ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ספירת העומר
- הלכות ספירת העומר
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
מן הוא? עומר
הגמרא מזכירה את הערעור של הצדוקים שהיו אומרים כי ספירת העומר היא לא מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח אלא ממחרת יום השבת. הגמרא (מנחות סה ע"א) מביאה כמה וכמה הוכחות שהעומר מוקרב מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, ובדברי חכמים יש דבר גדול מאוד. שהרי היום שלמחרת הפסח הוא היום שבו הפסיק הַמָּן לרדת לבני ישראל. "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה יא).
הַמָּן הזה, שהיה יורד "דק ככפור" – כמעט לא היה לו מהות ומשקל. דבר רוחני שנהפך להיות ממשות גשמית, עומר במשקל 2.4 ק"ג של אוכל באוהלו של כל אדם. מירידת המן למדו בני ישראל במשך 40 שנה כי מוצא פי ה' הוא המחיה, ולא האוכל הגשמי שעוטף אותו. הקרבת מנחת העומר בדיוק באותו יום שבו פסק הַמָּן להיות עומר היא לא מקרית, היא מלמדת אותנו שיש כאן המשכיות.
מוֹצָא פִי ה' עטוף בתבואת הארץ
החיבור הזה מלמד אותנו כי הלימוד של הַמָּן ממשיך כל הזמן. "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג). ההמשכיות גם באותו יום וגם באותו המשקל מלמדת שהאוכל שאנחנו אוכלים בארץ ישראל הוא למעשה מוצא פי ה' שעטוף בתבואת הארץ. את היסוד החשוב הזה אנחנו מזכירים לעצמנו מחדש כל שנה בספירת העומר. ובכל יום כשמברכים "המוציא לחם מן הארץ".
צנצנת המן – כל הזמן
את היסוד החשוב הזה ראינו בבית המקדש, שם הייתה צנצנת המן קבועה תמיד, להזכירנו שהמן נמצא תמיד, שהשפע הרוחני נמצא כל הזמן, הוא רק לובש צורה חומרית מתחלפת. כשמבינים אותו – החיים נראים אחרת.
ובמדרש תנחומא (בשלח פרק כא) הסבירו שהמילה "צנצנת" רומזת לכלי שאפשר להציץ לתוכו. "שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה? אמרו לו: אם אנו עוסקין בתורה במה נתפרנס? באותה שעה הוציא להן צנצנת המן. ואומר להם וכו': אבותיכם שעסקו בתורה ראו מהיכן נתפרנסו, ואתם עסקו בתורה ואני אפרנס אתכם מזה". הא למדת שהמן הוא לא דבר שהיה במדבר ואינינו, אלא שהוא קיים כל הזמן. רק צריך להתבונן ולראות.
מצוות עשה או דרבנן?
ספירה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ
הפסוק אומר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג טו). יש פוסקים, וביניהם רש"י, תוספות והרא"ש, שסוברים שספירת העומר היא מדרבנן. הם לומדים מהפסוק הזה שהספירה קשורה להקרבת העומר, וכיוון שבימינו אין הקרבת העומר, הספירה היא רק זכר למקדש.
מקור דבריהם הוא בגמרא (מנחות סו ע"א) שמספרת כי יש מחלוקת בין האמוראים. "אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי: מנו יומי ומנו שבועי". לעומתם היה חכם בגמרא בשם אמימר, שספר רק ימים ולא שבועות. "אמימר: מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא". הסביר שם רש"י שלדעת אמימר הספירה בזמן שאין מקדש קיים ואין הקרבת עומר היא לא חובה מהתורה אלא מדברי חכמים. זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.
מצווה למנות הימים עם השבועות
לעומתם פוסקים הרי"ף והרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ז כב) ש"מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר 'וספרתם לכם ממחרת השבת, שבע שבתות', ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר 'תספרו חמשים יום', ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן". והיא נוהגת בכל זמן. לדעתם הרי"ף והרמב"ם הלכה כמו אביי ורבנן דבי רב אשי, שספרו גם ימים וגם שבועות והיא חיוב מהתורה גם בימינו אלו.
מלשון הרמב"ם אפשר שהספירה לא תלויה בהקרבת מנחת העומר אלא בתאריך, ביום אחרי הפסח. כפי הפסוק שהרמב"ם מזכיר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת" (ויקרא כג טו). הרמב"ם מדלג על המילים שכתובות בפסוק: "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה". הוא כנראה מבין שחובת הספירה תלויה בתאריך ולא ביום הבאת העומר.
מדברי ה"שולחן ערוך" אנו למדים כי הוא חושש לדעת הרמב"ם שספירת העומר היא מהתורה, שכתב לספור ימים ושבועות וכך כולם נוהגים, שסופרים: "היום שבעה ימים בעומר שהם שבוע אחד" (שו"ע תפט). מנוסח ספירה זה משמע שאנו פוסקים כמו הרמב"ם, לספור ימים ושבועות, והיא כדעת אלו שסוברים שמצוות הספירה בימינו היא מהתורה.
לא סופרים לכתחילה בין השמשות
גם מדברי ה"שולחן ערוך" בסעיף ב' אנו למדים כי הוא חושש לדעת הרמב"ם שספירת העומר היא מהתורה, שכתב: "המדקדקים אינם סופרים (אלא) עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות". לדעת השו"ע לא ראוי להיכנס לספק ולספור בין השמשות (הוא חולק בכך על דעת התוס' שאומרים כי אפשר לספור בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, כיוון שהספירה לדעת תוס' היא מצווה מדרבנן ו"ספק דרבנן – לקולא" - תוס' מנחות סו. ד"ה זכר למקדש. וראה משנה ברורה תפט ס"ק יד).
לא סופרים את הרעב בשעת הספירה
כן משמע גם מדברי הרמ"א שפסק (בסעיף ד') שכאשר מגיע זמן ספירת העומר לא יאכל עד שיספור. ואפילו התחיל אדם לאכול, פוסק מאכילתו וסופר עומר. לפי המבואר במשנה ובגמרא (שבת ט ע"ב) מפסיקים באמצע הארוחה רק כדי לקיים מצוות עשה מדאורייתא בלבד ("מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה" - רש"י שם. שו"ע או"ח רלב).
הסביר המשנה ברורה (ס"ק כה) כי הרמ"א פסק להחמיר כאילו הספירה היא חובה מהתורה, כיוון שלא מדובר במאמץ גדול להפסיק את האכילה, לעמוד, לברך ולספור. שהרי האדם לא חייב לומר את ה"לשם ייחוד" ואת התוספות שאומרים אחרי ספירת העומר. ומכיוון שאין טרחה גדולה לספור, פסק הרמ"א לנהוג בהלכה זו כאילו ספירת העומר בימינו היא חובה מהתורה.
מצוות עשה לשמוע דברי חכמים
עוד רואים כי נוהגים בזה כאילו הספירה בימינו היא מהתורה שהרי מנהג אשכנז לומר לפני ספירת העומר: "הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל סְפִירַת הָעוֹמֶר. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם וכו'". גם האשכנזים הנוהגים במנהג ספרד אומרים: "לְשֵׁם יִחוּד וכו' הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל סְפִירַת הָעוֹמֶר". גם הספרדים נהגו מימים ימימה לומר: "לְשֵׁם יִחוּד וכו' הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר לִסְפֹּר יָמִים וְשָׁבוּעוֹת וכו'" וכך הוא נוסח ה"בן איש חי" בלשון חכמים שלו.
בדורות האחרונים היו שהקשו על כך (שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן ריד ד"ה ד, שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן כט) איך אומרים "מִצְוַת עֲשֵֹה", והרי יש פוסקים שזו מצווה מדרבנן. על כן הם שינו לעצמם והורידו את המילים "מצוות עשה" ואמרו "הרי אנחנו באים לקיים מצות ספירת העומר".
אמנם דעת מרן הרב אליהו זצוק"ל הייתה להמשיך את מנהג ישראל מדורות רבים ולומר: "לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר", כיוון שאנו נוהגים בספירת העומר בכמה וכמה הלכות כמצוות עשה מהתורה. וכן בגלל שהרמב"ם והרי"ף, עמודי הוראה, פסקו שזו מצוות עשה מהתורה. וכן בגלל שמצווה מדרבנן נקראת "מצוות עשה", שהרי יש מצווה לשמוע דברי חכמים.
ספירת שבועות זכר למקדש, ספירת ימים מהתורה
ראינו לעיל שהגמרא (מנחות סו ע"א) אומרת כי מי שסופר גם ימים וגם שבועות סובר שהספירה בימינו היא מהתורה, ואילו מי שסופר רק ימים – סובר שהיא מדרבנן. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להביא את דבריו של רבנו ירוחם ז"ל ("תולדות אדם וחוה" נתיב ה חלק ד דף מד טור ג), וכפי שהסביר את דבריו גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א בהגדה "אורח חיים" (עמ' רכ"ד סעיף ד').
הם הסבירו שהתורה הצמידה רק את ספירת השבועות להקרבת העומר, ולא את ספירת הימים. על ספירת השבועות כתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". אבל את ספירת הימים התורה לא הצמידה להקרבת העומר: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". לכן לדעת אביי ורבנן דבי רב אשי, בזמן שאין בית המקדש קיים אנחנו סופרים את השבועות מדין "זכר למקדש". אבל ספירת הימים היא חיוב של ממש מהתורה.
זמן ספירת העומר
ימים תמימים
ב"שולחן ערוך" (סימן תפט סעיף א) כתוב: "בליל שני אחר תפלת ערבית מתחילין לספור העומר, ואם שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה". משמע מדבריו שלכתחילה יש לספור מיד בתחילת הלילה. ובאמת יש מהדרין לספור בין השמשות במיוחד ביום הראשון של ספירת העומר, ומאחרים לאחר לספור ביום האחרון של ספירת העומר לספר אחרי צאת הכוכבים כדי שיהיו שבעה שבועות שלמים.
אנחנו רוצים שכל יום יהיה שלם, לכן אנו מהדרים לספור בכל יום מיד בתחילת הלילה. כך כל היום יהיה ספור בשלמות מתחילתו ועד סופו.
לא מערבים סדרים עליונים בסדרים עליונים
בעניין המקום בתפילה שבו נאמרת ספירת העומר בבית הכנסת יש מנהגים שונים. המשנה ברורה (תפט ס"ק ב) כתב שמברכים על ספירת העומר קודם עלינו לשבח "דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן, כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה". אמנם לא סופרים קודם קדיש תתקבל, שקדיש זה הוא חלק מתפילת י"ח ולא מפסיקים את תפילת י"ח עד סיומה.
כף החיים (תפט ס"ק קב) כתב לספור אחרי עלינו לשבח "כדי שלא להפסיק בסדר התפלה". וכוונתו היא על-פי מה שמבואר בגמרא כי התפילה היא "דברים העומדים ברומו של עולם" (ברכות ו ע"ב). ומבואר בספרי הקבלה שכל התפילה בנויה לפי סדרי העולמות העליונים. על כן איננו מפסיקים בסדרים עליונים אלו עם סדרים עליונים אחרים, ומברכים על ספירת העומר רק אחרי עלינו לשבח.
ברוב עם הדרת מלך
אם אדם מגיע לבית-כנסת שבו מברכים לפני עלינו לשבח או לפני "ברכו", או אחרי "ברכו" או אחרי עלינו לשבח, והוא נוהג אחרת – לא יפרוש מן הציבור, כי התפילה עם הציבור היא חשובה מאוד. ואע"פ שכל אחד ואחד סופר לעצמו, ברוב עם הדרת מלך.
כך פסק ה"שולחן ערוך" בסעיף ג' "המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור". והסביר הט"ז (ס"ק ו) שטעם הספירה מבעוד יום הוא כדי לא לפרוש מן הציבור, אפילו אם הם מברכים קודם הזמן.
מצווה גוררת מצווה
אדם שמתפלל ערבית מאוחר, האם יספור ספירת העומר לפני התפילה, או שיחכה לתפילה עם הציבור לספור עם הציבור? מצד אחד יש ערך להקדים את הספירה עד כמה שאפשר, כדי שתהיה הספירה תמימה. כמו כן יש לנו כלל "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", ואם כן למה לאחר את הספירה? עוד יש סיבה להקדים ולספור, שמא ישכח לספור, ונמצא מפסיד את הברכה באותו יום וגם בימים אחרים.
בעניין זה כתב השל"ה הקדוש: "על חברותא קדושה המתגברים להתפלל ערבית בשעתו וכו' אשרי מי שמתחבר להם וכו' ולכל הפחות בימי הספירה, כי אז מצוה גוררת מצוה קריאת שמע בזמנה עם ספירת העומר בצבור" (פסחים, נר מצוה ד"ה כתב). מדבריו משמע שיש הידור לספור עומר בציבור (שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן נה).
אמנם פשוט וברור כי אם יש חשש קל שבקלים שמא ישכח לספור, לא ימתין כלל. ויספור מיד בשעה שנזכר, בין ביום ובין בלילה, ואפילו באמצע נהיגה או שיחת טלפון עם חברו. ואם אין לו אפשרות לעמוד מיד ולברך, יספור אפילו בישיבה באוטו ובלבד שלא ידחה (עיין שו"ת משנה הלכות חלק ח סימן קצג).
שליח ציבור שלא יטעה
שאלו את הרשב"א (שו"ת חלק א סימן קכו) מפני מה שליח הציבור סופר בקול לפני שהציבור סופרים. "שהרי אינו בא להוציא שום אדם, שכל אחד ואחד חייב לברך לעצמו ואין אחר יכול להוציאו?"
וענה הרשב"א ששליח ציבור יכול להוציא את השומעים ידי חובה, שהשומע כעונה. אלא שכאן עיקר המצווה היא הספירה, וכל הברכה שלפני הספירה היא לצורך המצווה ואינה מעכבת אותה. וכיוון שחובת הספירה בעומר היא על כל אחד ואחד, לכן כל אחד מברך וסופר לעצמו.
שליח הציבור סופר אפוא כדי שהציבור ידע עוד לפני הברכה כמה סופרים היום. אמנם אם מישהו לא ידע את הספירה של היום וספר על דעת מה שישמע מחברו – יצא בדיעבד. אבל לכתחילה צריך שידע מה היא הספירה של אותו יום קודם שיברך.
(שו"ע תפט ה - ויש מנהג אצל התימנים שאומץ על-ידי קהילות אחרות לומר בקול קודם ספירת שליח הציבור מה היה המניין יום קודם לכן, כדי ששליח הציבור לא יטעה בספירה. ואם טעה – יתקנו בהכרזה שקודם הספירה ולא בספירה עצמה).
מצווה בכל יום מימי הספירה
תמיהת התוספות על בעל הלכות גדולות
יש שאלה, האם מצוות ספירת העומר היא מצווה אחת לכל ימי הספירה, או שבכל יום מדובר במצווה בפני עצמה. לפי דעת בעל הלכות גדולות כל הימים הם מצווה אחת. לכן אם שכח יום אחד, לא יכול להמשיך ולספור בשאר הימים. תמה עליו התוס' במנחות (סו. ד"ה זכר למקדש): "עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא 'תמימות', ותימה גדולה הוא ולא יתכן".
לפי דעת תוס' הספירה בכל יום ויום היא מצווה בפני עצמה, ולכן גם אם שכח לספור יום אחד יכול להמשיך ולספור בשאר הימים. וצריך להבין למה דעתו של בעל הלכות גדולות הוא תימה גדולה בעיני התוס'.
ברכה בכל יום, מצווה בכל יום
בשו"ת "בצל החכמה" (חלק ה סימן מה) הביא את דעת רבנו ישעיהו מטראני הזקן זצ"ל (ספר המכריע סוף סימן כ"ט), שהוכיח כי כל יום ויום מימי ספירת העומר הוא מצווה בפני עצמה: "תדע שהרי בכל יום ויום אנו מברכים על ספירת העומר. ואם איתא שאינן אלא מצוה אחת ומעכבין זה את זה, כיון שבירך בלילה הראשון לא היה צריך לברך (בשאר הימים) אלא היה מונה בלא ברכה". ייתכן שזאת הסיבה שבגללה תמה התוס' על בעל הלכות גדולות.
ספק ברכות להקל ולברך
בגלל הכלל שאומר "ספק ברכות להקל", אנחנו אומרים שמי ששכח לספור יום אחד, לא יספור בשאר הימים בברכה. אבל אם יש לו עוד ספק אחר – מברך בשאר הימים (למשל ספק אם ספר או לא, או אם ברך ביום, ויש ספק אם זה מועיל, או אם ברך בכתב, וגם על זה יש ספק אם מועיל), כי במקרה זה יש ספק ספיקא אם הספירה של כל יום קשורה לשאר הימים, וכשמצטרף עוד ספק יכול להמשיך לספור בשאר הימים בברכה (עיין ב"י תפט בשם תרומת הדשן).
הקשה ב"נשמת אדם" (חלק א כלל ה): ומה הועיל הספק ספיקא? הרי גם בספק ספיקא אמרינן "ספק ברכות להקל" (כן הביא כף החיים סימן יח ס"ק ז בשם החיד"א ב"ברכי יוסף" סימן ז' אות ג'). אם כן למה מברכים כשיש ספק ספיקא על ברכת ספירת העומר באחד הימים?
וצריך לומר כי באמת אין כאן ספק ספיקא, כיוון שבאמת דעתנו נוטה לדעת התוס' שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, ורק מחמת החשש אנחנו בספק אחד חוששים לדעת בעל הלכות גדולות. אבל כשיש שני ספקות – אנחנו פוסקים כדעת תוס' שמברכים.
ספירת העומר – חיבור לבית המקדש
תפילה לסיום הגלות
ספירת העומר מסתיימת במילים: "הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן". כדי להזכיר לנו שבאמת אנו אמורים לספור מהקרבת העומר בבית המקדש. זאת אחת הסיבות לאמירת "אָנָּא בְּכֹחַ, גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה" אחרי ספירת העומר. שזו תפילה להצלה מצרת הגלות ומשעבוד מלכויות. אנו בגלות נחשבים כמו "צְרוּרָה". כבולים ושבויים בידי אומות העולם. אנו מבקשים התרה מהצרירות זו "תַּתִּיר צְרוּרָה".
רמז לכך נמצא במספר המילים של התפילה הזו מ"ב, תיבות כנגד מ"ב מסעות שעברו ישראל בדרך ממצרים לארץ ישראל. גם אנו עוברים כמותם מ"ב שלבים ומסעות בתהליך היציאה מצרת הגלות גם בימינו.
תפילה לגאולה שלמה
אחרי "אָנָּא בְּכֹחַ" אנו אומרים תפילה לגאולה שלמה במזמור "למנצח בנגינות". במזמור זה אנו מבקשים חן, ברכה והארת פנים. "אֱלֹקִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ. יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה". התפילה הזאת היא תפילה לגאולה שלמה. "וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם" (ישעיה פרק ס). כמו כן אנו מתפללים לקידוש ה' לעיני כל העמים – "לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ. בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ". מתפללים למשפט צדק בעולם כולו מתוך שמחה והכרה – "יִשְֹמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים. כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר. וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה". מתפללים לשפע חקלאי בארץ ישראל – "אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ". מתפללים שכל השפע שיבוא על עם ישראל יביא את העולם כולו להבנה שה' מנהל את העולם. יביא ליראת שמים מקצה לקצה – "יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים. וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ". זו התפילה שאנו צריכים לומר כל יום אחרי ספירת העומר. ולכן ראוי לכוון במיוחד כאן, בקריאת המזמור הזה, כאילו הוא כתוב על המנורה שיש בבית המקדש. כאילו היא מול עיניו.
קודם סור מרע, אחר כך עשה טוב
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזכיר את מה שכתוב בשער הכוונות לומר "אנא בכח" לפני "למנצח בנגינות" (שלא כמו שמודפס בטעות ברוב הסידורים ללא כל הסבר - דרושי הפסח דרוש יא), שם כתובה בתחילה תפילת "אנא בכח". ואחר כך מעיד רבי חיים ויטאל שהוא ראה את האר"י ז"ל "מקפיד וזהיר מאד לומר אחר ספירת העומר 'מזמור אלהים יחננו' כו' כולו מעומד. ולכוין בכל יום ויום מן המ"ט ימים בתיבה אחת ממ"ט תיבות שיש בזה המזמור. גם יכוין באות אחת ממ"ט אותיות שיש בפסוק ישמחו וירננו וכו".
הטעם להקדמת "אנא בכח" הוא פשוט. קודם אנו מתפללים על סור מרע – על יציאה מהגלות, אחר כך מתפללים על עשה טוב, על כל המעלות של הגאולה השלמה בקרבת אלוקים ובכל הדברים האמורים במזמור זה.
ויהי רצון שנזכה באמת לראות את השפע הגדול הזה בעינינו עין בעין בשוב ה' ציון במהרה בימינו. אמן.
סיפור
שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם, שֶׁלָּהּ הוּא
סיפר הרב זצ"ל: שמעתי פעם מחכם מנשה שלו זצוק"ל, ששמע מגאון עוזנו ותפארתנו בעל הרב בן איש חי זצוק"ל, שהייתה אישה אחת שקוראים לה "חתון", שזה בערבית "מלכה". בעלה ובניה היו תלמידי חכמים חשובים, בקיאים בש"ס ובפוסקים.
אחרי מאה-ועשרים שנה היא הגיעה לבית-דין של מעלה והביא לה מלאך אחד גמרא גדולה ואמר לה: תקבלי גן-עדן על הלימוד שלך בספר הזה. אחר כך בא מלאך אחר והביא לה ספר של "טור" גדול וכבד ואמר לה אותו דבר. אחר כך בא מלאך שלישי והביא "שולחן ערוך" גדול ואמר לה שגם עליו מגיע לה עולם הבא.
אמרה להם: טעיתם. זאת חתון אחרת. זה לא שלי. אני בעולם הזה הדחתי כלים ושטפתי רצפה. אמרו לה: פה עולם האמת אין טעויות. את עזרת לבעלך ולבנך ודחפת אותם ללמוד תורה – את תקבלי שכר על התורה שלהם.
זה מה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו על אשתו: "הָנִיחוּ לָהּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ הוּא". דהיינו לא רק תורתו של רבי עקיבא שלה, אלא גם התורה של כל תלמידיו היא שלה. ואם כן, כמה גדול שכרה! ועוד לדעת, כי ברבות הדורות יש לרבי עקיבא רבבות אלפי תלמידים, וכמה שכרה הולך וגודל. ודברי רבי עקיבא לא היו לתפארת המליצה, אלא האמת לאמיתה.
מובאות
ירידת הַמָּן מלמדת כי מוצא פי ה' הוא המחיה, ולא האוכל הגשמי שעוטף אותו. הקרבת מנחת העומר בדיוק באותו יום שבו פסק הַמָּן להיות עומר היא לא מקרית, היא מלמדת אותנו שיש כאן המשכיות
ספירת העומר מסתיימת במילים: "הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן". כדי להזכיר לנו שבאמת אנו אמורים לספור מהקרבת העומר בבית המקדש
תשובה כהלכה
תנועה מדומיינת. מה היתרונות של תנועה נפרדת על תנועה מעורבת?
בתנועה מעורבת של אנשים בריאים יש יצר גדול, וממילא יש נפילות רבות בכל נושאי הצניעות. מספר הנפילות הוא גדול מאוד, וברור לחלוטין כי כל התיאוריות האחרות שמספרות לנו סיפורים כאילו הכול זך וטהור ונקי הן דמיוניות לחלוטין.
ואהבת לרעך היהודי. האם מצוות "ואהבת לרעך כמוך" חלה רק על יהודים, או שאני מצווה לאהוב גם גויים?
המצווה לאהוב חלה רק על יהודים. אמנם יש ערך בצלם אלוקים שנמצא גם בגויים, לכן צריך לדאוג לכל אדם שנברא בצלם, אבל זאת לא מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
שמן מקודש. האם מותר להדליק נרות בשמן זית מקדושת שביעית?
מותר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
