(נח: במשנה עד נט. שליש עליון)

א. הקדמות

A. האם אישה יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה"?

רב הונא-רב – יכולה,

ר"ל – לא יכולה, אלא הבעל יכול לכוף אותה לעשות.

B. חלקי מעשה ידיה

הבסיס – מעשה ידיה משקל 5 סלעים (משנה סד:),

המותר – כל השאר.

כנגד מה תיקנו את זה?

            רב ושמואל – מעשה ידיה הבסיסיים כנגד מזונות, המותר כנגד מעה כסף.

            רב אדר ב"א – מעשה ידיה הבסיסיים כנגד מעה, המותר כנגד מזונות.

ב. משנתנו - המקדיש מעשה ידיה

נדבר על הקדיש את הבסיס או את המותר, אך אין הבדל עקרוני ביניהם, ובשניהם אם נותן את מה שאמור אז זה שלו, ויכול להקדיש, אם לא אז לא יכול להקדיש.

A. גם אם זה שלו, האם בכלל ההקדש יכול לחול?

לרי"ח הסנדלר – לא, כי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

לר"מ – כן,

ר"ל – נעשה כמקדיש את ידיה (והם באו לעולם)

או – כי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

B. ברישא הקדיש את עיקר מעשה ידיה – ההקדש לא חל, כי מדובר במקרה שלא נותנת לו מעשה ידיה אלא עושה ואוכלת מהם.

            למה לא נותנת לו מעשה ידיה?

            או כי היא החליטה לא לתת (וזה ראיה לרב)

או כי הוא לא מאכיל אותה, ואז ממילא ודאי שלא נותנת לו, ולא חל ההקדש.

ואז אין בזה חידוש, וחידוש הוא בסיפא.

בסיפא – הקדיש רק את המותר, לר"מ – כן,

            ומתי חל?

1. רב ושמואל – לא נותן את מה שצריך (מעה כסף),

ולכן בחייו ההקדש לא יחול, אבל כן לאחר מותו (אפילו שזה "פעמיים" לא בא לעולם),

    ולכאורה יאמר כך גם ברישא שחל לאר מיתה, ובעצם אין שום הבדל בין הרישא לסיפא, רק בניסוחים.

1. רב אדא ב"א – נותן לה מה שצריך (מזונות) – ולכן יחול בחיים.