ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
נחלקו התנאים במשנה (כג ע"א) אם בעל הדין יכול לפסול את העדים הבאים כנגדו ולהעיד בצירוף עם עד נוסף שהעדים הללו הם קרובים או פסולים. רבי מאיר אומר שנאמן לפסול ואילו חכמים אומרים שאינו נאמן. דברי רבי מאיר כמובן אינם מובנים, כיצד הוא נאמן הרי הוא נוגע, ולפיכך העמידו האמוראים את מחלוקתם באפשרויות שונות. רב דימי בשם רבי יוחנן העמיד מחלוקתם במקרה שבעל הדין שכנגדו אמר שיש לו שתי כיתי עדים, ושורש מחלוקתם הוא בשאלה אם צריך לברר דבריו או לא, כלומר, אם בעל דין שאמר שיש לו שתי כיתי עדים צריך להביא שתי כיתי עדים או לא. ומדמה הגמרא מחלוקתם למחלוקת אם בעל דין המחזיק בקרקע שאמר שיש לו שטר צריך להביא את השטר או שמסתפקים בכך שיש לו חזקה ככל מחזיק שאין בידו שטר, אולם היא מחלקת שיתכן שבמקרה שלנו רבי יודה משום שדווקא שם שעיקר החזקה מסתמכת על השטר, שאנו תולים שהיה לו שטר ואבד, מצריכים אותו להביא את השטר שהוא הבסיס לראיה אולם בשתי כיתי עדים כל כת עומדת בפני עצמה ואינה מתבססת על חברתה ולפיכך אין צורך לברר דבריו ולהביא את הכת הנוספת.
לגבי תליית המחלוקת אצלנו מביא רש"י שתי גירסאות. לפי הגירסא הראשונה לדעת רבי מאיר צריך לברר ולדעת חכמים לא צריך. רש"י מבאר שלפי גירסא זו ההבנה היא שאף אם נפסלה כת אחת נחשב שבירר הואיל וסוף סוף הביא שתי כיתי עדים. לכן אם צריך לברר הבעל דין נאמן לפסול הואיל ובין כה וכה צריך להביא עדים נוספים, וכאשר יביא עדים נוספים יזכה בדין ולא נאמר שלא בירר דבריו בהבאת שתי כיתי עדים הואיל ואחת הכתות נפסלה. לעומת זאת לדעת חכמים אינו צריך לברר דבריו, ולכן יש בפסילת העדים נפקא מינה למעשה שייאלץ להביא עדים נוספים, ומכיוון שכך הבעל דין נוגע ואינו נאמן.
רש"י התקשה מסברא לקבל את הנחת היסוד של דרך זו, שלמרות שכת אחת נפסלה נחשב שבירר דבריו, שכן כשאומר שיביא שתי כתות ודאי הכוונה לעדים כשרים. עוד הקשה, שאם נקבל הנחה זו, שאף עדים פסולים מועילים למלא את הצורך של בירור דבריו, נמצא שיש משמעות למעשה לפסילת העדים הראשונים על ידי בעל הדין, והיא ששוב שכנגדו לא יוכל להסתפק בהבאת עדים פסולים (אותם זקוק להביא כדי למלא הצורך של בירור דבריו) אלא יצטרך להביא עדים כשרים, ומכיוון שיש השלכה למעשה הרי שיש נגיעה לבעל הדין ואין להאמינו.
לכן רש"י מקבל את הגירסא השנייה לפיה לרבי מאיר אין צורך לברר דבריו ולחכמים יש צורך. לפירוש זה מדובר ששתי הכתות כבר הגיעו, וכן לפירוש זה כדי לברר דבריו צריך להביא דווקא שתי כתות כשרות. לכן לפי רבי מאיר שאינו צריך לברר דבריו נאמן בעל הדין לפסול העדים הואיל וכבר באה כת נוספת ושוב אין נפקא מינה בפסילת הראשונים כי אם לא צריך לברר דבריו מספיק כת אחת כשרה. ואילו לחכמים שצריך לברר עליו להביא דווקא שתי כתות כשרות, ולכן אינו נאמן לפסול כת אחת, שהרי אם תיפסל לא יברר שכנגדו את דבריו ויפסיד בדין.
לפי שני פירושי רש"י, לסוברים שבעל דין צריך לברר דבריו המשמעות היא שאם לא יברר יפסיד בדין. התוס' הקשו על כך מבבא בתרא קסט ע"ב ששם משמע שרק לכתחילה אומרים לו לברר דבריו אבל בדיעבד אינו מעכב. ולגבי ביאור סוגייתנו גורסים כגירסא הראשונה של רש"י, שלדעת רבי מאיר צריך לברר ולדעת חכמים לא. ומפרשים שלפי רבי מאיר אינו נחשב נוגע ונאמן משום שאף שכנגדו לא מחוייב להביא כת נוספת ובדיעבד אף אם לא הביא יצא זכאי, מכל מקום הואיל ומסתמא יביא אין זו נגיעה.
הרמב"ם בפירוש המשניות פירש באופן שונה לגמרי את הדין שצריך לברר. הוא מפרש שהתובע הביא שתי כתות עדים שהעידו נגד הנתבע, והנתבע טוען שהם פסולים. לדעת רבי מאיר על התובע לברר דבריו ולהביא ראיה שהעדים הינם כשרים ולדעת חכמים אינו צריך. טעמו של רבי מאיר הוא שמעצם העובדה שהביא שתי כתות עולה רעותא שכנראה עשה כן משום שידע שלפחות חלקם אינם כשרים, ולכן אם דורש כך הנתבע אנו מקבלים דרישתו.
לשיטתו נראה להסביר את שאלת הגמרא "נמצאת כת שניה קרובים או פסולים מהו?", שהשאלה מוסבת על שיטת חכמים, האם יודו במקרה שהכת השנייה נמצאה פסולה, שאז כבר יש לחשוד גם בכשרות הראשונה ולקבל את דרישת הנתבע שהתובע יוכיח שעדיו כשרים. ומשיבה הגמרא שכבר העידו הראשונים, כלומר, שגם בכך חכמים חולקים וסוברים שהואיל וסוף סוף הראשונים בחזקת כשרות אין לנו לערער על עדותם.
רמת הנגיעה הפוסלת
לשיטת התוס' יש חידוש מאוד גדול, שאף שהתובע חייב לברר רק לכתחילה ואם בסוף לא יביא את הכת השנייה עדיין יצא זכאי, בכל זאת נאמן הנתבע לפסול עדיו הראשונים, למרות שכעת גורם לו שיהיה מחוייב להביא את העדים הנוספים. ויש לתמוה מדוע, הרי ודאי שיש לנתבע רווח מכך ומדוע לא נחשוש שעושה ככל יכולתו על מנת להסיר את הראיות שכנגדו. ואמנם, גם לשיטת רש"י רואים שאם כבר באו שתי הכתות הנתבע נאמן לפסול אחת מהם ואיננו חושדים שמנסה להסיר הראיות ככל יכולתו, אך שיטת התוס' קיצונית יותר, שאפילו אם עוד לא באה כת נוספת ואף בדיעבד אינו מחוייב כלל אם לא יביאה נאמן הנתבע ואינו נחשב נוגע. ובהסבר העניין יש לומר שסתם אדם בחזקת כשרות ובמיוחד בפני בית דין אנשים לא מעזים לשקר, ולכן רק כאשר על ידי עדותו ברור שירוויח אנו חוששים שמא בכל זאת משקר, אך כאשר לא בטוח ששקרו ישפיע על הפסק החשש שישקר רחוק יותר ואיננו חוששים לכך.
משיטת רש"י אנו רואים שלא הסכים עם התוס' בקיצוניות זו, וסבר שאף נגיעה פחות מוחלטת נחשבת לנגיעה, שכן רש"י הקשה על הגירסא הראשונה, שאם גם בהבאת עדים פסולים נחשב שמברר דבריו, מדוע נאמן הנתבע לפסול את העדים הראשונים הרי יש לכך השלכה מעשית מיידית, שבכך מכריח אותו להביא עדים נוספים כשרים ואינו יכול להסתפק בעדים פסולים. לפי גישת התוס' אין זו נגיעה שכן די בכך שמסתמא יביא עדים כשרים כדי שלא ייחשב נוגע.
כעין זה כתבו התוס' בבבא בתרא. הגמרא שם (מד ע"ב) כותבת שהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שהוא נוגע כי מרוויח מכך שמעמידה בפני בעל חובו. ומקשה כיצד מדובר, אם יש למוכר קרקעות נוספות בעל חובו יגבה מהקרקעות שעדיין ברשותו ולא מהקרקע שמכר, ואם אין לו קרקעות נוספות, אף שבעל החוב יגבה מהקונה לא ירוויח מכך המוכר כי בין כה וכה אין לו קרקעות ובעל החוב לא היה גובה ממנו. התוס' (מה ע"א ד"ה מאי) מקשים שמרוויח אם כעת אין לו קרקעות אך בעתיד יתעשר וירוויח קרקעות, שאז בעל החוב גובה ממנו, אך בזכות עדותו בזמן שהיה עני כבר גבה מהלוקח. ומתרצים "ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי", כלומר אם לפי המצב הנוכחי אינו מרוויח אין נחשב נוגע אף שאולי יהיה לו רווח בעתיד. על פי זה נפסק בשולחן ערוך (לז, י) "כל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות, אף על פי שאם יתעשר יהנה בעדותו, כשר להעיד". אצלנו דברי התוס' מחודשים יותר, שכן שם לפי המצב הנוכחי אין לו רווח וחודש שם שאינו משקר משום שאולי ישתנה המצב ויהיה לו רווח, ואילו אצלנו חודש שנאמן ואינו נוגע אפילו אם לפי המצב הנוכחי יש רווח אלא שלפי הודעת התובע יש לו עדים ולכן ככל הנראה יביאם ואז לא יהיה רווח.
הטעם שצריך לברר
דין זה שצריך לברר טעון בירור הן לשיטת רש"י הן לשיטת התוס'. לשיטת רש"י תמוה מדוע כאשר שני עדים מעידים לטובתו אינו זכאי רק משום שאמר שיביא עדים נוספים ולא הביא. ולשיטת התוס' אמנם אם לא הביא לא יפסיד בדין, אך מכל מקום צריך להבין מדוע לכתחילה כן דורשים ממנו להביא, ומדוע לדרוש זאת אם בין כה וכה אף אם לא יביא נזכהו בדין.
היד רמ"ה סובר כרש"י שאם לא יברר דבריו יפסיד בדין ומנמק "דמצי בעל דיניה למימר כי היכי דאמרת דהוו לך שתי כתות ולא אשכחת אלא חדא הך כת נמי דאייתית שקרנית היא". אך דבריו טעונים ביאור, מדוע העובדה שבעל הדין אמר שיש לו שתי כתות ובסוף הביא רק אחת גורמת לנו לומר על שני עדים כשרים שזו כת שקרנית.
הברכת אברהם מסביר בשיטת רש"י שכל שאמר שיש לו ראיה נוספת ונמצא שקרן נעשית רעותא בטענתו ושוב אנו חוששים אפילו כשמביא עדים, וכעין הדין שכאשר מרגישים הדיינים שיש דין מרומה אפילו אם יש עדים לפנינו עליהם להסתלק מלדון (שו"ע טו, ג), ובכך יובנו דברי הרמ"ה.
על פי זה מסיק הברכת אברהם שדין זה נכון רק במקרה שהתובע צריך לברר דבריו או שיש כנגדו חזקת חיוב, אך במקרה שהנתבע צריך לברר ואין כנגדו חזקת חיוב לא נוכל מחמת זה לחייבו, שכן בדין מרומה מסתלקים ולא מחייבים אך אי אפשר מחשש לדין מרומה לעשות מעשה ולחייב את הנתבע לשלם.
כך ביאר בשיטת רש"י גם רבי דוד פוברסקי (סנהדרין ח"ב ס"ק לז), ודימה זאת למשנה בדף לא ע"א, שאם אמר שאין לו עדים וראיה ולאחר זמן הביא עדים או ראיה אין מקבלים אותם, וביאר שם רש"י שחוששים שמא זייף או שכר עדים. אך העיר שהמרדכי שם נימק באופן אחר וכתב שאין מקבלים אותם משום שכשאמר שאין לו עדים וראיה נחשב כהודאת בעל דין על כך שאין לו עדים וראיה 1 . והסתפק הגרד"פ שמא למרדכי יש להטעים גם כאן שבכך שאמר שיש לו שתי כיתי עדים והביא רק אחת הריהו כמי שהודה שאחת הכתות שקרנים, אך נטה שאין לומר כך, ואכן זהו דוחק עצום.
בשיטת התוס' מבאר הברכת אברהם שמוטל על בית דין לברר כל דבר עד כמה שניתן לברר, ולכן לכתחילה הם דורשים ממנו לברר דבריו. כלומר, הצורך בבירור אינו נובע ישירות מכך שאמר שיש לו עוד עדים, אלא בעקיפין בעקבות דבריו מתגלה לבית הדין שיש סיכוי טוב שיש עדים נוספים ולכן הם דורשים בירור זה. הברכת אברהם שואל מה יוסיפו עדים נוספים הרי תרי כמאה ומשיב שאמנם מגזירת כתוב יש להתייחס לשניים כמאה ולמאה כשניים אולם במציאות ודאי שיש תוספת בירור במאה.
לפי הסבר זה ניתן להוליד דין חדש למעשה, והוא שאם אדם הביא שני עדים ולא אמר שיש לו עדים נוספים אך בית דין עצמם יודעים שהיו במקום עדים נוספים, לכתחילה עליהם לדרוש להביאם ולא להסתפק בשני העדים הואיל ומוטל עליהם לברר כל דבר עד כמה שניתן לברר.
נמצאת כת שניה פסולים
הגמרא שואלת מה יהיה אם נמצאת כת שניה פסולה – האם נאמר שכעת התברר למפרע שהיה נוגע בשעת עדותו או לא. ומסיקה שלא אומרים כן אלא הואיל ובשעת העדות לא היה נוגע עדותו כשרה. וצריך לברר מהי ההווה-אמינא שייפסל למפרע, הרי אם בשעת עדותו אנו אומרים שלא נחשב נוגע כי אינו משקר בשביל החשש שאולי בעתיד ייפסלו העדים האחרים, מה בכך שלבסוף נפסלו.
ולכאורה דין זה תלוי בחקירה אם נוגע פסול משום חשש משקר או משום דין קורבה, שהואיל ונהנה מכך הרי זה כאילו מעיד לטובת עצמו ואדם קרוב אצל עצמו. ויש לומר שזוהי הסתפקות הגמרא. אם נאמר שפסול מדין קרוב, הרי שאם יתברר למפרע שהיה קרוב עדותו פסולה, שכן פסול קרוב הוא מגזירת כתוב ולא תלוי בחשש שקר, אך אם הפסול הוא מחשש משקר אין לפסול למפרע.
אך ניתן להסביר את שני הצדדים על הצד של חשש משקר. הצד שאינו נפסל למפרע מובן, כאמור, שהרי בשעה שהעיד לא היה נוגע ולא היה משקר רק מחשש שישתנה המצב. את הצד שכן נפסל יש לבאר, שהואיל ולבסוף ראינו שהכת השנייה נפסלה מתגבר החשש שהנתבע ידע מראש שהם פסולים ולכן יש חשש שקר כבר מההתחלה. סברא כעין זו נאמרה לגבי מיגו, שאם אדם טען טענה שנאמן בה במיגו שיכול היה לטעון טענה אחרת, ולאחר מכן באו עדים כנגד הטענה שיכול היה לטעון, בטל המיגו. ולכאורה יש לשאול מדוע הוא בטל, הרי ממה-נפשך, אם אנו סבורים שהיה לו לחשוש שיבואו עדים גם לולא באו היינו צריכים לפסול את המיגו, אלא על כרחך אנו סבורים שמראש אין לו לחשוש לכך ולכן המיגו מועיל, אך אם כן מדוע נופל המיגו כשבאו עדים, הרי סוף סוף בזמן שטען טענתו יש לנו ראייה שהוא דובר אמת. ההסבר לכך הוא כפי שכתבנו, שלאחר שבאו עדים גובר החשש שידע מראש שיש עדים כאלו ולכן נופל המיגו.
^ 1.לכאורה ההתייחסות לכך כהודאת בעל דין תלויה בחקירה אם הודאת בעל דין היא גם בעובדות או בתוצאות, כלומר, האם כשבעל דין מודה לדוגמא שלא פרע, אנו מתייחסים לכך כהודאה בעובדה שלא פרע או כהודאה שהוא חייב כסף. לפי זה מסתבר שהטעם שרש"י לא נימק מטעם הודאה, ועל כרחנו הבין שאין זה נחשב הודאה, סבר שההודאה היא בתוצאות ולא בעובדות. ועיין בשיעור הכללי של מו"ר הרב זלמן מלמד שליט"א לבבא מציעא 'בדין חזרה מהודאת בעל דין' שחקר בכך.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
