ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תצוה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב נתנאל ורחל בן חיים זצ"ל
המדרש 2 מספר כי בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לקדש ולהכין את אהרון - הרע למשה. כלומר: משה התעצב מכך שאחיו ממונה לכהן גדול, ואילו הוא נשאר בסך הכל מנהיג האומה. דבר זה לא מצא חן בעיניו, והמדרש אומר זאת ברמז.
אמר לו הקב"ה: "תורה הייתה לי ונתתיה לך". הרי את התורה של עם ישראל שהייתה גנוזה לדורות בבית גנזי מסרתי לך. "ואילולי היא איבדתי את עולמי", כלומר: העולם קיים על התורה. הרי מעלת התורה כל כך גדולה לאין ערוך ללומדים ולמלמדים אותה, ואתה הוא שנושא את עול התורה. לכן, אל תקנא באהרון אחיך.
משל, לאיש חכם שנשא את בת אחותו לאישה, ועברו עשר שנים ולא ילדה. לפי הדין יש לו רשות או לגרשה או לישא אישה אחת אפילו על פניה, בכדי לקיים מצוות פריה ורביה 3 . אבל מאחר והייתה זו קרובתו והוא לא רצה לביישה, אמר לה: "חפשי לי אישה". ברור שהיה לאשתו צער גדול שאמר דבר כזה, אבל בכך הוא רמז לה שהיא תמשול בה ותהיה כביכול בעלת הבית עליה. הרי זה כמו שאמר לה: "יכולתי ליטול לקחת מישהי גם בלי לשאול אותך, אלא שהייתי דואג על ענוונותך (שלא תושפלי), רוצה אני שאת תהיי השולטת בה, את קובעת לה, והיא חייבת לך לפי שאת בחרת בה".
כך אמר ה': יכול הייתי למנות את אהרון מבלי לשאול איש מה לעשות, אבל הייתי מבקש שאתה תהיה גדול עליו. אם אתה בא וממנה אותו הוא תמיד יכיר לך טובה, יזכור שאתה הבאת אותו להיות כהן גדול והוא ידע שאתה מינית אותו.
ממשיך המדרש ומדבר במעלתו של אהרון: מכל הארצות ה' בחר בארץ ישראל. מכל ארץ ישראל ה' בחר את ירושלים. מירושלים הוא בחר את המקדש ומהמקדש לא בחר אלא את בית קודשי הקודשים.
כך מכל שבעים האומות בחר ה' בנו: "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וכו'" 4 . ומישראל בחר ה' את שבט הלוי, ומשבט הלוי לא בחר הקב"ה אלא את הכוהנים, ומהכוהנים בחר את אהרון הכהן. ועליו נאמר 5 "וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומסיים המדרש על כך בפסוק 6 : "אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ". כביכול אהרון הוא הממצע בין הקב"ה לישראל, הוא עומד באמצע ומייצג את עם ישראל לפני הקב"ה.
אהרון מייצג בבגדיו ובמעמדו דמות של מנהיג שזוכר את בניו, עם ישראל להנהיג אותם, בכל חלקי גופו.
שעיצוב בגדי הכהונה בא ללמדנו שיעור חשוב ביותר בנושא ההנהגה ואחריותה. יש הרבה מנהיגים שמיד אחרי שנבחרו באמונה רבה, שוכחים את אמונתם לעם. פה ה' דאג שיהיו לאהרון תזכורות רבות כדי שלא ישכח למלא את תפקידו בנאמנות גמורה לעם.
מספרים על יהודי אחד שהיה תמיד להוט לעזור לאנשים, תמיד דאג לכולם והיה כואב לו ממה שקורה להם והוא היה תומך בהם בכל כוחו. נתנו אנשי הקהילה עיניהם עליו למנות אותו כפרנס על הציבור בוועד הקהילה, ובחרו אותו בבחירות שהיו נערכות שם, כי לא ראו אדם יותר נאמן לציבור ממנו, אפילו לפני שקיבל תפקיד רשמי, וקל וחומר עכשיו שיהיה נשיא על הקהילה שידאג לה.
אכן, אותו אדם ביומו הראשון בתפקיד קם מוקדם בבוקר, ומיד אחר תפילתו רץ למשרדו. כל היום עזר לעניים, כמעט ולא אכל ולא שתה, ורק שמע כל היום את צרות המסכנים ודאג למצוא לכולם פתרונות.
כל אנשי הקהילה שמחו ואמרו: "כך מתנהג מנהיג אמיתי!". אבל אחרי כמה ימים כאלה אמרו לו בני משפחתו: "אבא! תאכל עמנו ארוחת בוקר קצרה ואחר כך תלך למשרד. מה יקרה? גם ככה שעות העבודה מתחילות רק בשמונה!". שמע אביהם ונתרצה להם. אחרי כמה ימים שידלו אותו לחזור לביתו לאכול ארוחת צהריים מסודרת, ובהמשך שכנעו אותו לקחת עוד הפסקה במשך היום. כך עבר הזמן ואחרי שנה כבר היה לו שעות עבודה מצומצמות, הוא התחיל לדרוש על כל בקשת עזרה שימלאו טפסים ויביאו חתימות, ולאט לאט נחלשה דאגתו לתושבים, ואנשי הקהילה התאכזבו ממה ששמו את מבטחם בו.
כדי למנוע מצב כזה ששליחו של הציבור ישכח את תפקידו ומסירותו לציבור, ה' שם לאהרון הכהן שישה סמלים כתזכורת: המצנפת והציץ על ראשו, אבני השוהם על כתפיו, האפוד ובו החושן על ליבו, מעיל התכלת ופעמוני הזהב בתוך המעיל.
התזכורת הראשונה היא המצנפת. כתוב בגמרא 7 שהמצנפת היא נגד גסות הרוח, כלומר הגאווה. תפקידה של המצנפת הוא לדאוג שלא יגבה ליבו של הכהן הגדול.
גם כהן הדיוט היה לובש מעין כובע על ראשו, שנקרא בתורה מגבעת. המגבעת היא מעין הכובעים שלובשים היום הטבחים, כובע גבוה עשוי שש, בד לבן מיוחד, שהיה גבוה, כדי שיבלטו משאר העם ויראו אותם. לעומת זאת, הכהן הגדול לובש כובע אחר, קטן יותר. לפי הפשט היתה מצנפת הכהן הגדול נמוכה בכדי שלא תבלוט מעל הציץ שכתוב בו "קודש לה'", אך יש לראות בזה רמז, שדווקא הכהן הגדול צריך להנמיך את עצמו להיות משרת העם, שלא יחשוב שהוא יותר חשוב ולא יגבה ליבו מהעם.
כאשר היו ממנים קיסרים ומלכים בעבר היו עורכים טקס הכתרה. וכך היו עושים: היו מסדרים אולם שבו היו יושבים כל שרי העיר, גדולי המדינה ועשיריה ובקצה האולם היה מונח שולחן שעליו שמו את הכתר. שני ראשי המדינה היו עומדים משני צדי השולחן, והמלך היה מתקרב לשולחן, ואז שני השרים הגדולים היו חובשים את הכתר על ראשו וכל העם היה מריע. באופן דומה עד היום מכתירים את הרב הראשי הראשון לציון, כאשר שני רבנים גדולים מניחים לרב על ראשו את הגלימה והכובע המיוחדים.
פעם היתה הכתרה כזו, וכאשר בא המלך המיועד לפני השולחן ביקש מהשרים להמתין מעט ואמר: "כתר! כתר! כולם חושבים שכעת עושים לי כבוד רב בהנחתך על ראשי. אך האמת היא שמרגע שתונח על ראשי אני אהיה עבד לעם. עד עכשיו אני הייתי קובע לעצמי בכל ענייני, מתי אוכל, מתי אשתה ומתי אישן, וכעת אני משועבד לצרכי העם כולו וחייב לשרתו!". שמע כל העם והריע ואמר: "זהו מלכנו הנאמן!".
כך מסמנת המצנפת הנמוכה לכהן הגדול, שזה ששמו אותו בראש אינו אומר שהוא מעל כל העם, אלא שהוא עבד לעם, ויש לו אחריות עליהם. כך כל אחד שמקבל מינוי ושררה על הציבור צריך להרגיש, וכך גם הרבנים יודעים שהם עבדים לעם קדוש.
התזכורת השניה היא הציץ שעליו היה כתוב 8 "קֹדֶשׁ לה'". על הציץ נאמר כי הוא יהיה "לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" 9 .
שואל האור החיים הקדוש 10 : מה עניינם ומעלתם של שתי תיבות אלו, "קודש לה'", שבזכות יהיו בני ישראל לרצון לפני ה'?
מסביר האור החיים הקדוש שמילים אלה מתייחסות לישראל, שהם כולם קודש לה', חושקים ומשעבדים את עצמם לקב"ה, ובזכות כך יהיו לרצון לפני ה', כמו שכתוב בפסוק 11 : "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי". אם אתם מרגישים שייכים לה', אז גם ה' מרגיש שאתם שייכים לו.
אהרון צריך לחבוש לראשו עניין זה, כלומר: תפקידו לעורר את חשקם של ישראל וקדושתם לה', בכדי למשוך עליהם מלמעלה את רצונו.
התזכורת השלישית היא אבני השוהם.
יש כאן כמה רמזים.
על כל אחת מכתפיו של אהרון היתה מונחת אבן, שעליהם היו כתובות שמות בני ישראל. סדר כתיבת שמות בני ישראל על האבנים היה "כְּתוֹלְדֹתָם" 12 , כלומר לפי סדר הלידה. בדרך כלל מסדרים את בני ישראל לפי סדר האימהות, אך פה מסדרים אותם לפי הלידה, כך שנוצר מצב שבאבן האחת נמצאים ארבעה מבני לאה: ראובן, שמעון, לוי ויהודה, ועמהם שני בני בלהה שפחת רחל: דן ונפתלי. באבן השנית כתובים בני זלפה שפחת לאה: גד ואשר, שאר בני לאה שהם יששכר וזבולון, ובני רחל: יוסף ובנימין. דבר זה מייצג כי אנו רואים את השבטים שווים כאחד, ובני השפחות מופיעים יחד עם בני האימהות ואף קודמים לחלקם. כשה' רואה זאת, זה מביא את זיכרון ישראל לטובה לפניו.
מספרים על החפץ חיים שפעם אחת בריקודי השמחה בשמחת תורה באו שני תלמידים ורצו להרים אותו על כתפיהם או על כיסא כדי לכבדו. הרב סירב בנחרצות ואמר: "בשום אופן לא אתרומם על הכתפיים של אחד מכם, אני אחד מהעם, כמוני כמותכם, אל תחשבו שאני גדול מכם". כך היתה ענוותנותו.
ה' מצווה את משה לגבי אהרון: "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן". מדוע מוכפל בפסוק עניין הזיכרון?
אלא שיש כאן שתי זיכרונות. זיכרון אחד הוא הזיכרון שה' רואה את שמות בני ישראל ונזכר בזכויותיהם, וצדקת כל שבט ושבט מועילה לכפר על עוונות בני ישראל וכל פשעיהם. הזיכרון השני הוא הזיכרון שה' יזכור את בני ישראל בזכות אהרון עצמו שנושא את שמות בני ישראל על כתפיו, כאילו אומר שהוא לוקח עליו את האחריות עליהם ונושא את עוונם.
כמו שאם ילד עשה דבר שהוא לא תקין - אנשים כועסים עליו. אבל כשבא אביו או המורה שלו ואומר "אני אשם, אני אמרתי לו לעשות כך" ולוקחים את עוונו על כתפיהם - אז סולחים לילד.
כך ה' נושא פנים לישראל בזכות אהרון שהוא לוקח על כתפיו את עוונות בני ישראל. וכך מצינו באהרון שהשתתף בחטא העגל כדי לקחת על עצמו את האחריות, כדי שלא ינגפו כל בני ישראל 13 .
עניין נוסף הרמוז באבני השוהם הוא שהם כמו דרגות. כמו שבכל צבא יש מדים עם כומתה המסמלת את החיל של החייל וסמל המראה שהוא כפוף למלך, ועל הכתפות סימנים המראים את דרגתו של החייל שכולם ידעו אם הוא סגן או רב אלוף וכדומה, כך גם כאן. בשעה שהכהן הגדול שם את האבנים על כתפיו, כולם יודעים שהוא בא להגן על ישראל. זה מסמל את הדרגות של עם ישראל, כל אחד ודרגתו.
התזכורת הרביעית היא החושן שנמצא על ליבו של הכהן הגדול.
להבדיל מאבני השוהם ששם היו שמות בני ישראל כתובים יחד, שישה על כל אבן, כאן יש לכל שבט אבן וצבע משלו. אבני השוהם מייצגים את כללות עם ישראל, והחושן מייצג את הדאגה שצריכה להיות לאהרון לכל אחד ואחד באופן פרטי.
ידוע שבשעה שיש לאדם שמחה הוא שולח את ההזמנות בדואר, או בעבר על ידי שליח. אך כשמזמינים רב מכובד או גביר הולך אבי החתן ומוסר בידו את ההזמנה. כאשר היתה לרב יהודה צדקה שמחה היה נוהג ללכת לעניים, לאלמנות ולאנשים המסכנים בעצמו ולהגיש להם הזמנה האופן אישי, כדי לכבדם.
מספרים על רב אחד שבפסח היה שולח מנות לאנשים. פעם אחת הוא שכח לתת לאלמנה שהייתה ברשימת הנזקקים. כשיצא מבית הכנסת נזכר בכך, וביקש משמשו לקרוא לאותה אלמנה, שהייתה מתפללת גם היא באותו בית כנסת. ביקש הרב מהאלמנה, שמאחר ויש להם הרבה אורחים שתבוא ותעזור לאשתו הרבנית בסידור השולחן והגשת הסעודה. שאלה האלמנה: "ומה אעשה עם ילדי שמחכים לי בבית?". אמר לה הרב: הביאי גם אותם, וישבו על שולחני ואת תעזרי לרבנית. באה אותה אלמנה בשמחה רבה, שעשו לה כבוד כזה לעזור לאשת הרב, וכך דאג לה הרב לסעודת חג בכבוד.
בסיפורים אלו אנו רואים כיצד צריך רב לדאוג לפרט.
התזכורת החמישית היא המעיל שהוא כליל תכלת, ובא לרמז על עם ישראל שכולם קדושים וטהורים.
התזכורת השישית היא הרימונים, שנועדו לעשות רעש בכניסת הכהן לקודש. הרימונים נועדו לרמז שהכהן הגדול לא ישמור את צרות ישראל בליבו, אלא יצעק עליהם בתפילתו וישמיע את קולו לפני ה', כמו אדם הרוצה שתשמע בקשתו.
מספרים בבדיחות שרב אחד דרש על עניין הפעמונים לפני תלמידיו ואמר להם: כאשר אתם באים לבקש מהרב על עניינכם, קודם כל צריך שבְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ 14 לפני הרב יביא "מצלצלים" - כסף, כדי שהרב ירגיש מחוייבות לדאוג ולהתפלל עליכם. שנית, "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן" 15 , אחד-אחד, תבקשו על דבר אחד בכל פעם, ואל תבואו עם רשימה לרפואה של כל החולים בשערי צדק. ודבר שלישי, תצעקו, תדברו בקול, "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ" 16 , ואז הרב ייבהל ממכם ויתפלל בקול לה'.
^ 1.שמות כ"ח, א'
^ 2.מדרש שמות רבה ל"ז, ד'
^ 3.עיין משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות ט"ו, ט': "נשא אישה ושהה עימה עשר שנים, ולא ילדה, הרי זה יוציא וייתן כתובה או יישא אישה הראויה לוולד".
^ 4.מתוך תפילת שמונה עשרה לרגלים
^ 5.שמואל א' ב', כ"ח
^ 6.תהילים ס"ה, ה'
^ 7.ערכין טז.
^ 8.שמות כ"ח, ל"ו
^ 9.שמות כ"ח, ל"ח
^ 10.אור החיים הקדוש עה"ת, שמות כ"ח, ל"ח
^ 11.שיר השירים ו', ג'
^ 12.שמות כ"ח, י'
^ 13.עיין מדרש שמות רבה ל"ז, ב'
^ 14.שמות כ"ח, ל"ה
^ 15.שמות כ"ח, ל"ד
^ 16.שמות כ"ח, ל"ה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
