ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכות ברכות
- רמב"ם יומי – הלכות שבת – מפעל משנה תורה
פֶּרֶק שִׁשִּׁינטילת ידיים | |
חובת הנטילה והגדרתה | |
א כָּל הָאוֹכֵל הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלֶיהָ 'הַמּוֹצִיא' - צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה וָסוֹף. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פַּת חֻלִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶן טֻמְאָה - לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּטֹּל שְׁתֵּי יָדָיו. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה. | א הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא - וכן פת הבאה בכיסנין, כשקובע סעודתו עליה (לעיל ג,ט). תְּחִלָּה וָסוֹף - נטילה כהלכה לפני האכילה ואחרי האכילה ("מים אחרונים"). פַּת חֻלִּין - שתקנת חכמים ליטול על פת לא כללה בתחילה פת חולין (שאינה תרומה או קודש). שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין - שמטבל אותו בתוך משקה ואוכל אותו (ק'). בְּמַשְׁקִין - מים, טל, שמן, יין, חלב או דבש (ראה טומאת אוכלין א,ב; ושם גם דם, אך אינו שייך לאכילה). |
ב כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו, בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִקְרִיַּת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה - מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם', שֶׁזּוֹ מִצְוַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בַּתּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ..." (דברים יז,יא). וּמַיִם אַחֲרוֹנִים - אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן, שֶׁאֵינָן אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה; וּלְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהֶן יָתֵר. | ב בֵּין לִקְרִיַּת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה - (ראה: קריית שמע ג,א; תפילה ד,ב). וזוהי גם מטרת נטילת ידיים בשחרית (תפילה ז,ד). בַּתְּחִלָּה - לפני הנטילה. והנטילה לחולין היא פעם אחת לכל יד (מקוות יא,ג). וּמַיִם אַחֲרוֹנִים - לרחוץ מן הידיים את מלח סדומית המסוכן לעיניים (להלן ג). ר' אברהם בן הרמב"ם ('המספיק' מהד' דנה, עמ' 222) מביא הוכחות מדברי אביו, וכותב שהמים האחרונים הם בגדר הכנה לברכת המזון, כמו לתפילה, אלא שהזכירו חכמים בהם סכנה כדי שלא יקלו בני אדם בה. יָתֵר - יותר מבמים ראשונים (לזהירות היתרה ראה סוף הלכה ג). |
ד עַד הֵיכָן הִיא נְטִילַת יָדַיִם? עַד הַפֶּרֶק. וְכַמָּה שִׁעוּר הַמַּיִם? רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וְכָל שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת הַמִּקְוֶה עוֹלֶה לְשִׁעוּר רְבִיעִית. | ד הַפֶּרֶק - מקום החיבור של כף היד לעצם הארוכה ביד, המחוברת לזרוע, המחוברת לכתף. רְבִיעִית - ראה ברכת כהנים טו,ד. חוֹצֵץ בִּטְבִילָה - כגון לכלוך הדבוק לעור (מקוות פרק ב). וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת הַמִּקְוֶה - כל סוג מים, אף שלג מרוסק, המצטרף להיות חלק מן הכמות המזערית של המקווה (מקוות ז,ג). השלם: "כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים, ונתן לתוכן מעט מים הפסולין לנטילת ידיים, הרי אלו כשרין. נטל מן הכלי כשיעור שנתן, ונשארה רביעית בלבד כשהייתה, הרי זו פסולה, מפני שהמים הפסולין השלימו שיעור הרביעית" (שם יא,ט). |
תנאֵי מי הנטילה | |
ו כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים: בַּמַּיִם עַצְמָן - שֶׁלֹּא יְהוּ פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם; וּבַשִּׁעוּר - שֶׁיְּהֵא בָּהֶן רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם; וּבַכְּלִי - שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן בִּכְלִי; וּבַנּוֹטֵל - שֶׁיְּהוּ הַמַּיִם בָּאִין מִכֹּחַ נוֹתֵן. | |
ז אַרְבָּעָה דְּבָרִים פּוֹסְלִין אֶת הַמַּיִם: שִׁנּוּי מַרְאֶה, וְגִלּוּי, וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בָּהֶן, וְהֶפְסֵד הַמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלִּשְׁתּוֹת מֵהֶן. כֵּיצַד? מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, בֵּין בַּכֵּלִים בֵּין בַּקַּרְקָעוֹת, בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָן - הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם נִתְגַּלּוּ גִּלּוּי הָאוֹסֵר אוֹתָן מִן הַשְּׁתִיָּה - נִפְסְלוּ לִנְטִילַת יָדַיִם. | ז גִּלּוּי - השארתם גלויים בלא השגחה, שנחש או זוחל אחר עלול להטיל לתוכם את ארסו ולהמית את מי ששותה אותם. ולכן אסרו חכמים לשתות מים גלויים (רוצח יא,ה טו). |
שיעור המים | |
י יֵשׁ לַנּוֹטֵל לִתֵּן עַל יָדָיו מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתֵּן כַּשִּׁעוּר. וְאִם נָתַן הָרְבִיעִית כֻּלָּהּ בִּשְׁטִיפָה אַחַת - כָּשֵׁר. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ יַד זֶה עַל גַּבֵּי יַד זֶה בִּשְׁטִיפָה אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ יְדֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בֵּינֵיהֶן הַמַּיִם, וְיִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁטִיפָה כְּדֵי רְבִיעִית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. | י יֵשׁ לַנּוֹטֵל - מותר לו לעשות כן. מְעַט מְעַט - בזרימה אטית, אך אין צורך בהפסקות (ק'). |
כלי הנטילה | |
יב בְּכָל הַכֵּלִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמִים. כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ שֶׁאֵין בּוֹ רְבִיעִית - אֵין נוֹתְנִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם. | יב אֲפִלּוּ - אף כלים שאינם מקבלים טומאה (טומאת מת ו,ב). כְּלֵי גְּלָלִים - כלים העשויים מגללי בקר או עפר, שהיו נפוצים בכפרים (פה"מ כלים י,א). |
כוח הנותן | |
יג הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִתֵּן לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אִם אֵין שָׁם אַחֵר - מַנִּיחַ הַכְּלִי בֵּין בִּרְכָּיו וְצָק עַל יָדָיו, אוֹ יַטֶּה הֶחָבִית עַל יָדָיו וְיִטֹּל, אוֹ נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְצָק בָּזוֹ עַל זוֹ וְחוֹזֵר וְצָק בָּרִאשׁוֹנָה עַל הַשְּׁנִיָּה. וְהַקּוֹף נוֹטֵל לַיָּדַיִם. | יג אֲפִלּוּ - ששלושת אלו פטורים מן התורה מכל המצוות. חֵרֵשׁ - מי שאינו שומע ואינו מדבר (אישות ב,כו). קָטָן - מי שהוא פחות מבן 13 שנה או שעדיין לא צמחו לו שתי שערות במקום הערווה (אישות ב,י). וְצָק - ויוצק. יַטֶּה הֶחָבִית עַל יָדָיו - וייטול מיד אחר ההטיה, כדי שיהא 'כוח נותן'. |
אופן הנטילה | |
טז מַיִם רִאשׁוֹנִים - צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם; וְאַחֲרוֹנִים - צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחַ הַמֶּלַח שֶׁעַל יָדָיו. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטָּלִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. מַיִם רִאשׁוֹנִים - בֵּין בְּחַמֵּי הָאוּר בֵּין בְּצוֹנֵן; אַחֲרוֹנִים - אֵין נִטָּלִין בְּחַמִּין, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ חַמִּים שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפַשְׁפֵּשׁ בָּהֶן. אֲבָל אִם הָיוּ פּוֹשְׁרִין - נוֹטְלִין מֵהֶן בָּאַחֲרוֹנָה. | טז מַיִם רִאשׁוֹנִים - שלפני הסעודה. וְאַחֲרוֹנִים - בסוף הסעודה. בְּחַמֵּי הָאוּר - מים שחוממו על האש. סוֹלֶדֶת - נרתעת מחמת החום (פה"מ מכשירין ה,ט). לְפַשְׁפֵּשׁ - לשפשף או לחפש את הלכלוך ולנקותו. |
הפטורים מהנטילה והזהירות בה | |
יז נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן לְכָל הַיּוֹם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה; וְהוּא שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן - צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו בְּכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ נְטִילָה. | יז וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן - שנטילה זו תעלה לו לכל פעם שיצטרך נטילה, בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפילה בין לברכת כהנים. |
יח לָט אָדָם אֶת יָדָיו בַּמַּפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּאֲכָל, אֶלָּא אַחֵר הוּא הַמַּאֲכִילוֹ. וְהוּא הַדִּין לָאוֹכֵל בַּמַּגְרֵפָה, שֶׁצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. | יח לָט - עוטף את ידיו (כמו כפפה), לא את הפת. בְּמַגְרֵפָה - כף שגורפים בה ומערבים בה את המאכל בסיר בשעת הבישול (פה"מ כלים יג,ד). |
כ צָרִיךְ אָדָם לְנַגֵּב אֶת יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְכָל הָאוֹכֵל בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם - כְּאוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה - מְנַגֵּב, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ. וְתֵכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדָבָר אַחֵר; אֲפִלּוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם אַחַר שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר, עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. | כ וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ - ברכת המזון. לֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדָבָר אַחֵר - בעיסוק אחר, אך מותר לדבר לאחר מים אחרונים. ולדעת רבנו גם אין איסור לדבר בין נטילת ידיים ראשונה לבין ברכת 'המוציא'. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר אהבה.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
רמב"ם יומי – הלכות שבת – מפעל משנה תורה (11)
מפעל משנה תורה
5 - הלכות ברכות ה'
6 - הלכות ברכות ו'
7 - הלכות ברכות ז'
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
