ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מהות תפקידו של שומר היא דאגה לכך שהחפץ ישאר על עומדו, מבחינת גוף החפץ, וכ"ש שלא יפגע או יופחת בשל שימוש בחפץ ע"י השומר עצמו. מעשה זה מוגדר בתורה כ'שליחות יד'. וכך אומרת התורה: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמות כב, ז).
אך מהי ההגדרה של שליחות יד? האם כל שימוש בחפץ נחשב לפגיעה בו? מה ההבדל בינו לבין שואל שלא מדעת? במה שונה השולח יד מגזלן?
ישנן מספר נקודות יסודיות שאותן מבררת הגמרא. א. האם שליחות יד צריכה חסרון או לא? ב. לפי איזו נקודת זמן מתחייב השומר באם אירע אונס (שלב הנטילה או זמן האונס עצמו)? ג. האם במחשבה בלבד מתחייב השומר בשליחות יד?
הגמרא (מא, א) מביאה מח' רב ולוי האם שלח"י צריכה חסרון. הגמרא מביאה כבירור דעת רב את הברייתא הבאה:
רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס - פטור. הניח מקלו ותרמילו עליה - חייב.
ועולה א"כ ששלח"י לצ"ח שהרי הנחת המקל אינה מחסרת את הבהמה ואעפ"כ אם אירע אונס, חייב עליה השואל. אלא שלמסקנה הגמרא מעמידה שהחיוב הוא משום שהנחת המקל פגעה בבהמה וקנה אותה בזה.
אך רש"י (ד"ה והא לא חסרה) שואל על העמדת הגמרא, כיצד ניתן להוכיח מחיוב הרועה ששלח"י לצ"ח? הרי יתכן שסיבת החיוב היא משום שהרועה השתמש בבהמה וממילא נהיה שואל שלא מדעת, ואע"פ שלא חסרה הרי הוא חייב כדין גזלן? עונה רש"י שיש הבדל בין שלח"י לשואל שלא מדעת. שלח"י הוא במצב של שימוש הכרוך בחסרון פוטנציאלי אך שואל שלא מדעת הוא שימוש שאינו כרוך בחסרון שכזה. וכיון שבמקרה זה של הרועה החפץ הנשמר הוא בעל חיים שדרכו להחסיר ע"י שימוש – מוגדר הרועה כשולח יד ולא כשואל.
הראשונים כותבים שדברי רש"י אינם ברורים, אך לא מפרטים מדוע. ומצאנו תמיהה על רש"י בדברי מהר"ם:
וכי בשביל שבע"ח מכחישים מחמת מלאכה מגרע גרע? דלמאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון בדבר שאינו בעלי חיים מתחייב מיד משום שאלה אף על גב דלא חסריה במתכוין להשתמש בו וכגון במטלטל חבית להביא עליה גוזלות וכדלעיל ובבעלי חיים לא יתחייב עד דחסריה על ידי הכחשה.
הגדרת השואל היא שימוש בחפץ ללא תמורה והשבת החפץ עצמו לבעלים. וכי מה בכך שבע"ח מכחישים מחמת השימוש, סו"ס כיון שהרועה מחזיר אותם עצמם הרי זו שאילה?! וא"כ אכתי קשה, הרי אין בזה הוא ראיה למ"ד לצ"ח, שכן יאמר מ"ד צ"ח שהכא חייב מדין שואל שלא מדעת?
וכעין זה הקשה גם התוס' רא"ש (שטמ"ק מא, א) וכך תירץ את קושיית רש"י:
ונראה לפרש דלא חשיב הכא שואל שלא מדעת בדבר מועט דלא קפדי אינשי בהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דגזרת הכתוב היא.
ביאור דבריו, בכל שואל יש שימוש ובלאי כלשהו בחפץ, ואדעתא דהכי שאלוהו. אלא שחסרון כל כך מזערי כעין המוזכר בברייתא, אינו נחשב כלל לאנשים כשימוש וסתם אדם שאינו שומר, אילו היה משתמש כך בחפץ, לא היה מוגדר אפילו ע"י הבעלים כשואל, ולכן לא ניתן לחייבו כלל מדין של"מ, וממילא הכרח הוא לבאר את דין הברייתא 'חייב' מדין שלח"י, ולמדנו שאינה צריכה חסרון. והוא מגזירת הכתוב. אך אין גזה"כ זו כפרה אדומה, אלא אפשר להבינה בקל. יש לשומר מחויבות כלפי החפץ הנשמר, ובכל פגימה בחפץ יש בעצם הפרה של התחייבות היסודית והסכמה של השומר להתחייב באונסים.
ואף הרמב"ן חולק על רש"י וכותב:
אבל טעמו של דבר משום דהאי רועה לא שואל ולא גזלן הוי, דכיון שאינו מבטלה ממלאכת הבעלים והיא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתלך שם ואין זה דעתו להוציאה מרשות הבעלים לא משום שאלה ולא משום גזלה, אין זה לא שואל ולא גזלן שהרי לא נשתמש בה בכולה שיוציאנה ממלאכת הבעלים ומרשותם, אבל מ"מ כיון שהוא משתמש בה הרי הוא שולח יד בפקדון שהשולח יד בפקדון אפילו במקצת חייב בכל, הכא נמי אף על פי שלא שאלה ולא בטלה ממלאכת הבעלים כיון שנשתמש בה עמהם הרי הוא כשולח יד בפקדון שנטל ממנו מקצת אלא שזה לא חסרה, כנ"ל.
כלומר, שואל הוא כאשר משתמש בחפץ באופן המונע מבעליו לממש את בעלותו, וכ"ש גזלן, אך כאשר אינו מגרע מהחפץ את יכולת השימוש של הבעלים הרי זה שולח יד. ולכן, במקרה של הרועה, פשוט דהוי רק שלח"י משום שאין בהנחת המקל משום שאילה וודאי לא משום גזילה.
אך מה סובר רש"י? הראוני דברי הגריש"א שביאר שיש אליבא דרש"י הבדל בין שואל רגיל לשומר שנעשה שואל שלא מדעת. שואל רגיל מתחייב כבר מרגע המשיכה, שכבר מאז כל ההנאה שלו בעצם קבלת הזכות. ואילו בשומר שנעשה שואל אנו אומדים שדעתו היא שביחס לחפץ שלא נחסר כלל הרי הוא רוצה לזכות בו מיד במשיכתו, אך בחפץ שבלאו הכי אצלו, ושימושו תלוי בחסרונו, הרי מסתמא כל עוד לא חיסר ממש אין בדעתו לקנות.
וראה עוד בפני יהושע שמבאר שרש"י סובר כראב"ד שלמ"ד שלח"י לצ"ח הרי זה ממש דין שואל שלא מדעת דהוי גזלן.
מה בין שלח"י לגזלן?
עניין נוסף אותו עלינו לברר הוא החילוק שבין גזלן לשולח יד בפקדון. ועוד צריך להבין מאיזה צורך היתה התורה צריכה לחדש דין שלח"י, מדוע שלא נגדיר את השלח"י פשוט כגזלן? ומצאנו שני כיוונים מרכזיים בהסבר הנפק"מ בין הדינים.
בהסבר המחלוקת האם שלח"י צריכה חסרון או לא כתב הר"ן:
ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון בהא קמיפלגי דמ"ד צריכה חסרון סבר שמה שחידש הכתוב לומר שמי שגזל מקצת פקדון יהא חייב על כולו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בלבד הילכך דוקא בשחסר ממש עשה למקצתה ככולו אבל אגבי' ע"מ לחסרו ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו ולפיכך אף על פי שהמגביה ע"ד לגזול כולו חייב מגביה ע"ד מקצתו אינו מתחייב [על כולו] לפי שאינו מדין אלא מגזרת הכתוב ואין לך בו אלא (משעת) חידושו. ומ"ד אינה צריכה חסרון ס"ל דלא שנא.
דהיינו, המושג של שליחות יד הוא לא שונה מהותית מגזילה, אלא הוא בכמות הנזק שעושה השומר לבעלים. ואם הוא לוקח הכל הרי הוא ודאי גזלן אע"פ שהוא שומר, אך אם רוצה לקחת מקצת, הרי יש גזה"כ שהוא מחוייב באונסין על הכל. אך כאן נחלקו – מד"א צ"ח ס"ל שכיון שהחיוב הוא חידוש, על כן אין לך להרחיבו אלא רק למקרים המפורשים והברורים. אך כל עוד לא לקח, לא יכול להתחייב על הכל (אמנם, מכאן משמע, שעל אותו חלק שכן רצה לקחת, אכן יהיה חייב באונסיו). ומד"א לצ"ח ס"ל שכיון שהתחדש הדין הרי הוא לגמרי דומה לגזלן, גם אם בפועל עוד לא חיסר. ואולי הסברא היא שעצם שלח"י היא כבר פשיעה והפרת הנאמנות של השומר, ולכן כבר חייב, ולא צריך לראות דווקא בפועל).
ונראה שאף רש"י (מא, א ד"ה ור' נתן תרגמה) ותוס' (שם ד"ה נטלה ע"מ לשלוח) ס"ל שהגדרת שלח"י היא לקיחת מקצת בלבד ודלא כגזילה שהיא לקיחת הכל.
אמנם, ראיתי בנחלת משה (עמוד רפג, ד"ה והנה מהתוד"ה) שמבאר שנחלקו תוס' ור"ן במקרה בו השומר הגביה ע"מ ליטול מקצת אליבא דמד"א שלח"י צ"ח. לר"ן חייב באונסין על אותו חלק, שהוא אין בו חידוש ולגביו הרי הוא גזלן. ואילו לתוס', גם על המקצת פטור כיון שאכתי אינו אבוד מהבעלים.
ויכול להיות שסובר הר"ן ששומר ששלח"י יכול להפוך לגזלן, ולא רק דיני גזלן, אך זאת בהנתן שלגמרי שובר את אמינותו, אך במקום שנוטל רק מקצת, הרי עדיין לא שבר לגמרי ולכן יש לו חיובים של גזלן אך י"א שדווקא אם חיסור בפועל אז יתחייב בחיובי הגזלן, דכ"ש שלא ישתנה גדרו משומר שהרי סו"ס אכתי הוא שומר.
לוקח ע"מ לשלם:
לעומת זאת, הריטב"א כ' שגזלן הוא מי שמתכוון לקחת שלא על מנת להחזיר, שלח"י הוא ע"מ להחזיר, ושואל הוא מי שמשתמש ע"מ להחזיר, ומוכן לשלם לדבר הראוי לתת שכר עליו. אך ה"מ דווקא בדבר שיש בו אפשרות של חסרון.
אך קשה, שכן יש איסור לגזול אפילו אם מתכוון להחזיר (חו"מ שנט, ב), אם כן, מדוע הגדרת שלח"י היא ע"מ להשיב, שנראה שאם הוא מתכוון להשיב אין הוא עובר על גזל?! אך יתכן שזהו דווקא בשומר, אך בסתם אדם הוא גזל. ועל שאלה זו כתב קצה"ח (שנט, ס"ק א) שאכן לפי דברי ריטב"א לא צריך להשיב אם גזל ע"מ להשיב. אמנם יש להעיר שמסיים דבריו בצ"ע.
ונראה שהטעם הוא שהמושג גזל הוא הפקעת החפץ מרשות הבעלים לגמרי. אך בשומר צריך לחדש דין שאפילו אם החפץ או ערכו ישמר כמו שהופקד, עדיין יש איסור לפגוע בו.
עיין ברשב"א שהביא כעין דברי הריטב"א אלא בניקוי 'כולו'. כלומר רק בגזל מקצת והתכוון להשיב הוא נחשב לשלח"י. אך בהתכוון לגזול כולה, הרי זה ודאי שלח"י אפילו למ"ד צ"ח. והסיבה היא שבלקיחת כולו הוי חסרון.
ומה הסברא בכך? נראה שלשומר יש שייכות בחפץ, דבהתירא אתא לידיה ואם רוצה לגזול את הכל הרי הוא בעצם ניתק את שמירתו, והוי חסרון. אך אם רוצה לקחת רק חלק הרי יש עירוב בין חלק ששומר עליו לחלק שאינו שומר עליו. ולכן צריך חסרון בפועל.
ואילו מי שסובר שלא צריך חסרון בפועל הוא מפני שבעצם החידוש של נטילת חלק מתחייב על הכל.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
