{/.}

(יח: במשנה עד יט: 9-)

טענות העדים כלפי השטר

הקדמה:
א. עקרונית עדים אמורים להיות נאמנים (הם לא בעלי דין שצריכים ראיה לדבריהם, אלא הם נאמנים מעצם היותם עדים).
אבל – יש שני גורמים שיהיוו בעיה בעדות:

1. אין אדם משים עצמו רשע.


2. כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד.


3. גם בסיפא עקרונית נאמנים, אפילו שאין מיגו, אלא ש"אין אדם משים עצמו רשע", ולכן -
   בסיפא אינם נאמנים כי משימים עצמם רשעים, אא"כ אם יאמרו שהיו אנוסים מחמת נפשות.

ב. החתימה על השטר נחשבת כהגדת עדות. לכן הם לא יכולים אחר כך להעיד משהו שנוגד את עדותם בשטר בגלל "כיון שהגיד", אא"כ החתימה עצמה לא לגמרי מוגמרת, כי עדיין אין קיום, אז הם יכולים לקיים אותה אך לומר גם משהו נגדה.

אבל, גם זה רק בתנאי שהם אומרים משהו נגד עצם החתימה, אבל אם הם מקבלים את החתימה אך מוסיפים דברים, על זה נראה בהמשך אם יד בעיה של כיון שהגיד.

א. המשנה – העדים: "כתב ידינו אך אנוסים/קטנים/פסולים היינו"

רישא - נאמנים במיגו (שיכלו לומר שאינו כתב ידם)[1]
סיפא - אבל אם יש קיום אחר לשטר – אינם נאמנים.

A. האמוראים

שתי גרסאות ברמי בר חמא -

ברישא נאמנים, כי מיגו > "אין אדם משים...",

דחיית רבא – לא יתכן שבסיפא נאמנים, שהרי "כיון שהגיד...".

1. חולק בשני דברים:


2. בסיפא אינם נאמנים, בגלל "כיון שהגיד".

ברישא נאמנים במיגו (המיגו פוטר את בעיית כיון שהגיד)

1. "אין אדם משים..." > מיגו, ולכן בכל מקרה לא נאמנים באונס ממון.


2. רב חסדא – גם פה יש "אין אדם משים עצמו רשע".

(יח: 6-)

B. דעת ר"מ – גם ברישא אינם נאמנים (אפילו שיש להם מיגו)

"קטנים היינו, פסולי עדות היינו" – כי לא סביר שהמלווה יקח עדים קטנים/פסולים.

"אנוסים (נפשות) היינו" –

דחיית רבא – הרי זה לא בשלושת הדברים שצריך למסור עליהם את הנפש!

(ורב חסדא – אולי יאמר שאמנם לא צריך, אך הרבה יעשו כך).

1. רבא – גם לר"מ נאמנים במיגו,

ומה שאמר שאינם נאמנים זה רק כשהלווה כבר הודה שהשטר אמיתי (אלא שטוען שפרע),

והעדים אומרים שזה כתב ידם אך "אנוסים (נפשות) היינו",

            רבנן – עדיין צריך לקיים השטר, והעדים נאמנים במיגו (אפילו שזה נגד דברי הלווה).

            ר"מ (רב) – אין צורך בקיום השטר, ולכן העדים לא נאמנים לפוסלו.

[באמוראים -
רב כר"מ (ור"נ שואלו למה אמר זאת מעצמו ולא פשוט פסק כר"מ?)
ר"נ כרבנן (אומר למלווה לקיים השטר)].

(יט. באמצע)

ב. ר"י-רב: "שטר אמנה הוא זה – אינו נאמן"

במה מדובר?

1. רבא – הלווה (והמלווה יצטרך להביא עדים לקיום השטר והלווה אינו נאמן).

פשיטא!

תשובה - החידוש שכיון שהודה הלווה, המלווה אין צריך לקיימו (כרב לעיל).

1. אביי – המלווה,

ולמה שלא יהיה נאמן לפסול את השטר של עצמו?

מדובר דווקא כשחב לאחרים

(אם ראובן הלווה לשמעון ושמעון ללוי, ראובן יכול לגבות ישירות מלוי. אם שמעון אומר על השטר שלוי נתן לו שהוא שטר אמנה, הוא גורם להפסד לראובן, ולכן אינו נאמן).

1. רב אשי – העדים.

ולמה אינם נאמנים במיגו?

1. רב אשי - כי אין אדם משים עצמו רשע שחתמו על אמנה, כדלעיל.

            [המשהה שטר אמנה בביתו עובר על "אל תשכן באוהליך עוולה"].

1. ר"נ בגמרא בהמשך - "כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד".

כי בניגוד לכשאומרים פסולים היינו, שהם בעצם אומרים שהשטר לא טוב כלל,

כאן הם אומרים שהשטר עצמו נעשה בהסכמה, אלא שבאים שסותרו מסיבה אחרת – שהיה המוכר אנוס או שניתן כאמנה, זה נחשב כעדות נפרדת על השטר – ואינם נאמנים.

ניתן לחלוק על סברא זו ולומר שלא נחשב עדות נפרדת.

(יט: שליש עליון)

ג. עדים: שטר המכירה היה מודעא (בעל כורחו של המוכר)

כאן אין בעיה של עוולה (כיון שחתמו כדי לעזור למוכר להינצל מהאונסו למכור),

ויש מחלוקת האם יש בעיה של "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כפי שכתבתנו לגבי אמנה -

ר"נ – לא נאמנים ("כיון שהגיד")

מר בר רב אשי – נאמנים (אין בעיית כיון שהגיד)

ד. שטר המכירה היה עם תנאי

לפי ר"נ שיש בעיית "כיון שהגיד" ב"מודעא" – מה לגבי "תנאי היו דברינו"?

מצד אחד גם כאן זו עדות נוספת שבאה לעקור את משמעות השטר (ואז לא נאמנים),

אך מצד שני – העדות השנייה לא סותרת השטר באופן ישיר, רק מוסיפה לו תנאי, והתנאי הוא שעוקר השטר, ואז נאמנים, וכך פוסק ר"נ.

            שאלה - ואם אחד אומר תנאי ואחד לא תנאי?

            רב פפא – השטר מקוים, וללא תנאי.

                        שהרי שניהם מעידים שזה חתימותיהם, ורק אחד אומר שהיה תנאי.

            רב הונא בריה דרב יהושע – השטר כולו פסול,[2]

שהרי אם נאמר כרב פפא, ונפריד לגמרי בין החתימה על השטר לעדות שהוא עם תנאי – אז זה כן יחשב "כיון שהגיד",

אלא צריך להחשיב את החתימה על השטר והעדות על התנאי כלא נפרדות לגמרי (ואין בעיית כיון שהגיד בגלל שאין סתירה ישירה כנ"ל),

וממילא יש כאן שני עדים שמעידים דברים שונים, ולכן גם השטר לא מקוים.

[1] הערה - ראשונים: מדאורייתא שטר עם עדים הוא כשר, כמו שמאמינים לעדות של שני עדים. מדרבנן יש צורך לקיים את השטר.

[2] כך הבנתי מרש"י, אם כי יתכן ואומר להפך.