הגמרא אומרת שכאשר אדם מודה במקצת ועל הסכום בו מודה יש שטר אינו מחוייב בשבועת מודה במקצת משום שאין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות. דין זה הוא הרחבה של הנאמר במשנה בשבועות מב ע"ב שאין נשבעים על קרקעות, אולם הרחבה זו טעונה הבנה – אמנם בזכות השטר המלווה יכול לגבות גם מקרקעות אך עצם התביעה אינה דווקא על קרקעות והלווה יכול לפרוע גם במטלטלין. נעמוד על כך בהמשך.

הראשונים הקשו כיצד תיתכן שבועת מודה במקצת מהתורה לדעת הסוברים ששעבודא דאורייתא, הרי בכל הלוואה יש שיעבוד על הקרקע. עוד התקשו מהגמרא בשבועות לז ע"ב. שם אומר רבי יוחנן שהכופר ונשבע לשקר על מלווה בשטר פטור מקרבן הואיל וכפר בשעבוד קרקעות ואילו הנשבע על מלווה בעדים חייב קרבן, והרי רבי יוחנן סובר ששעבודא דאורייתא ואם כן גם במלווה בעדים יש שעבוד קרקעות.

התוס' בסוגייתנו (ד"ה אין נשבעין) והרא"ש בשבועות (פרק ה סי' ג) מתרצים ששבועת התורה קיימת במקרה שהמלווה מחל ללווה על השעבוד או במקרה שאין ללווה קרקעות בני חורין או משועבדים.

הרמב"ן בשבועות (לז ע"ב) חולק ומביא את תירוצו של ר"י מיגש, שנחשב שיש שעבוד קרקעות רק במקרה שיכול לגבות בפועל קרקעות אך בדרך כלל שבועת מודה במקצת מתבצעת כאשר עדי ההלוואה אינם לפנינו ולכן הלווה יכול לכפור במקצת, ובמקרה כזה הואיל ואי אפשר לגבות בפועל אין זה נקרא שיש שעבוד קרקעות. ומוסיף שאפילו במלווה בשטר אם אבד השטר נחשב שאין שעבוד ואם מודה במקצת חייב שבועה. כל שכן שאם לווה בלי עדים או שהעדים מתו ואינם יכולים להעיד שאין שעבוד[1]. נראה שאין כוונתו שאין כלל שעבוד במקרים אלו, אלא יש שעבוד אך אין דין כפירה בשעבוד.

הרא"ש מקשה על ר"י מיגש, שאף כשאין שטר אמנם אין גובים מהלקוחות אפילו כשהלווה מודה משום שחוששים לקנוניא, אך אילו היה הלוקח מודה היו גובים ממנו, ואם כן מוכח שעצם השעבוד קיים גם כשאין שטר. אך נראה כפי שכתבנו, שהר"י מיגש עצמו מודה שעצם השעבוד קיים אלא שלדעתו כל עוד אין יכולת גבייה בפועל אין פטור של שבועה מצד כפירת שעבוד קרקעות.

הרמב"ן כתב שתירוץ ר"י מיגש לא יסייע ליישב את הגמרא בשבועות כי שם מדובר שהעדים כן נמצאים לפנינו. ולכן הוא עצמו תירץ באופן אחר וכתב שבכל מקרה שהעדים אינם יודעים אם החוב נפרע או לא אי אפשר לגבות מהלקוחות, כי גם אם הלווה מודה שלא פרע אנו חוששים לקנוניא, ולכן אין זה נקרא שיש שעבוד קרקעות. אם כן, כמעט בכל המקרים של הודאה במקצת במלווה על פה אין כפירת שעבוד קרקעות ויש להשביע, כי בדרך כלל העדים לא יודעים אם החוב נפרע או לא, שהרי משה ידיהם מיד המלווה ולא היו צמודים אליו כל הזמן. גם תירוצו של הרמב"ן הולך עם העיקרון של ר"י מיגש שכדי לפטור משבועה נדרשת יכולת גבייה בפועל מן הלקוחות.

אם כן, מחלוקת התוס' והרא"ש עם ר"י מיגש והרמב"ן היא אם עצם השעבוד פוטר משבועה אף כשאין אפשרות גבייה בפועל או שפטור רק כשיש אפשרות גבייה בפועל, ויש לעמוד על סברותיהם. עוד יש להבין לשתי השיטות, מדוע כשיש שעבוד קרקעות פטור משבועה הרי סוף סוף אפשר לגבות גם ממון ואם כן יש גם כפירה בממון. האחרונים (אבני מילואים, נחלת דוד ועוד) חיזקו קושיא זו מדברי הגמרא בסוגייתנו שאם כופר או מודה גם בקרקעות וגם במטלטלין כן משביעים.

הרמב"ן מנמק את שיטתו "לפי שכל מה שאדם טורף מן הלקוחות עיקר שעבודו עליו ועיקר טענתו אותו הוא תובע". דבריו מבוארים יותר באבני מילואים (אבנ"מ צו ס"ק ח) ובנחלת דוד (בסוגייתנו, על תוד"ה ואין נשבעין), שלמרות שיש יכולת גבייה גם מקרקעות וגם ממטלטלין בכל אופן המלווה בעיקר סומך על הקרקעות הואיל ואי אפשר להבריחם, ולכן התביעה מוגדרת כתביעת קרקעות. ומביאים לכך סיוע מהגמרא בכתובות מג ע"א. שם נחלקו חכמים ורבי שמעון אם הכופר בתביעת אונס ונשבע חייב בקרבן. רבי שמעון סובר שעיקר תביעתו היא הקנס הקצוב בתורה חמישים שקלים הואיל ואין אדם מניח דבר קצוב ותובע את שאינו קצוב, ולפיכך הנתבע פטור מדין מודה בקנס, ואילו חכמים סוברים שאין אדם תובע תביעה שאילו יודה הנתבע ייפטר ומניח תביעה שלא ייפטר בהודאתו, ולפיכך הנתבע חייב. רואים מכאן שלמרות שהתובע תובע את שני הדברים, הגדרת התביעה נעשית על פי הדבר העיקרי שבתביעתו.

לפי נימוק זה מובן מדוע סובר הרמב"ן שיש ללכת לפי יכולת הגבייה בפועל, משום שאף אם עצם השעבוד קיים, מכל מקום אם בפועל אי אפשר לגבות קרקעות ודאי אין עיקר תביעתו וסמיכתו על הקרקעות. אם כן, בדעת התוס' והרא"ש יש לתור אחר סברא חדשה, שתבאר מדוע כשיש שעבוד קרקעות פטור למרות שכופר גם ביכולת הגבייה מן המטלטלין. כמו כן, סברת הרמב"ן לא תסביר את המשך דברי התוס', שגם לאחר שחז"ל הפקיעו את השיעבוד במלווה על פה, אם יש ללוה קרקעות בני חורין הוא נפטר משבועה אפילו במלווה על פה. במקרה זה, שבין במטלטלין בין בקרקעות אי אפשר לגבות ממשועבדים ואת שניהם ניתן לגבות מבני חורין, לא ניתן לנמק שפטור משום שעיקר סמיכתו על קרקעות[2].

הקובץ שיעורים (ב"ב אות תכט) מתרץ בשם הגר"ח מבריסק את שיטת התוס', שאילו הייתה אפשרות לכפור בשעבוד המטלטלין בלבד ולהודות בשעבוד הקרקע לא היה דינו ככופר (היה פטור מקרבן וכן לא היה נחשב מודה במקצת), נמצא שכעת נחשב ככופר רק בגלל שכופר גם בשעבוד הקרקע ולכן פטור משבועה ומקרבן. דין זה שונה מדין הכופר במטלטלין ובקרקעות, משום ששם יש שתי תביעות נפרדות ונמצא שיש לו גם כפירה גמורה במטלטלין, אך בנדוננו הוא כופר בסכום אחד שניתן לגבותו או מקרקעות או ממטלטלין ולא נשלמת כפירתו בסכום זה אלא על ידי שכופר גם בקרקעות.

עדיין יש לשאול, מדוע הואיל ואין זו כפירה גמורה אלא כשכופר גם בשעבוד הקרקע יש להתייחס לכך ככפירת שעבוד קרקע ולפטור משבועה, הרי יש מקום לומר גם להפך, שהואיל ואין הכפירה גמורה עד שיכפור גם באפשרות הגבייה מהמטלטלין יש להסתכל על כך ככפירת מטלטלין. הסברא בכך מבוארת יותר בחידושי הגר"ש שקופ (ב"מ סי' ו). שם מדגים זאת במקרה אחר, שאדם חייב לחברו אחד משני חפצים, או חפץ שיש בו שווה ממון או חפץ שאינו שווה ממון, והוא כופר בתביעה. ודאי יש להסתכל על כך ככפירה בדבר שאין בו ממון, שהרי יכול היה להיפטר מחברו על ידי נתינת החפץ שאינו שווה ממון. כך אצלנו, הואיל ויכול היה להיפטר על ידי קרקעות שפטרה אותם התורה משבועה, אינו נחשב ככופר בדבר שחייבים עליו שבועה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות שבועות (ח, יג) פסק את ההלכה שבסוגייתנו: "מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון, שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע". אולם בהלכות אישות (טז, כה) לגבי כתובה כתב שאם הבעל טוען שנשאה בעולה וכתובתה מנה והיא טוענת שהייתה בתולה וכתובתה מאתיים ואין לה ראיה מקבלת רק מנה, אולם הבעל חייב בשבועת מודה במקצת. והקשה שם הראב"ד שהואיל ויש שטר כתובה זוהי כפירת שעבוד קרקעות ואין להשביע.

המגיד משנה עונה על כך שאין זו קושיא הואיל ודברי הרמב"ם הם לאחר תקנת הגאונים שניתן לגבות כתובה גם ממטלטלין, ואם כן יש בכפירתו גם כפירת מטלטלין. אך הלחם משנה תמה ביותר על תירוצו, שהרי גם בסוגייתנו ניתן לגבות על ידי שטר או קרקעות או מטלטלין ובכל זאת נחשבת כפירתו ככפירת שעבוד קרקעות, ואם כן הוא הדין בכתובה שמעיקר הדין גובה רק מקרקעות ותקנו הגאונים שיגבה גם ממטלטלין.

האבני מילואים (צו ס"ק ח) מתרץ על פי סברת הרמב"ן כפי שביארה למעלה, שטעם הפטור למרות שזכות הגבייה היא גם על מטלטלין נובע מכך שעיקר סמיכת התובע היא על קרקעות. לפי זה מתרץ הוא, שלאחר תקנת הגאונים סמיכות התובע היא גם על מטלטלין, שהרי תקנת הגאונים נתקנה בעקבות השינוי במציאות שעיקר המשא ומתן היום הוא במעות ובמטלטלין, והואיל וסומך גם על כך נחשב הדבר ככפירה גם בכלים וגם בקרקעות שחייב שבועה. תקנה זו היא דווקא לגבי כתובה, ולכן דווקא כאן כתב הרמב"ם שנשבע בשונה מהדין שכתב בהלכות שבועות לגבי שאר שטרות. האבני מילואים מבאר שכאשר ניתן לגבות את שני הדברים וסמיכת התובע על שניהם אין זו כפירת שעבוד קרקעות כשם שהמודה במקצת שכופר גם בקרקעות וגם במטלטלין חייב שבועה.

כפי שראינו, הקובץ שיעורים והגר"ש שקופ ביארו בדעת התוס' שאין להשוות זאת לכופר במטלטלין ובקרקעות שהן שתי תביעות נפרדות, ונמצא שדבר זה תלוי במחלוקת בין התוס' והרא"ש לרמב"ן ולרמב"ם. הרמב"ן והרמב"ם הבינו שיש להשוות, ולפיכך גם בשעבוד כאשר ניתן לגבות שניהם צריך להיות חייב שבועה, ומכך הסיקו שהפטור הוא רק כשניתן לגבות בפועל, שאז עיקר סמיכתו על הקרקעות. לעומת זאת, התוס' והרא"ש הבינו שאין להשוות ולפיכך יכלו לסבור שאין הדבר תלוי ביכולת הגבייה בפועל, אלא עצם השעבוד פוטר למרות שיש יכולת לגבות גם ממטלטלין.

הגר"ח מבריסק (על רמב"ם שבועות ח, יג) מדייק מהרמב"ם שם שבכל חוב שאינו בשטר אלא רק בעדים מתחייבים בשבועת מודה במקצת, ואפילו בחוב שנוצר כתוצאה ממכירת שדה בעדים, למרות שנאמר בב"ב מא ע"א שגובים ממשועבדים כיוון שלמכירה יש קול. הגר"ח הקשה מדוע הרי גובים גם מקרקעות משועבדים, ותירץ שבמלווה בשטר גם שעבוד הגוף מוגדר כשעבוד קרקעות, הואיל ובשטר יש דין הקנאת שעבוד, ולכן הכופר פטור משבועה ומקרבן, אולם במלווה בעדים גם במקרה שיש שעבוד על הקרקעות כמו במכר, וכן במלווה לדעות ששעבודא דאורייתא, שעבוד הגוף עצמו מוגדר רק כשעבוד על מטלטלין, ולכן אף שכופר גם בשעבוד שעל הקרקעות מכל מקום הואיל וכפר גם בשעבוד הגוף המוגדר כמטלטלין חייב שבועה וקרבן.

סיכום

ראינו שהראשונים נחלקו בטעם הדין מדוע כפירת שעבוד קרקעות מוגדרת ככפירה בקרקע למרות שניתן לגבות גם ממטלטלין. הרמב"ן נימק שהתובע נסמך בתביעתו בעיקר על הקרקעות לפי שניתן לגבותם גם מלקוחות, ואילו בדעת התוס' נימקו הגר"ח מבריסק והגר"ש שקופ שהואיל ואם היה פורע בקרקע היה נפטר מן החוב גם אם היה כופר ביכולת הגבייה ממטלטלין, נמצא שהוא נחשב ככופר במקצת רק בגלל שכפר גם ביכולת הגבייה מקרקעות, ולכן נחשב ככופר בקרקע.

מן המחלוקת בטעם עולים כמה נפקא מינות:

א. כאשר יש שיעבוד אך בפועל לא ניתן לגבות מלקוחות – כגון: נשרף השטר, מתו עדי ההלוואה, העדים לא יודעים אם החוב נפרע – לפי הרמב"ן יש חיוב שבועה ואילו לפי התוס' אין.

ב. בכתובה – לפי הרמב"ן במקרה זה לא שייכת הסברא שסומך בעיקר על קרקעות כי נסמכים גם על מטלטלין, וכשסמיכות הדעת מן הקרקעות ומן המטלטלין שווה יש שבועה כי כופר גם ביכולת לגבות ממטלטלין. לפי התוס' גם כשסמיכות הדעת שווה אין שבועה.

ג. מלווה על פה כשיש ללוה קרקעות בני חורין – התוס' כותבים שאין שבועה הואיל ויש כאן קרקעות אך לפי הרמב"ן נראה שיש שבועה כי יש אפשרות לגבות גם ממטלטלין, וכאן אין סמיכות הדעת יותר בקרקעות כי גם אותם לא ניתן לגבות מלקוחות, וכאמור לפי הרמב"ן כשסמיכות הדעת שווה יש שבועה.