ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכות ברכות
- רמב"ם יומי – הלכות שבת – מפעל משנה תורה
מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא לְבָרֵךְ אֶת שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר אֲכִילָה. | |
וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלּוּ. | |
פֶּרֶק רִאשׁוֹןכללי הברכות ועניית אמן | |
המצוה ומשמעות הברכות | |
א מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְבָרֵךְ אַחַר אֲכִילַת מָזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח,י). וְאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אִם שָׂבַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁאֲפִלּוּ אָכַל כַּזַּיִת - מְבָרֵךְ אַחֲרָיו. | א מָזוֹן - לחם העשוי מאחד מחמשת מיני דגן (כס"מ). מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים - מתקנת חכמים, מדרבנן. כַּזַּיִת - מידת נפח של זית בינוני (ראה נספח מידות ומשקלות). |
ב וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ עַל כָּל מַאֲכָל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וְכֵן אִם הֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב - יְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה בּוֹ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל שֶׁהוּא - מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ נֶהֱנֶה. וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם בְּלֹא בְּרָכָה - מָעַל. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ אַחַר כָּל שֶׁיֹּאכַל וְכָל שֶׁיִּשְׁתֶּה; וְהוּא שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית, וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת. וּמַטְעֶמֶת - אֵינָהּ צְרִיכָה בְּרָכָה לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ, עַד רְבִיעִית. | ב מָעַל - נהנה מדבר קודש האסור עליו. רְבִיעִית - מידת נפח כ 75 סמ"ק (ראה נספח מידות ומשקלות). מַטְעֶמֶת - אכילה מועטת שאינה לצורך הנאה, אלא לצורך בדיקת המאכל וכדומה, אף אם בלע את המאכל (כס"מ). |
ג וּכְשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַהֲנָיָה, כָּךְ מְבָרְכִין עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ. וּבְרָכוֹת רַבּוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וְדֶרֶךְ בַּקָּשָׁה, כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה וְלֹא עָשָׂה מִצְוָה. | ג הוֹדָיָה - הודאה, אמירת תודה. |
ד נִמְצְאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן שְׁלשָׁה מִינִין: בִּרְכוֹת הַהֲנָיָה, וּבִרְכוֹת הַמִּצְווֹת, וּבִרְכוֹת הוֹדָאָה*, שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וּבַקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ. | ד בִּרְכוֹת הַהֲנָיָה - ברכות על דבר שיש בו הנאה, כגון לפני האכילה. וּבִרְכוֹת הַמִּצְווֹת - ברכות שמברך על עשיית מצוה, כגון הברכה על הציצית והתפילין וכיוצא בהן. וּבִרְכוֹת הוֹדָאָה* - כך הוגה בכ"י א'. כ"י ק': "וּבִרְכוֹת הַיִּרְאָה". |
מטבע הברכות | |
ה וְנֹסַח כָּל הַבְּרָכוֹת - עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם, וְאֵין רָאוּי לְשַׁנּוֹתָן וְלֹא לְהוֹסִיף עַל אַחַת מֵהֶן וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה. וְכָל הַמְּשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת - אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם וּמַלְכוּת - אֵינָהּ בְּרָכָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ. | ה כָּל הַבְּרָכוֹת - לאו דווקא, אלא רובן, שכן גם לאחר עזרא תוקנו ברכות רבות, כגון ברכת "הטוב והמטיב" וברכת המינים בתפילה. וייתכן שהכוונה היא למטבע הכללי של הברכות, שממנו טבעו חכמים את כל הברכות. עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ - הם אנשי כנסת הגדולה (הקדמה למשנה תורה, ז). מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ - מן הנוסח שקבעו. אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה - אף אם אין שינוי מהותי במשמעות כוונת הברכה. ראה בהלכה הבאה (ע"פ שו"ת רנד, רס, קפא). הַזְכָּרַת הַשֵּׁם - הזכרת שם ה'. מַלְכוּת - לשון "מלך" שבכל ברכה. סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ - ברכה שהיא המשך לקודמת לה ונמשכת ממנה, כגון הברכות השנייה והשלישית בברכת המזון, וכן כל ברכות תפילת העמידה, פרט לראשונה. והטעם, כיוון שהיא נסמכת לברכה הקודמת לה, הן נעשות כעין ברכה אחת ארוכה. |
ו כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כָּעִנְיָן שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ - הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה, וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל, יָצָא. | ו לָשׁוֹן - שפה. |
תנאי הברכה | |
ז כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן - צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר; וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ - יָצָא, בֵּין שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּלִבּוֹ. | |
ח כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן - לֹא יַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה וּבֵין דָּבָר שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּדְבָרִים אֲחֵרִים; וְאִם הִפְסִיק - צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. וְאִם הִפְסִיק בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מֵעִנְיַן דָּבָר שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו - אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁבֵּרֵךְ עַל הַפַּת, וְקֹדֶם שֶׁיֹּאכַל אָמַר 'הָבִיאוּ מֶלַח', 'הָבִיאוּ תַּבְשִׁיל', 'תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכֹל', 'תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה', וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ - אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. | ח בִּדְבָרִים אֲחֵרִים - בדיבור שאינו מן העניין, כפי שמודגם. הָבִיאוּ מֶלַח, הָבִיאוּ תַּבְשִׁיל - שהרי "אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן [ללפת בו את הפת, והיינו תבשיל] לפני כל אחד ואחד" (להלן ז,ג). תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה - שאין ראוי לאדם לאכול לפני שייתן מאכל לבהמתו (בבלי ברכות מ,א; ראה עבדים ט,ח). |
ט כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן - מֻתָּר לְטָמֵא לְבָרֵךְ אוֹתָן, בֵּין הָיָה טָמֵא טֻמְאָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם, בֵּין טֻמְאָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. וְאָסוּר לַמְּבָרֵךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁהוּא עָרֹם, עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִישׁ. אֲבָל אִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וּפָנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, וּמְבָרֶכֶת. | ט לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה - להיטהר ממנה על ידי טבילה. וּפָנֶיהָ - פניה של מטה, לשון נקייה לערוות האישה. טוּחוֹת - מכוסות. מה שאינו כן באיש, שאבריו בולטים ונראים. |
שמיעה והשמעה | |
י כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן - אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרֵךְ וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, מֻתָּר לוֹ לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן כְּדֵי לְהוֹצִיאָן, חוּץ מִבִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁאֵין בָּהּ מִצְוָה, שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אֶלָּא אִם כֵּן נֶהֱנָה עִמָּהֶן. אֲבָל בִּרְכַּת הֲנָיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִצְוָה, כְּגוֹן אֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם - הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמָּהֶן. | י בִּרְכַּת הֲנָיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִצְוָה - ברכת הנהנין, שיש בה ברכת מצוה, כמבואר להלן. אֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח - כיוון שבליל הסדר, שמצוה לאכול בו מצה, מברכים שתי ברכות: 'אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על אכילת מצה' ו'המוציא לחם מן הארץ'. וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם - קידוש בליל שבת, שמברך על היין 'מקדש השבת' ו'בורא פרי הגפן'. |
יא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מִן הַבְּרָכוֹת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ, וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ - יָצָא, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. וְכָל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַמְּבָרֵךְ - הֲרֵי הוּא כַּמְּבָרֵךְ; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְּבָרֵךְ חַיָּב בְּאוֹתָהּ הַבְּרָכָה. הָיָה הַמְּבָרֵךְ חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהָעוֹנֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה - לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, עַד שֶׁיַּעֲנֶה אָמֵן* אוֹ יִשְׁמַע מִמִּי שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ. | יא אָמֵן - שמשמעו "קבלת דברים" (נדרים ב,א), כאומר: 'נאמנים עליי הדברים'. הֲרֵי הוּא כַּמְּבָרֵךְ - והשומע והעונה 'אמן' צריכים להתכוון לצאת ידי חובה (שו"ת קפד). וְהָעוֹנֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה - כלומר אף על פי שעונה אמן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שהעונה אמן והמברך חייבים להימצא ברמת חיוב זהה, אם מן התורה אם מתקנת חכמים, או שהמברך חייב מן התורה והעונה חייב מתקנת חכמים (להלן ה,טו טז; כס"מ). עַד שֶׁיַּעֲנֶה אָמֵן* - בכ"י א' לא נכתב מילת 'אמן'. |
עניית אמן | |
יג כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ בְּרָכָה מִכָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן - אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאוֹתָהּ הַבְּרָכָה, חַיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן. וְאִם הָיָה הַמְּבָרֵךְ גּוֹי, אוֹ מִין, אוֹ כּוּתִי, אוֹ תִּינוֹק הַמִּתְלַמֵּד, אוֹ שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְשִׁנָּה מַטְבֵּעַ הַבְּרָכָה - אֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן. | יג חַיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן - "משום שהוא מרבה לשבח ולפאר ולרומם לשם הנכבד" (שו"ת רנו). מִין - יהודי שנמשך בדעתו מתוך סכלותו ותאוותו לכפור בעיקר מעיקרי התורה, כגון בייחוד הבורא או בנבואה או בתורה שבעל פה או בתורה שבכתב, שסופו להיות משומד בפועל ואף עובד עבודה זרה (ראה עבודה זרה ב,ה; תשובה ג,ז; רוצח ד,י; ממרים ג,א ג; פה"מ חולין א,ב). כּוּתִי - שומרוני. האנשים שהביא סנחריב מכותה אחר שהגלה את עשרת השבטים, שלמדו את דרכי התורה והיו מוחזקים כיהודים, עד שמצאו חכמים שהם עובדים עבודה זרה בהר גריזים וקבעו שהם כגויים לכל דבר (פה"מ ברכות ח,ח). |
יד כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן - לֹא יַעֲנֶה לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה, וְלֹא אָמֵן קְצָרָה וְלֹא אָמֵן אֲרֻכָּה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יָתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע הַבְּרָכָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ - לֹא יַעֲנֶה אָמֵן בִּכְלַל הָעוֹנִים. | יד אָמֵן חֲטוּפָה - ענה 'אמן' לפני שסיים המברך את הברכה, וכאילו חטף את ברכתו. אָמֵן קְטוּפָה - ענה 'אמן' זמן רב לאחר סיום הברכה. ואפשר גם שמשמעה 'חתוכה', כלומר שחילק אותה לשני חלקים ואמר 'א מן' (שני הפירושים בגאונים). אָמֵן קְצָרָה - שקרא אֲמן באלף חטופה. אָמֵן אֲרֻכָּה - שהאריך באמירת 'אמן' (רב כהן צדק גאון). |
ברכה שאינה צריכה | |
טו כָּל הַמְּבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה - הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא, וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבָּע לַשָּׁוְא, וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן. הַתִּינוֹקוֹת - מְלַמְּדִין אוֹתָן הַבְּרָכוֹת כְּתִקְנָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת לְמִידָה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן; וְהָעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן - לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. | טו בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה - ברכה שאין צורך לברך אותה, ברכה לבטלה. לַשָּׁוְא - לחינם. כְּנִשְׁבָּע לַשָּׁוְא - שהתורה אסרה להישבע, שהשבועה מן העברות החמורות (שבועות יב,ט יא). |
טז כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו - הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; כְּגוֹן אַחַר 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם' בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁלִּקְרִיַּת שְׁמַע עַרְבִית. וְכֵן בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת - עוֹנֶה בָּהּ אָמֵן אַחַר עַצְמוֹ. | טז סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת - ברכה אחרונה בסדרת ברכות הסמוכות זו לזו. הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח - הטעם: "להודיע שכבר השלים כל ברכותיו" (להלן יח). בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם - הברכה השלישית בברכת המזון (להלן ב,א). |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר אהבה.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
רמב"ם יומי – הלכות שבת – מפעל משנה תורה (11)
מפעל משנה תורה
1 - הלכות ברכות א'
2 - הלכות ברכות ב'
3 - הלכות ברכות ג'
טען עוד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
