ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכות ברכות
- רמב"ם יומי – הלכות שבת – מפעל משנה תורה
פֶּרֶק שִׁשִּׁינטילת ידיים | |
חובת הנטילה והגדרתה | |
א כָּל הָאוֹכֵל הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלֶיהָ 'הַמּוֹצִיא' - צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה וָסוֹף. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פַּת חֻלִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶן טֻמְאָה - לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּטֹּל שְׁתֵּי יָדָיו. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה. | א הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא - וכן פת הבאה בכיסנין, כשקובע סעודתו עליה (לעיל ג,ט). תְּחִלָּה וָסוֹף - נטילה כהלכה לפני האכילה ואחרי האכילה ("מים אחרונים"). פַּת חֻלִּין - שתקנת חכמים ליטול על פת לא כללה בתחילה פת חולין (שאינה תרומה או קודש). שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין - שמטבל אותו בתוך משקה ואוכל אותו (ק'). בְּמַשְׁקִין - מים, טל, שמן, יין, חלב או דבש (ראה טומאת אוכלין א,ב; ושם גם דם, אך אינו שייך לאכילה). |
ב כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו, בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִקְרִיַּת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה - מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם', שֶׁזּוֹ מִצְוַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בַּתּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ..." (דברים יז,יא). וּמַיִם אַחֲרוֹנִים - אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן, שֶׁאֵינָן אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה; וּלְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהֶן יָתֵר. | ב בֵּין לִקְרִיַּת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה - (ראה: קריית שמע ג,א; תפילה ד,ב). וזוהי גם מטרת נטילת ידיים בשחרית (תפילה ז,ד). בַּתְּחִלָּה - לפני הנטילה. והנטילה לחולין היא פעם אחת לכל יד (מקוות יא,ג). וּמַיִם אַחֲרוֹנִים - לרחוץ מן הידיים את מלח סדומית המסוכן לעיניים (להלן ג). ר' אברהם בן הרמב"ם ('המספיק' מהד' דנה, עמ' 222) מביא הוכחות מדברי אביו, וכותב שהמים האחרונים הם בגדר הכנה לברכת המזון, כמו לתפילה, אלא שהזכירו חכמים בהם סכנה כדי שלא יקלו בני אדם בה. יָתֵר - יותר מבמים ראשונים (לזהירות היתרה ראה סוף הלכה ג). |
ד עַד הֵיכָן הִיא נְטִילַת יָדַיִם? עַד הַפֶּרֶק. וְכַמָּה שִׁעוּר הַמַּיִם? רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וְכָל שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת הַמִּקְוֶה עוֹלֶה לְשִׁעוּר רְבִיעִית. | ד הַפֶּרֶק - מקום החיבור של כף היד לעצם הארוכה ביד, המחוברת לזרוע, המחוברת לכתף. רְבִיעִית - ראה ברכת כהנים טו,ד. חוֹצֵץ בִּטְבִילָה - כגון לכלוך הדבוק לעור (מקוות פרק ב). וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת הַמִּקְוֶה - כל סוג מים, אף שלג מרוסק, המצטרף להיות חלק מן הכמות המזערית של המקווה (מקוות ז,ג). השלם: "כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים, ונתן לתוכן מעט מים הפסולין לנטילת ידיים, הרי אלו כשרין. נטל מן הכלי כשיעור שנתן, ונשארה רביעית בלבד כשהייתה, הרי זו פסולה, מפני שהמים הפסולין השלימו שיעור הרביעית" (שם יא,ט). |
תנאֵי מי הנטילה | |
ו כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים: בַּמַּיִם עַצְמָן - שֶׁלֹּא יְהוּ פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם; וּבַשִּׁעוּר - שֶׁיְּהֵא בָּהֶן רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם; וּבַכְּלִי - שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן בִּכְלִי; וּבַנּוֹטֵל - שֶׁיְּהוּ הַמַּיִם בָּאִין מִכֹּחַ נוֹתֵן. | |
ז אַרְבָּעָה דְּבָרִים פּוֹסְלִין אֶת הַמַּיִם: שִׁנּוּי מַרְאֶה, וְגִלּוּי, וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בָּהֶן, וְהֶפְסֵד הַמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלִּשְׁתּוֹת מֵהֶן. כֵּיצַד? מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, בֵּין בַּכֵּלִים בֵּין בַּקַּרְקָעוֹת, בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָן - הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם נִתְגַּלּוּ גִּלּוּי הָאוֹסֵר אוֹתָן מִן הַשְּׁתִיָּה - נִפְסְלוּ לִנְטִילַת יָדַיִם. | ז גִּלּוּי - השארתם גלויים בלא השגחה, שנחש או זוחל אחר עלול להטיל לתוכם את ארסו ולהמית את מי ששותה אותם. ולכן אסרו חכמים לשתות מים גלויים (רוצח יא,ה טו). |
שיעור המים | |
י יֵשׁ לַנּוֹטֵל לִתֵּן עַל יָדָיו מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתֵּן כַּשִּׁעוּר. וְאִם נָתַן הָרְבִיעִית כֻּלָּהּ בִּשְׁטִיפָה אַחַת - כָּשֵׁר. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ יַד זֶה עַל גַּבֵּי יַד זֶה בִּשְׁטִיפָה אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ יְדֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בֵּינֵיהֶן הַמַּיִם, וְיִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁטִיפָה כְּדֵי רְבִיעִית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. | י יֵשׁ לַנּוֹטֵל - מותר לו לעשות כן. מְעַט מְעַט - בזרימה אטית, אך אין צורך בהפסקות (ק'). |
כלי הנטילה | |
יב בְּכָל הַכֵּלִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמִים. כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ שֶׁאֵין בּוֹ רְבִיעִית - אֵין נוֹתְנִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם. | יב אֲפִלּוּ - אף כלים שאינם מקבלים טומאה (טומאת מת ו,ב). כְּלֵי גְּלָלִים - כלים העשויים מגללי בקר או עפר, שהיו נפוצים בכפרים (פה"מ כלים י,א). |
כוח הנותן | |
יג הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִתֵּן לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אִם אֵין שָׁם אַחֵר - מַנִּיחַ הַכְּלִי בֵּין בִּרְכָּיו וְצָק עַל יָדָיו, אוֹ יַטֶּה הֶחָבִית עַל יָדָיו וְיִטֹּל, אוֹ נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְצָק בָּזוֹ עַל זוֹ וְחוֹזֵר וְצָק בָּרִאשׁוֹנָה עַל הַשְּׁנִיָּה. וְהַקּוֹף נוֹטֵל לַיָּדַיִם. | יג אֲפִלּוּ - ששלושת אלו פטורים מן התורה מכל המצוות. חֵרֵשׁ - מי שאינו שומע ואינו מדבר (אישות ב,כו). קָטָן - מי שהוא פחות מבן 13 שנה או שעדיין לא צמחו לו שתי שערות במקום הערווה (אישות ב,י). וְצָק - ויוצק. יַטֶּה הֶחָבִית עַל יָדָיו - וייטול מיד אחר ההטיה, כדי שיהא 'כוח נותן'. |
אופן הנטילה | |
טז מַיִם רִאשׁוֹנִים - צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם; וְאַחֲרוֹנִים - צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחַ הַמֶּלַח שֶׁעַל יָדָיו. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטָּלִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. מַיִם רִאשׁוֹנִים - בֵּין בְּחַמֵּי הָאוּר בֵּין בְּצוֹנֵן; אַחֲרוֹנִים - אֵין נִטָּלִין בְּחַמִּין, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ חַמִּים שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפַשְׁפֵּשׁ בָּהֶן. אֲבָל אִם הָיוּ פּוֹשְׁרִין - נוֹטְלִין מֵהֶן בָּאַחֲרוֹנָה. | טז מַיִם רִאשׁוֹנִים - שלפני הסעודה. וְאַחֲרוֹנִים - בסוף הסעודה. בְּחַמֵּי הָאוּר - מים שחוממו על האש. סוֹלֶדֶת - נרתעת מחמת החום (פה"מ מכשירין ה,ט). לְפַשְׁפֵּשׁ - לשפשף או לחפש את הלכלוך ולנקותו. |
הפטורים מהנטילה והזהירות בה | |
יז נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן לְכָל הַיּוֹם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה; וְהוּא שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן - צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו בְּכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ נְטִילָה. | יז וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן - שנטילה זו תעלה לו לכל פעם שיצטרך נטילה, בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפילה בין לברכת כהנים. |
יח לָט אָדָם אֶת יָדָיו בַּמַּפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּאֲכָל, אֶלָּא אַחֵר הוּא הַמַּאֲכִילוֹ. וְהוּא הַדִּין לָאוֹכֵל בַּמַּגְרֵפָה, שֶׁצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. | יח לָט - עוטף את ידיו (כמו כפפה), לא את הפת. בְּמַגְרֵפָה - כף שגורפים בה ומערבים בה את המאכל בסיר בשעת הבישול (פה"מ כלים יג,ד). |
כ צָרִיךְ אָדָם לְנַגֵּב אֶת יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְכָל הָאוֹכֵל בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם - כְּאוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה - מְנַגֵּב, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ. וְתֵכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדָבָר אַחֵר; אֲפִלּוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם אַחַר שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר, עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. | כ וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ - ברכת המזון. לֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדָבָר אַחֵר - בעיסוק אחר, אך מותר לדבר לאחר מים אחרונים. ולדעת רבנו גם אין איסור לדבר בין נטילת ידיים ראשונה לבין ברכת 'המוציא'. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר אהבה.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
רמב"ם יומי – הלכות שבת – מפעל משנה תורה (11)
מפעל משנה תורה
5 - הלכות ברכות ה'
6 - הלכות ברכות ו'
7 - הלכות ברכות ז'
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
