ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בהעלותך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת בהעלותך. המדרש אומר, שאהרן הצטער על כך שכל הנשיאים הקריבו קרבנות ושבט לוי לא. וזו לשון המדרש: "את מוצא י"ב שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח שבט לוי לא הקריב כלום והיו מצירין ואומרים למה רחקנו מהקריב לחנוכת המזבח" (במדבר רבה טו, ג). "ענה לו הקב"ה: שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י במדבר ח, ב).
כמה פירושים נאמרו במה מעלת הדלקת הנרות גדולה ממעשה הנשיאים. "אור החיים" (שם) מסביר שבמנורה יש עבודה מיוחדת, בכל יום ויום צריך לפרק את המנורה, לקחת את הנרות, לדשן אותם ולהחזירם למנורה. נמצא שבכל יום המנורה נעשית מחדש ויש כאן התחדשות קבועה של עבודת בית המקדש על ידי עשיית המנורה.
מזה אנו צריכים ללמוד, כתוב: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) המצווה היא נר, אדם מדליק את הנר אך הנר אינו דולק עד בלי גבול אלא על פי כמות השמן. וכל זמן שהנר דולק הבעירה מיוחסת למעשה האדם. הנמוקי יוסף כותב במסכת בבא קמא שאדם שהדליק אש והיא התפשטה וגרמה לשרפה, הוא חייב בכל התוצאות כיוון "שאישו משום חיציו" ואפילו אם הוא הדליק בחייו ולאחר מותו היא התפשטה הוא חייב מפני שפעולת ההדלקה היתה בחייו וכל התוצאות מתיחסות למה שעשה בחייו. הפוסקים שואלים: אם כן כיצד מותר להדליק בערב שבת אש, הרי כל מה שקורה אחר כך זה כאילו הוא ממשיך להדליק וכעת שבת - וצריך להסביר שזה נחשב כאילו הוא עשה את הכל מהתחלה.
מזה יש ללמוד ולהתבונן בהדלקת נרות רוחניים. אדם עושה מצווה ויש אור שדולק כתוצאה מקיום המצווה, ואורך הזמן שהאור דולק תלוי בגודל המצווה ובכוונת האדם. התורה היא אור, לא נר. לנר יש שמן ופתילה ונמצא בתוך כלי ולפי גודל הפתילה וכמות השמן הוא דולק, אך התורה היא למעלה מכלים. הוי אומר שכאשר אדם מדליק את אור התורה האור נמשך ונמשך בלי סוף. הדלקה של אור התורה היא הדלקה נצחית וזה מה שאמרו חכמים על הפסוק הזה: מצווה מגינה לשעה והתורה מגינה לעולם (סוטה כא.).
"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (במדבר ח, ב) כותב רש"י: "על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". יש כאן עוד נקודה שניתן להתבונן בה, אדם בתחילה צריך להתאמץ להיכנס ללימוד אבל אחר שהוא 'מדליק' זה נמשך בקלות, לפעמים ההתחלה קשה, יש חוסר חשק אבל אחרי שאדם הדליק זה דולק מעצמו, רק ההתחלות קשות.
גדולה לאחר נסיון
בהמשך הפרשה מסופר על בחירת הלויים. אומר המדרש:
"קַח אֶת הַלְוִיִּם" (במדבר ח, ו), זה שאמר הכתוב: "ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים יא, ה) ה' צדיק יבחן אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחלה וכיון שהוא עומד בנסיונו הוא מעלה אותו לשררה וכן את מוצא באברהם אבינו נסהו הקב"ה עשר נסיונות ועמד בהן ואח"כ ברכו שנאמר: "וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א), וכן יצחק נסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו ואחר כך ברכו שנאמר: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא... וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בראשית כו, יב) וכן יעקב אבינו נסהו בכל אותן הצרות, בעשו, ברחל, בדינה, ביוסף והאיך יצא מבית אביו "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (בראשית לה, יא) "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתו" (שם לה, ט) (במדבר רבה טו, יב)
רק אחרי שהקב"ה העמיד את האבות בניסיון וראה שהם עומדים בניסיון, אחר שהביא עליהם יסורים וקשיים והם קיבלו זאת באהבה והבינו שכל מה שעביד רחמנא לטב עביד - רק אז הקב"ה בחר בהם וברך אותם.
וכן יוסף באשת פוטיפרע והיה חבוש י"ב שנים ואח"כ יצא ונעשה מלך על שעמד בנסיונותיו הוי אומר ה' צדיק יבחן. (שם)
לפני שהקב"ה מעלה מישהו לשררה הוא קודם בוחן אותו. זה הסדר. הסדר מצריך לעבור מבחנים, אם עוברים את המבחן עולים כיתה, יוסף עבר נסיונות מאד קשים בתחילה אחיו ניסו להרוג אותו, אחר כך מכרו אותו לישמעאלים והוא נהיה עבד, ואז הוא עומד בניסיון של אשת פוטיפר, ואחרי שהוא עומד בניסיון הזה במקום לעלות לשררה הוא נזרק לבית הסוהר למאסר עולם - ויוסף עומד בניסיון, הוא מאמין שהכול לטובה וכל קושי הוא ניסיון שצריך לעמוד בו - וכיוון שעמד בניסיון נעשה מלך.
אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה. (שם)
ולכן נאמר: "קַח אֶת הַלְוִיִּם". המדרש מלמד אותנו שלפני שמתקדמים צריך לעמוד בנסיונות, בין באדם הפרטי ובין בציבור.
אנו נפגשים בקשיים גדולים ושואלים את עצמנו: מתי יוצאים מהם? ואנו לא מבינים שקשיים אלו מכינים אותנו לעליות גדולות. היו קשיים ואנו שואלים: כבר היו קשיים מדוע זה לא נגמר? יש להתבונן ביוסף שהקשיים הרבים שעבר נמשכו הרבה שנים, ואצל ציבור זה לוקח יותר שנים. כל קושי הוא ניסיון, זו לא מכה כדי להעניש ולהכאיב אלא כדי שנעמוד בניסיון.
הליכה אחרי ה'
בפרשתנו, עם ישראל מתחילים לצאת לדרך, "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט,כ), עמודי הענן והאש מובילים אותם, והם הולכים אחרי ה' ועל פיו. מצב זה אינו פשוט, לפעמים חונים יום אחד ואין ידיעה מראש כמה ילכו וכמה יחנו, לא יודעים מה ילד יום. כאשר עמוד הענן נעצר צריך לחנות, האם יש להוריד את המסעות ולהקים אוהלים או להמתין, אולי מחר זזים הלאה.. אין ידיעה... אולי ישארו שנה או חודש או יום. הקב"ה מחנך אותנו שאין לנו שאיפות ורצונות משלנו אלא לעשות את רצונו יתברך, הוא אומר לנו לעצור – עוצרים, להמשיך – ממשיכים. זה חינוך להיות מוכנים לדבר ה', מה שהוא דורש מאיתנו אנו עושים בעינים עצומות. אל תאמר זה קשה רק פרקתי את החבילות וכבר יש שוב לצאת לדרך....
תמיד אנו הולכים אחרי ה' לא רק במדבר, במדבר ישראל ראו זאת בעיניים וכעת לא רואים אך זה הסדר. מי שעושה את רצון הקב"ה עמוד האש הולך לפניו בלילה להאיר לו את הדרך ועמוד ענן ביום להוביל אותו - יש סייעתא דשמיא. יש לעשות את רצון ה' כמו שהוא מוביל אותנו ולא איך שאנו חושבים שצריך להיות.
הפרשה מספרת לנו על הקשיים שיש בדרך, הם יוצאים ממדבר סיני כתינוק הבורח מבית ספרו (ירושלמי תענית ד, ה). התורה מלמדת אותנו שאסור לעשות כך, אדם יוצא מהישיבה לנוח הוא צריך לצאת עם מגמה - אני צריך לצאת לכבד את ההורים, לקנות בגדים, לערוך סידורים נחוצים.. יש לסלק את התחושה שאני יוצא בשביל להתפרק. הם רצו ללכת בדרך ה' אך הם הרגישו יותר מידי לחץ ורצו להשתחרר קצת...
תאווה לתאווה
העם התאוו תאווה. לא היו להם תאוות, המן הוא מזון זך והוא מרומם את הנפש, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טז, ד). גם בצד המעשי עם ישראל לא היה צריך לעבוד, לא היו צריכים לתפור מלבושים חדשים "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ" (דברים ח, ד), אין צורך לקנות אוכל, הכול מגיע מהמוכן ואפשר ללמוד כל היום וכל הלילה.
ניתן להסביר באופן עמוק יותר, המן היה 'אוכל חינוכי'. היה בו רק טעם ולא ממשות הוא היה שקוף, כתוב: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ" (קהלת ו, ט) - אם אדם לא רואה מה הוא אוכל הוא לא שבע אף על פי שהאוכל בריא ומשביע. במן היו כל הקלוריות והערכים במינון המדויק. אך לא ראו אותו, לכן האספסוף התאוו לאכול דברים גשמיים, התאוו שתהיה להם תאווה.
ה"שפת אמת" מסביר את חטא התאווה בצורה יותר חיובית. הוא כותב שהם רצו לעבוד את ה' גם דרך התאווה. שלא תהיה רק עבודה רוחנית. לאחר אכילת המן אין ברכת המזון. הם רצו לאכול עם תחושה גשמית ובזה לעבוד את ה'. בלי תאווה אין עבודת ה' גשמית שלמה כי יש צורך לרצות ולאהוב את האוכל. אך הקב"ה לא אהב זאת כיוון שאסור לאדם להכניס עצמו לניסיון. אסור לאדם להגיד אני אוכל ואשתה לשם שמים ובזה אעבוד את ה', כאשר אדם הוא בדרגת הלל יכול לאמר כך. הלל עבד את ה' גם באכילה וברחיצה. כאשר היה הולך לאכול הוא אמר אני הולך לעשות חסד עם אכסניא שלי. וכאשר התרחץ ואמר שהוא הולך לרחוץ איקונין של מלך (ויקרא רבה לד, ג). הוא היה רוחני, וגופו משרת את עבודת ה'. זו מדרגה מיוחדת ולפני שמגיעים אליה אין לפתח תאוות.
ענוה וגדולה
משה רבנו היה העניו מכל אדם על פני האדמה. יש מדרגות בענווה. יש מי שמרגיש עצמו קטן, לא מתפאר במעלותיו, הוא רואה את המעלות ושמח בהם ורואה שיש בכל אחד מעלות, גם בפחותים ממנו והוא בטל כלפי כולם. "הוי שפל רוח בפני כל אדם" (אבות ד, י). כיצד ניתן להיות שפל רוח בפני כל אדם - אני רואה אנשים שנכשלים אך אני מבין שיצרם בוער בקרבם, יש להבין שלפי המצב שלהם הם משתדלים יותר ממני, לי יותר קל, ואף שהם נכשלים הרבה פעמים מידי פעם הם מנצחים במאמצים אדירים, לכן הם יותר ממני. יש להסתכל על כל אחד לפי מדרגתו ויש לכל אחד מעלות. לכל אחד יש מעלות ואין לדעת עם מעלותי עולות על האחר. זו מדרגה אחת של "מאד מאד הוי שפל רוח".
מדרגת הענווה השלמה היא שאדם בטל לחלוטין. הוא מבין שכל מה שיש לו - ריבונו של עולם נתן לו. והוא בטל, כאילו איננו. בלשון המהר"ל ענווה היא מדת הפשיטות – האדם נעשה לגמרי שקוף. כל מציאותו היא ממה שהקב"ה נתן בו וחוץ מזה אין לו משלו כלום. העניו יכול להיות עם עוצמות גדולות מאד. משה רבנו היה הגדול שבכל הדורות והעניו שבכל הדורות, כי את כל גדולתו הוא ייחס למתנת ה'. הוא ראה עצמו כפקיד שצריך להשתמש בכוחות אלו לעשות את רצון ה'. חז"ל אומרים, שגדולי הדורות הם היו הענווים הגדולים. אברהם אבינו אמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז), משה רבנו אמר: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ח), דוד המלך אמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כב,ז). אלו שלושה גדולים, התחלה, אמצע וסוף – אברהם אבינו הוא מתחיל האומה, משה רבנו הוא המרכז ודוד המלך הוא גם לעתיד לבוא לא רק העבר. יש כאן אב, רב ומלך, שלושה תפקידים וכל אחד מהענקים הללו עניו גדול.
גדלות וענוה אלו לא תכונות סותרות, להיפך הן תלויות זו בזו. גדלות גדולה מביאה לענווה גדולה, כאשר אדם גדול רואה שיש בו המון כוחות ומבין שהם לא משלו, הוא מרגיש ביטול כלפי ריבונו של עולם, כמה שה' נותן לו יותר הוא מרגיש יותר ביטול, הוא מרגיש שהוא כלי גדול לעשות את רצון ה'. כך גם הלל הנשיא, חז"ל מספרים לנו שאדם מגיע אליו בערב שבת בשעה שהלל חופף את ראשו והוא צועק: מי כאן הלל? ואומר שיש לו שאלה דחופה, מדוע רגליהם של תרמודים רחבות. והלל שומע אותו יוצא מהמרחץ מתעטף, ושואל מה שאלתך? והלל עונה לו על השאלה בסבלנות. לאחר שהלל נפרד ממנו, הוא מחכה מספר רגעים ושוב צועק שיש לו עוד שאלה, הלל כבר הספיק לחזור למרחץ וזה חוזר עם שאלות טורדניות (שבת לא:).
אני מכיר בעיה זו. כיום יש טלפונים ויש אנשים שיש להם זמן בערב שבת אחר הצהרים והם מתקשרים להציע איך ניתן לתקן את העולם בבעיה זו ואחרת... אני חושב מה הלל היה עושה איתם, הרי אני באמצע הכנות, צריך להתארגן לשבת.... מדרגת הלל זו מדרגה מיוחדת, לקבל פניו של כל אדם על פי בקשתו.
גם משה רבנו, בתחילה הוא היה יושב מהבוקר עד הערב ועונה לכל הקושיות והבעיות של כל אחד ואחד. יש דיונים שצריך לברר עם משה אך יש דיונים שאינם חשובים כל כך, עד שבא יתרו ואומר לו שזה לא אפשרי להמשיך כך וצריך להסתייע באנשים-שרים נוספים.
משה רבנו עניו מכל אדם, והוא הנביא הגדול מכולם עליו נאמר: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח) לא כמו שאר הנביאים שעליהם נאמר: "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ו). יש לשאול מדוע נאמר "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ", היה צריך לכתוב פה לאוזן, וכן היה צריך לכתוב אדבר אליו - משה רבנו כל דיבור הוא דבר ה', פיו הוא פי ה' אין לו עצמאות משלו, הוא לא כמו שאר נביאים שמתנבאים בדרך חלום, הנבואה לא מגיעה אליהם בצורה ברורה אלא בדרך משלים ורמזים. הם נופלים על פניהם, מאבדים את המציאות הטבעית שלהם, זו נבואה שאינה מושלמת. ומשה זוכה לקבל את הדברים בבהירות הכי גדולה שילוד אשה יכול להשיג. משה רבנו היה כמו מלאך וזה מפני שהוא היה עניו מכל אדם. העניו יכול לראות את ה' באספקלריה מאירה (יבמות מט:( אור ה' יכול להאיר עליו בשלמות.
אין התורה נקנית אלא במי שדעתו שפלה (תענית ז), ככל שאדם בטל כלפי דבר ה' קבלת התורה שלו יותר שלמה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
