כוונה בקניין

משנה וגמרא
בבא מציעא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רוני תחיה בת טובה

11 דק' קריאה

כוונה שלילית לקניין המסויים; העדר כוונה לעצם הקניין

נאמר במשנה שאם אדם ראה את המציאה ונפל עליה ובא חברו והחזיק בה זכה חברו, וכעין זה נאמר במשנה בפאה, שאם נפל על הפאה או פירס טליתו עליה לא קנה. ומקשה הגמרא על שתי המשניות מדוע לא זכה הראשון בקניין ד' אמות, ומתרצת שכיוון שנפל גילה דעתו שלא נח לו לקנות בקניין ד' אמות אלא בנפילה. לאחר מכן מביאה את דברי רב פפא שתירץ לגבי פאה באופן אחר ואמר שלא תיקנו קניין ד' אמות בשדה של בעל הבית. וכן לגבי משנתנו תירץ רב ששת שלא תיקנו ברשות הרבים אלא רק בסימטא.
נחלקו הראשונים אם יסוד זה, שאדם המתכוון שלא לקנות בקניין מסויים אלא באופן אחר לא קנה, נאמר דווקא בקניין מדרבנן או אף בקניין מהתורה. הרשב"א (י ע"ב ד"ה הא) כותב שהיסוד נאמר רק בקניין דרבנן משום שיכול אדם לומר "אי אפשי בתקנת חכמים" (כפי שמצאנו בב"ב מט ע"ב), וכן כתב הנמוקי יוסף (על המשנה).
הר"ן (ד"ה כיון דנפל) מביא דעה זו בשם יש אומרים, ובשם הרשב"א כותב להפך, שמועיל אפילו בקניינים מדאורייתא, ומביא לכך שני סיועים. ראשית מסברא, שהואיל ואינו רוצה לקנות אין לומר שיקנה בעל כרחו. שנית, יש לדמות זאת לדין העודר בנכסי הגר וסבור שאלו נכסיו ולכן לא נתכוון לקנותם, שנאמר ביבמות נב ע"ב שלא קנה. ומביא עוד דעה שלישית, את דעת הרא"ה , הסובר שרב פפא שתירץ באופן אחר חולק ולדעתו אכן קונה בד' אמות למרות שלא הייתה כוונתו לקנות בכך, ופוסק כמותו להלכה. הר"ן עצמו תמה מדוע פוסק כמותו, הרי יש לפסוק כתירוץ שהוא סתמא דגמרא ולא כתירוץ שהובא בשם אחד האמוראים. רעק"א (מהדו"ק סי' רכא אות ה) מביא בשם הרשב"א (איני יודע מקורו) נימוק שונה, שאינו קונה משום שחצר אינה קונה לאדם בעל כרחו. לפי זה נראה שסובר כך דווקא בקניין חצר ולא בכל קנייני התורה.
הרי"ף הביא רק את תירוצם של רב פפא ורב ששת, ומשמע שגם הוא פסק כמותם, ונראה שסובר כרא"ה שלדעתם אכן קונה אף כשהתכוון לא לקנות באופן זה. ואולי יש לומר שסבר בדעתם שמודים ליסוד המובא בתירוץ הראשון אלא שלדעתם אף אם נפל לא גילה בכך שאין בכוונתו לקנות בד' אמות.
הרמב"ם מצד אחד פסק (גזילה ואבידה יז, ט) את תירוצי רב פפא ורב ששת שקניין ד' אמות אינו נוהג בשדה חברו וברשות הרבים, אך מצד שני הביא (סע' א) את ההלכה שבמשנה שהנופל לא זכה ולא סייג שמדובר דווקא ברשות הרבים, ומשמע שסבר כתירוץ סתמא דגמרא שלא זכה הואיל ולא הייתה בכוונתו לקנות באופן זה, וכן ביאר המגיד משנה בשיטתו. וצריך לומר שלדעתו דברי רב פפא ורב ששת מוסכמים, שאין קונים ברשות הרבים ובשדה בעל הבית, אלא שהתירוץ הראשון סבר שבכל מקרה לא קנה הואיל ולא התכוון לקנות בכך. אולם הכסף משנה דייק בלשון הרמב"ם שכתב "אפילו נפל", משמע שגם לולא נפל היה זוכה חברו, ועל כרחך אין כוונת הרמב"ם לתירוץ הראשון שלא זכה הואיל ונפילתו מגלה שאין דעתו לקנות בקניין ד' אמות, אלא הוא עוסק ברשות הרבים או בחצר חברו וזו הסיבה שלא קנה, ואם כן הרמב"ם פוסק כרא"ה וכרי"ף שפסקו רק את תירוצם של רב ששת ורב פפא 1 .
השו"ע (רסח, א) נקט כלשון הרמב"ם, והרמ"א על פי דברי הכסף משנה ציין שמדובר ברשות הרבים, וכתב על כך שזה דלא כיש אומרים, שלדעתם בכל מקרה לא קנה.

במה נחלקו?
מעבר לשאלה אם נחלקו דווקא בקניין דרבנן או אף בדאורייתא, ואם דווקא בקניין חצר וד' אמות כשיטת הרשב"א המובאת ברעק"א, יש לעיין במה נחלקו ה'סתמא דגמרא' ורב פפא – האם באומדנא או בהלכה, האם באדם שיש לו כוונה שלילית לא לקנות באופן המסויים או בהעדר כוונה חיובית?
הנודע ביהודה ערער על מכירת החמץ הואיל והגוי סובר שהיהודי עושה כן רק כ"טקס דתי" ואין כוונתו לקניין ממוני אמיתי, אך שב ודחה מכח הנמוקי יוסף שרק בקניינים דרבנן מועילה כוונתו לא לקנות אך לא בקניינים מדאורייתא, ועוד שהרא"ה פסק כרב פפא שאפילו בדרבנן לא מועילה. החתם סופר (בתשובה יו"ד שי ד"ה וראיתי) השיב לדבריו שלא יעלה על הדעת שיקנה אדם שלא לרצונו, לא בקניין דאורייתא ולא בקניין דרבנן, וכל הגמרא בסוגייתנו עוסקת שבאמת רוצה לקנות אך לא בקניין המסויים, אלא שלגבי קניין חמץ אין בעיה מטעמים אחרים.
מדברי החתם סופר שם משמע שמחלוקת ה'סתמא דגמרא' ורב פפא בסוגייתנו היא אם כוונה שלילית לקניין המסויים מעכבת למרות שיש כוונה כללית לקנות. לדעת ה'סתמא דגמרא' היא מעכבת אולם לפי רב פפא וכן נפסק להלכה אינה מעכבת. במקרה שכלל אינו רוצה לקנות לדעת כולם לא קנה, ואפילו אם אין כוונה שלילית אלא רק העדר כוונה חיובית כגון בגוי הקונה חמץ לפי הבנת הנודע ביהודה.
לפי דבריו יש לדחות את הסיוע שהביא בר"ן לדעה שלא מועילה כוונתו מדין העודר בנכסי הגר וחשב שאלו נכסיו שלא קנה, שהרי שם לא התכוון כלל לקנות, ואולם שם לא הייתה כוונה הפוכה שלא לקנות אך מכל מקום גם לא הייתה כוונה לקנות באופן אחר ולכן לא ניתן להביא ראיה משם.
יסוד זה, שלא נחלקו במקרה שחסרה כוונה לעצם הקניין, נאמר גם על ידי רבי עקיבא איגר חותנו (מהדו"ק סי' רכא אות ה). רעק"א מסביר בשיטת הנמוקי יוסף על פי דברי הר"ן (שלא כאבני מילואים ברמב"ן, ראה בסוגיית 'קניין ד' אמות') שבקניין ד' אמות קונים בפועל את הקרקע ומתוך כך זוכים בחפץ בקניין חצר, והמחלוקת בסוגייתנו היא אם כוונת האדם שנפל היא לא לקנות כלל את ד' האמות או שעקרונית מעוניין תמיד שייקנו ד' אמותיו לצורך חפצים שונים וכדו' שייקלעו לשם ורק לעניין החפץ המסויים כעת מעוניין לקנותו באופן אחר, אך עדיין מעוניין שכעת ייקנו לו ד' האמות.
בשונה מהסבר המחלוקת לפי החתם סופר, לפי הסברו לדעת כולם קונה אף כשיש לו כוונה שלילית כנגד הקניין המסויים אולם לפי רב פפא מעוניין בד' האמות אלא שאינו מעוניין שיקנו לו את החפץ, אך היות ומעוניין ברגע זה שהחפץ ייקנה לו באופן אחר, הרי שכוונתו השלילית לקניין המסויים אינה מועילה לו וקונה. לעומת זאת לפי ה'סתמא דגמרא' אינו מעוניין כלל שייקנו לו ד' האמות, ולפיכך מועילה כוונתו ואינו קונה, שהרי אינו מתכוון לקנותם באופן אחר כפי שמעוניין לגבי החפץ 2 .
יש להעיר, שבמקרה שאין כלל כוונה לקנות אין צורך בכוונה שלילית כדי למנוע את חלות הקניין אלא מספיק העדר כוונה, וכפי שמצאנו ביבמות נב ע"ב לגבי העודר בנכסי הגר.
מכיוון שכך, לכאורה לפי חידושו של רעק"א – שיש להתייחס לקניין ד' אמות כשני שלבים שונים, שלב קניית הקרקע ושלב קניית החפץ בקניין חצר, ואם אינו מתכוון כלל לקנות הקרקע נחשב הדבר כשלב בפני עצמו ויש לדמותו למקרה שאינו מתכוון כלל לקנות – לכאורה צריך לומר שאף אם לא הייתה לו כוונה שלילית לקנות את הקרקע של ד' אמותיו אלא רק העדר כוונה לא יקנה את ד' אמותיו, ואם כן כל שאינו יודע בתקנת חז"ל שד' אמות קונות אכן אינן קונות עבורו. לצורך החידוד נוסיף, שאם כנים הדברים הרי שלדעת הר"ן מעולם לא קנה הרמב"ן אליבא דאבני מילואים בד' אמותיו! שהרי לפי ביאור האבני מילואים סבור הרמב"ן שבקניין ד' אמות קונים רק את החפץ ולא את הקרקע, ואם כן מעולם לא נתכוון לקנות הקרקע. ודברים אלו ודאי תמוהים הם ואינם מתיישבים על הלב.
אמנם נראה לחלק, שאף שבכל מקום ביצוע מעשה קניין בהעדר כוונה לקנות אינו מועיל ולא קנה, כאן ביחס לקרקע של ד' אמות שונה הדבר, כי הואיל ותיקנו חכמים שד' אמותיו של אדם קונות לו וסתם דעת האדם לסמוך על תקנות חז"ל, נחשב הדבר שמתכוון לקנות, ומבחינה מסויימת אפילו עדיף הדבר ממקרה שיש דעת אחרת מקנה, שכפי שיבואר בהמשך קונה אף בהעדר כוונה הואיל וכוונת המקנה מסייעת לקונה ועומדת במקום כוונתו. לכן דברי רעק"א נכונים רק ביחס למקרה בו עוסק, שיש כוונה שלילית לא לקנות את הקרקע, שאז אכן מונעת הכוונה את הקניין.
הנמוקי יוסף ביבמות (כא ע"ב) כותב שהבא על יבימתו וגומר הביאה ואומר שאין רצונו לקנותה אלא בגמר ביאה, אין הדבר תלוי בדעתו אלא קנאה בתחילת הביאה. רעק"א על פי דבריו – שדווקא אם רוצה לקנות כעת בקניין אחר לא מועילה דעתו וקנה בקניין התורה אך אם בכוונתו לא לקנות כלל לא קנה – רצה לדקדק גם בדברי הנמוקי יוסף הללו שבדווקא נקט במקרה שאומר שבדעתו לקנותה יותר מאוחר בגמר הביאה ולא נקט שאומר שבכלל אינו רוצה לקנותה, משום שאם יאמר כך אכן יועיל רצונו ולא יקנה. אולם לבסוף דחה, שאם מעוניין לקנות רק בקניין שיתבצע מאוחר יותר נמצא שכעת עדיין אינו מעוניין לקנות, ויש לדמות זאת למקרה שאינו רוצה לקנות כלל ולפיכך לא קנה. לכן לפי הנמוקי יוסף אין לחלק ולגבי יבמה זהו דין מיוחד שאפילו אם לא התכוון לקנות כלל קנה.
נמצא שלמסקנה מרחיב רעק"א את חילוקו וכותב שלא רק במקרה שלא התכוון לקנות כלל לא קנה אלא גם במקרה שהתכוון לקנות מאוחר יותר.
על הרחבה זו עומד רעק"א גם בדבריו במקום אחר (מהדו"ק סי' לז). השו"ע (רעה, כא) פוסק את דברי הרמ"ה שכתב שהבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר, ובא אחד והעמיד להם דלתות, קנה האחרון, שהראשון לא עשה בגוף הארץ כלום. והרמ"ה כתב שלמרות שהגביה הראשון את האבנים לא קנה (אילו קנה האבנים גם האחרון לא יזכה בקרקע לפי שיוכל הראשון לומר שרוצה ליטול עציו ואבניו ונמצא שהאחרון לא עשה כלום) הואיל ולא התכוון לקנותם בהגבהה אלא על ידי הבניין. המשנה למלך (זכיה ב, ט) ורעק"א מקשים מהדין של נפל על המציאה שאנו פוסקים שלא מועילה כוונתו וקונה בכל מקרה הואיל ועשה קניין ד' אמות. ומתרצים ששם באותו הרגע התכוון לקנות אלא שרצה לקנות על ידי קניין אחר, אולם כאן הואיל והתכוון לקנות על ידי הבניין שיהיה מאוחר יותר, נמצא שבשעת ההגבהה עדיין לא התכוון לקנות כלל, ובכך מועילה כוונתו. על פי זה חידש רעק"א לגבי הנופל על המציאה, שאם הוא רץ ואמר שרוצה ליפול ולקנות בנפילה ובא אחר והחזיק בה קודם שנפל קנה האחר, הואיל ועדיין לא הייתה דעתו לקנות כלל, והובאו דבריהם בפתחי תשובה (רסח ס"ק א)
הגר"ש שקופ (קידושין סי' א ד"ה והנה כ"ז) ביאר את המחלוקת בסוגייתנו באופן שלישי. לדעתו כאשר יש כוונה שלילית לא לקנות בקניין מסויים, לדעת כולם לא קנה, ואילו כשאין כוונה שלילית אלא רק העדר כוונה חיובית לקניין המסויים קנה בקניין חצר לדעת כולם. המחלוקת בסוגיא היא, שלדעת ה'סתמא דגמרא' אומדים דעת הנופל שיש לו כוונה שלילית לא לקנות בד' אמות ולפיכך לא קנה, ואילו לדעת רב פפא אומדים שחסרה לו כוונה חיובית לקנות אולם אין לו כוונה בדווקא לא לקנות בד' אמות 3 ולפיכך לדעתו קנה. הגר"ש שקופ מסייג שדווקא בקניין חצר אומרים שקונה בהעדר כוונה לקניין המסויים, משום שחצר קונה לו לאדם אף שלא מדעתו, אולם בשאר קניינים כמו חזקה, משיכה ומסירה ודאי צריך שיתכוון לקנות על ידם, ואם התכוון לקנות באופן אחר לא מועיל הקניין הראשון כלל, כמוכח בשו"ע סי' קצז. לגבי קניין כסף, מדמהו הגר"ש שקופ לקניין חצר שאינו זקוק לכוונה מיוחדת, לפי שכסף גם ללא כוונה כסף הוא.
כאמור למעלה, הרשב"א נימק את דעת סתמא דגמרא משום "אי אפשי" וסייג שבקניינים מהתורה גם לדעה זו לא תועיל הכוונה, משמע שאפילו כוונה שלילית לא מועילה נגד קניין מהתורה. הואיל וסובר שניתן לומר כך, מסתבר יותר שיסבור כרעק"א וכחתם סופר, שגם לדעת רב פפא מדובר בכוונה שלילית ולדעתו לא מועילה כוונתו אפילו בקניינים מדרבנן.

דעת אחרת
רעק"א (סי' לז) מביא חילוק נוסף, שבמקום שיש דעת אחרת מקנה הריהו קונה אף אם לא התכוון לקנות כעת. המקור לכך הוא בב"ב מא ע"א, שזרם מים שטף גדרותיו של רב ענן ולא נודע מיקומם המדוייק ושכנו סייעו להניחם ולאחר מכן התברר ששמו הגדרות בתוך חלקו של שכנו, ופסק רב נחמן שמחילה בטעות אינה מחילה ולכן יש להשיב הגדרות למקומם. והקשה הנמוקי יוסף שלדעת רב נחמן נאמר לגבי המוכר פירות שלא באו לעולם שמחילה בטעות הווי מחילה, ותירץ ששם ידע שאכל פירותיו אבל כאן חשב השכן שזהו חלקו של רב ענן. וחזר והקשה בשם הראב"ד שמשמע מכך שאילו ידע השכן אכן היה קונה רב ענן למרות שרב ענן עצמו סבר שזוהי השדה שלו ולא התכוון לקניין, והרי לגבי העודר בנכסי הגר נאמר בגמרא שלא קנה. ותירץ הראב"ד שבמקרה זה הואיל ויש דעת אחרת מקנה הריהו קונה אף אם הוא עצמו לא ידע ולא התכוון לקנות. חילוק זה נפסק גם בפתחי תשובה (רעה ס"ק ו).
הסברא שדעת אחרת מועילה היא שאף שחסרה דעת לקונה, דעת המקנה מסייעת ומשלימה את חסרונו, ולפיכך נראה שסיוע זה יועיל רק למקרה שהקונה לא ידע שניתן לקנות באופן הראשון, אך אם יודע ובכל זאת רוצה לקנות דווקא על ידי הקניין השני שיבצע מאוחר יותר, מסתבר שלא תועיל דעת חברו ולא יקנה עד שיבצע את הקניין השני.

סיכום
לדעת ה'סתמא דגמרא' חודש שכאשר ישנה כוונה שלילית לקניין המסויים לא קנה למרות שיש כוונה לעצם הקניין. ונחלקו הפרשנים עד כמה להרחיב יסוד זה: לדעת הר"ן אפילו בקניינים מהתורה לא קנה הואיל ואדם לא קונה כשאינו רוצה; לדעת הרשב"א והנימוקי יוסף רק בקניינים דרבנן הואיל ובכך אומרים "אי אפשי בתקנת חכמים"; לדעת הרשב"א המובא ברעק"א רק בקנין חצר וד' אמות הואיל וחצרו של אדם אינה קונה לו בעל כרחו; ולדעת רעק"א בהסבר הנימוקי יוסף רק בד' אמות הואיל וכלל אינו רוצה לקנותם. ההסבר האחרון למעשה חולק על היסוד הנזכר וסובר שכאשר ישנה כוונה לעצם הקניין כוונה שלילית לקניין המסויים אינה מעכבת, אלא שבקניין ד' אמות חסרה כוונה לעצם הקניין של הקרקע וממילא אין יכולת לקנות את החפץ הנמצא על גביה.
בדעת רב פפא משמע מהרא"ה והר"ן שחולק על היסוד הנזכר ולדעתו כוונה שלילית אינה פוגעת בקניין. מקושיית הר"ן מהעודר בנכסי הגר משמע שלא חילק בין כוונה שלילית לעצם הקניין לכוונה שלילית לקניין המסויים ולפי זה לכאורה הבין בדעת הרא"ה שאפילו כוונה שלילית לעצם הקניין אינה פוגעת, אמנם אכן הר"ן תמה על כך הן מסברא הן מהסוגיא המפורשת של העודר בנכסי הגר, ולפיכך ודאי צריך לומר שהרא"ה עצמו אכן חילק וסבר שרב פפא עסק דווקא במקרה שהייתה כוונה שלילית לקניין המסויים אך לא לעצם הקניין. הגר"ש שקופ לעומת זאת ביאר שרב פפא אינו חולק על היסוד הנזכר אלא על האומדנא של הנופל, ולדעתו אין לנופל כוונה שלילית לא לקנות בד' אמות אלא רק העדר כוונה. כאמור, להסבר רעק"א בדעת הנימוק"י גם ה'סתמא דגמרא' חלוק על היסוד הנזכר אלא שבקניין ד' אמות כלל לא התכוון לקנות הקרקע. לדעתו רב פפא חולק משום שסבור שהנופל כן מתכוון עקרונית לקנות הקרקע אלא שאינו מעוניין שהקרקע תקנה לו את החפץ הנוכחי שכעת נפל עליו.
במקרה שאין כוונה כלל לקנות אין צורך בכוונה שלילית כדי לעכב את הקניין אלא אפילו העדר כוונה מעכב את הקניין אך אם יש דעת אחרת מקנה הרי היא מסייעת וקנה. גם במקרה שהתכוון לקנות מאוחר יותר לא קנה משום שכעת עדיין אין לו כוונה לקנות.

^ 1.דיוק זה דרוש עיון, שכן הרמב"ם פתח וכתב שאינו קונה בראייה והוסיף שאפילו בנפילה לא, ואם כן בפשטות התנסח בלשון "אפילו" ביחס לראייה, שלא רק אם ראה אלא אפילו אם נפל, ולא כתב כן כדי לדייק שכל שכן אם עמד בד' אמות בלי ליפול לא קנה.
^ 2.הנמוקי יוסף כתב שדווקא בקניין דרבנן לא קנה. דייק מכך רעק"א שהבין שכלל אינו מתכוון לקנות את הד' אמות, כי אם התכוון לקנותם שוב זוכה בחפץ מדין קניין חצר מדאורייתא, כפי שכתב הר"ן, שלכן מועיל אפילו לגט מהתורה. ושאל רעק"א למה נזקק לזה ולא פירש שכן התכוון לקנות הד' אמות אלא שלא התכוון לקנות החפץ, ואף שזהו קניין מהתורה בכל זאת לא קנה משום שבקניין חצר אין אדם זוכה בעל כרחו. מכאן הוכיח שסבר הנמוקי יוסף שהדין שחצר אינה קונה לו בעל כרחו נאמר דווקא כאשר אינו מתכוון לקנות כלל, אך אם מתכוון לקנות אלא שאינו רוצה בקניין המסויים של חצר לאו כל כמיניה וקונה. נתקשיתי בדבריו, כי לפי זה יוצא של'סתמא דגמרא' מדובר שאינו רוצה כלל בקניין ואם כן מדוע כתב הנמוקי יוסף שכוונה מועילה רק בקניין דרבנן, הרי גם בדאורייתא אם יתכוון לא לקנות כלל ודאי תועיל כוונתו, וכן מבואר מדבריו לגבי יבמה וכן מדבריו בסי' לז. ואולי צריך לדחוק ולבאר כוונת הנמוקי יוסף, שמדובר דווקא בקניין ד' אמות משום ששם תיתכן כוונה לא לקנות כלל אולם בקניין חצר מהתורה על כרחך כוונתו לעצם הקנייה ורק נגד הקניין המסויים, ודוחק. כמובא למעלה, רעק"א הביא הסבר בשם הרשב"א לפיו אכן סוגייתנו עוסקת דווקא בקניין חצר והטעם שאינו קונה לפי סתמא דגמרא הוא שחצר אינה קונה בעל כרחו. בדעתו כותב רעק"א שאפשר להסביר המחלוקת, שלפי רב פפא כוונתו לקנות גם בנפילה וגם בד' אמות ולכן כן קונה בד' אמות. ויתכן שהר"ן עצמו היה סבור שאף בכך לא קנה כי יש לדמות זאת למקדש במלווה פרוטה, שמבואר בקידושין מו ע"א שאם לא אומרים שדעתה על הפרוטה אינה מקודשת. והרשב"א מחלק ששם שניהם קניין אחד ואם כן כוונתו הייתה ששניהם יחד יחילו הקניין, אולם אצלנו שמדובר בשני אופנים שונים, נפילה וד' אמות, כוונתו הייתה שכל אופן יחיל בפני עצמו את הקניין.
^ 3.נראה כוונתו שפשוט אינו יודע שניתן לזכות בד' אמות או שלא חשב על כך באותו זמן, אך אם היו מעירים לתשומת לבו ודאי היה חפץ לקנות בד' אמות.

בבא מציעא