ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
המשנה (כה, ב) מלמדת שאדם שמצא חפץ בכותל ישן יכול ליטלו לעצמו. הדין כאן ברור, אך חסרים פרטים במקרה ובטעם.
מיהו המוצא? אם כן, היתכן שסתם אדם יכול לקחת מחפצים הנמצאים אצל פלוני אחר? ועוד יש לברר – האם בחפץ הזה יש סימנים או לא? בשלמא הרי אלו שלו אם אין סימנים, אך אם יש סימנים אמאי מותר ליטול? ובכל מקרה יש לברר מאיזה טעם זוכה המוצא.
ואכן, הגמרא עומדת על שאלות אלו ומבררת שהמוצא לוקח לעצמו ואין בעל הכותל מעכבו משום שהמוצא טוען שאמוריים הטמינו זאת בקיר. וההוכחה לכך היא שהחפץ היה חלוד ביותר, משמע שהנחתו היתה כבר זמן רב.
ועולה השאלה – האם דיברו דווקא על אמוריים או שמא זו דוגמא לחפץ שהיה מונח רב לפני בא בעל הבית?
הגמרא מבארת שהמוצא בכותל ישן הרי אלו שלו משום שיש לו טענה שהחפץ ודאי לא שייך לבעל הכותל אלא לאמוריים שקדמו לו.
וביחס לתשובה זו עיין ביאור הגר"א (רס ס"ק ח), שהוא לאו דווקא. שכן הגמרא אומרת יכול לומר. אלא ה"ה אם ישראל שלא ידוע מי בנה בעבר, לדוגמא קנה דירה אחרי הרבה ידיים, ומצא ברעפים שבגג איזשהו חפץ חלוד.
קניין חצר
שאלה נוספת עולה ע"י כל הראשונים בסוגיא, ולצורך הבנתה נתבונן במושג קניין חצר.
אומרת המשנה בפרק ראשון (יא, א):
ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: זכתה לי שדי - זכתה לו. היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר זכתה לי שדי - לא אמר כלום.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו. - ותקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו! - הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו. - ותקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו! - הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא.
ופוסק הרמב"ם (זכיה ומתנה ד, ח) וכן פסק שו"ע (חו"מ רמג, כ):
זכין לקטן אפילו בן יום אחד, ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו, וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שאינו עומד שם כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהיה עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדי, וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו בסימטא או בצדי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים, אבל ברשות הרבים או בשדה חבירו אינו זוכה עד שיגיע מתנה לידו, וקטנה תזכה לה חצרה וארבע אמות שלה, אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או עד שיזכה לו אחר.
במקור הדין של קניין חצר חוקרת הגמרא (י, ב):
ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר, ואין לה ארבע אמות. ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. במאי קמיפלגי? מר סבר: חצר משום ידה איתרבאי, כי היכי דאית לה יד - חצר נמי אית לה. ומר סבר: חצר משום שליחות איתרבאי, וכי היכי דשליחות לית לה - חצר נמי לית לה. - מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי? והתניא: בידו - אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין? תלמוד לומר המצא תמצא - מכל מקום. ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה, וקיימא לן: אין שליח לדבר עבירה! - אמר רבינא: היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה - היכא דשליח בר חיובא הוא, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא - מיחייב שולחו.
פירוש – רשותו של האדם היא כעין הרחבה של שליטתו, מעין זרוע ארוכה, ולכן מהווה אפשרות של הכנסה לבעלות. על יסוד עקרון זה מבררת הגמרא האם קניין חצר שייך בקטן או בקטנה. שם דנים לגבי אדם המגרש ילדה קטנה, ושואלים האם יכול הוא לגרשה ע"י קניין חצר או קניין ד' אמות שהוא הרחבה של קניין חצר.
בשאלה זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, וכפי שהבאנו מהגמרא. בכדי לענות על כך הגמרא חוקרת מה הוא בית האב של קניין חצר? האם החצר היא יד של האדם או שליח של האדם. ויש נפק"מ מהיכן למדים. ולמסקנה אומרת הגמרא שבאמת חצר היא מדין שליח ולכן לקטן אין חצר. אך לקטנה יש קניין חצר, וזאת משום שגט היא יכולה לקנות בחצר משום ריבוי מפורש בפסוק (ונתן בידה – מ"מ) וכיון שיש בגיטין יש גם בממונות.
קניין חצר באבידה
נשוב לסוגייתנו. שואלים כל הראשונים, את שאלת התוס' (כו, א ד"ה דשתיך):
וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל?
דהיינו, מדוע אמרו חכמים שהחפץ שבגל הוא של המוצא והרי צריך להיקנות לבעל הכותל מדין קניין חצר?! בשאלה זו רבו התשובות, ונפק"מ יש ביניהן.
התוס' עצמו מתרץ שחפץ המונח בחצר שיתכן ובעליו לא ימצאו אותו לעולם – אין החצר קונה. ומה הביאור בחילוק זה?
הרמב"ם (גזו"א טז, ח), באופן חריג, אף מביא את השאלה הלמדנית בצורה מפורשת ומתרץ:
והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.
כלומר, דין החפץ הטמון כדין זוטו של ים, האבוד מכל אדם, ועוד יותר קל מכך. שהרי המדובר כאן הוא לא על הפקעת בעלות אלא על מניעת זכיה.
אך מקשים על הרמב"ם, בשלמא למ"ד זש"י משום הפקר, אם הפקירו כ"ש שלא יזכה. אך לשיטת הרמב"ם הרי זוטו של ים הוא מדין יאוש, ואם כן צריך שיהא יאוש, בין מדעת בין שלא מדעת, אך כאן כלל לא מודע לקיום החפץ, אז כיצד שייך שהתייאש ממנו? ומתרצים לרמב"ם שהקל וחומר עצמו שהביא הוא העונה על השאלה. שהרי אם יש כח ליאוש להפקיע בעלות ממשית, כל שכן שהיאוש שעתיד לבוא מיד עם הוודע דבר האבידה, יכול למנוע ממנו שלא לזכות.
הראב"ד במקום מקשה מכיוון אחר:
א"א זהו קל וחומר שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבגל הגל תזכה לבעליו וכן כותל ישן, אבל הטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר זכתה לי חצרי.
דחיית הק"ו היא שהרי בים אין חצר שתזכה, ולכן אבודה מכל אדם והוי הפקר או יאוש, אך כאן, איננה אבודה מכל אדם שהרי יש כותל שזוכה בזה עבור הבעלים? ולכן הביאור הוא שהבעלים לא קונה משום שהחצר אינה משתמרת. וכפי שבארנו לעיל, דווקא חצר משתמרת קונה לבעליה.
וגם דברים אלו צריכים ביאור מדוע אינה משתמרת?
ואכן הרמב"ן (כה, ב) כתב שכותל זה הוא חצר המשתמרת לגמרי, אך הטעם מדוע לא קנה הוא משום שאת נכסי האמוריים ירשו כל ישראל ולא אותו השבט המסוים. וגם זאת לא זכיתי להבין, הניחא סתם חפצי אמוריים לא יזכה בהם בכדי, אך כאן שודאי אף אחד אחר לא יזכה בהם, מדוע שחצרו לא תקנה לו?
המרדכי (סימן רנט) מבאר שמה שחצר קונה שלא מדעת הבעלים הוא דווקא בהפקר אך לא באבידה, וכן פוסק סמ"ע (רס, ס"ק ב). אך נתה"מ (שם ס"ק א) חולק שהרי כל הראשונים האחרים לא הביאו תירוץ זה.
ואולי י"ל שנחלקו בהגדרה של 'משתמרת' – לתוס' כיון שלא יֵדַע ממציאות החפץ לעולם הרי אין היא שומרת עבורו, ואילו לדעת הרמב"ן משתמרת היא עניין מעשי, האם היא מונעת מזרים לגשת אל החפץ או לא. ובוודאי שחפץ המונח בעומק הקיר הוא שמור.
וכך מבואר באבן האזל על הרמב"ם (גו"א ט"ז, ח):
דטעמא דחצר שאינה משתמרת לא מהני כתבו הראשונים בשיטה משום דלא הוי דומיא דשלוחו דאין אדם מניח בחצר שאינו משתמר ומטעם יד לא מהני אלא בסמוכה ובעומד בצד שדהו מהני מדין יד וא"כ אין העיכוב דוקא אם אחרים יכולין ליקח, והעיקר הוא שאינו משתמר בשביל הזוכה, וכיון דמה שמונח בגל ובכותל ישן אינו עומד שהבעלים ימצאו, נקרא חצר שאינה משתמרת לבעלים, ויש לומר דזהו תי' התוס' במצא בחנות דאין החצר קונה בדבר שאינו עומד שימצאו הבעלים. אבל דעת הרמב"ם נראה דאין הטעם משום דלא הוי דומיא דשלוחו ומשום החלוק שבין יד לשליחות אלא דחצר שאינה משתמרת לא חשיבא חצר כלל דגדר חצר הוא משתמר, אבל אם החצר בעצמו הוא משתמר אלא דבאותה שעה מציאה זו אינה משתמרת לא הוי חסרון בדין חצר... ולפי"ז סובר הרמב"ם דכיון דהגל בעצמו הוא משתמר ואם ידעו הבעלים שהמציאה מונחת היה משתמר עבורם, ורק שהבעלים לא ידעו אין זה חסרון בדין החצר.
לדעת התוס' העקרון של חצר משתמרת היא התועלת המובאת על ידה לבעלים, אך באינה משתמרת אין שום תועלת, וממילא אינה דומה לשלוחו, שאף אדם לא ישמור דבר מה במקום אינו שמור, וכן אינה דומה לידו משום שידו היא דבר זמין ובשליטה, ואילו בחצר פרוצה שאין הבעלים עומדים על ידה, הרי איננה כמו ידו. והוא סברת התוס' שחצר שמונעת תועלת מהבעלים ע"י שמסתירה כ"כ את האבידה אינה מוגדרת משתמרת וממילא אין היא קונה לבעליה.
ואמנם לדעת הרמב"ם חצר שאינה משתמרת אינה חצר כלל ולכן לא קונה ולא צריך דומיא ליד או לשליחות. אך במקום שבפועל החצר שומרת על החפץ עבור הבעלים, הרי היא קונה, אפילו שלא מדעתם.
להערות [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.











