. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר המדע.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה (7)
מפעל משנה תורה
4 - הלכות תלמוד תורה ד'
5 - הלכות תלמוד תורה ה'
6 - הלכות תלמוד תורה ו'
טען עוד
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ז'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ו'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ד'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ג'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
