ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מועד קטן
הסוגיא המרכזית ואולי אף המורכבת בהלכות המועד היא סוגיית 'דבר האבד'. אחד הקשיים הוא ריבוי המקורות והצדדים השונים בסוגיא זו. עצה טובה להעמקה ניתן לרמוז על הביטוי 'סדר-עיון'. ראשית יש לסדר את הדברים מה הנושא, מי אמר את מה בדיוק ורק אחר כך לעבור לעיון.
ראשית צריך להגדיר בבהירות במה אנו עוסקים. למדנו בסוגיות קודמות שמלאכות שאינן צורך המועד אסורות (מח' בתוקף האיסור ומח' על גדר האיסור). כעת נעבור לעסוק ב'היתרי המלאכה במועד'.
נראה על פניו שהיתרי המועד נחלקים משני ראשים – א. צורך המועד. .ב דבר האבד.
אמנם ביתר דיוק יש לומר, שרק דבר האבד הוא היתר, שכן צורך המועד לא נאסר מעולם, דלא גרע ממלאכת אוכל נפש דיו"ט שלא נאסרה כלל משום דהוי מלאכת הנאה (עיין בסוגיית צורך המועד).
כבר במשנה הראשונה במסכת אנו פוגשים את המושגים הפסד, הרווחה וטירחה. כלומר, במקום הפסד, כשדה בית השלחין, מותר להשקות רק ממעיין משום שאין בזה טירחה. אך להשקות ממי גשמים אסור, משום הטירחה. וכן, להשקות שדה בעל שאינה זקוקה לתוספת מים מעבר לגשמים, אסור אפילו ממעיין משום שסוף סוף יש כאן פעולה לצורך הרווחה בלבד.
ומכאן, בבואנו לדון בהיתר של דבר האבד עולות כמה שאלות: א. מהי הגדרתו? ב. האם היא משתנה בין אדם לחבירו? ג. מה טעם היתר זה? ד. האם יש הגבלות להיתר זה – מהם ומדוע הם קיימים?
הגדרת דבר האבד
הגמרא (ב, א) מנסה לברר מיהו התנא של המשנה, ומביאה את דעת רבי יהודה מברייתא הקרובה בתוכנה למשנה לקמן (ו, ב). ממקורות אלו אנו למדים על מחלוקת ר' אליעזר בן יעקב עם רבי מאיר וחכמים האם מותר להשקות שדה בעל במועד. לשיטת ראב"י אסור ואילו לר"מ וחכמים מותר. ולכאורה, לא ברור מה טעמם של המתירים. הרי בודאי ששדה הבעל לא תינזק מאי-השקיה נוספת!
לצורך הסבר זה ומה שורש מחלוקתם, וכן כיצד פסקו הראשונים ניגש ללמוד את הסוגיא בדף ו, ב.
אומרת המשנה:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לפני המועד - לא ישקם במועד. וחכמים מתירין בזה ובזה.
שלב א – על יסוד דברי המשנה ישנו דיוק של רב יהודה, שבמקרה והשדה בעל היא כבר מטוננת (לחה ויבשה. רש"י) מותר להשקות אפילו לשיטת ראב"י כיון שאם לא יוסיף להשקותה יהיה בזה הפסד. לאחר מכן מביאה הגמרא ברייתא המעלה מחלוקת בין ת"ק לחכמים.
שלב ב – מוזכרים בברייתא ג' מקרים בדעת ת"ק: א. זרעים שלא שתו לפני המועד – אסור להשקותם. ב. שדה בעל מטוננת – מותר להשקותה. ג. שדה גריד (יבשה מאז ומעולם) – אסור להשקותה. וכנגד זה דעת חכמים האומרים: וחכמים מתירים בזה ובזה.
שלב ג – אמר רבינא שמע מינה - האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא. שדה גריד מאי טעמא - דאפלא משוי לה חרפא, הכא נמי - אפלא משוי לה חרפא.
וכאן נחלקו רבותינו הראשונים בקריאת פשט הגמרא וממילא בפסיקת ההלכה.
דעת בעל המאור
המימרא של חכמים המתירים בזה ובזה קאי גם על שדה גריד שאוסר ת"ק (ראב"י), ולכן אומר רבינא שמע מינה - מהיתר שדה גריד של חכמים – שגם להשקות גינה מותר, שהרי שדה גריד אינו אלא הקדמת המאוחר וזה לא חשיב הרווחה אלא הפסד. וממילא, הלכה כחכמים וכרבינא שהוא בתראי.
אלא שאם כן אכתי צריך עיון, מה יחשב להרווחה האסורה אליבייהו?
וכתב על זה רי"ד:
ואי קשיא, לר' מאיר דשרי אפי' השקאת בית הבעל דאינה אלא להרויחא, אם כן יתיר כל מלאכה במועד, דהא בכל מלאכה אית בה הרויחא. תשובה, ר' מאיר לא שרי אלא שדה בית הבעל שכבר היא זרועה ואם יפסד הבכיר ויעשה אפל חשיב לה פסיד' ולר' יהוד' לא חשיב ליה פסיד', אבל כל מלאכות דהרויחא איכא פסידא ליכא לא שרי ר' מאיר.
הרמב"ן במלחמות ה' כתב שכן דעת בעל הלכות גדולות. וכתב שלטי גיבורים שכן דעת רש"י שכתב (ד"ה אפלא לשוויי חרפא):
דליכא פסידא, ואפילו הכי שרי להשקותה כך ולהשביחה - הכא נמי בגינה מרביצין.
כלומר הוא סיום דברי רבינא, הוכחה לטענתו שכשם ששרי להשקות ולהשביח שדה גריד כך מותר גם בגינה.
דעת רי"ף
לעומתם, עומד הרי"ף האומר שאע"פ שיחיד ורבים הלכה כרבים בסוגיא זו הלכה כראב"י משום דסתמא דגמרא אזלא כוותיה. שכן הגמ' מביאה את דברי רבי יהודה שהתיר מטוננת, ודוחה את דברי רבינא.
וצריך להבין דבריו, כיצד נדחו דברי רבינא? הרי לפי מה שלמדנו לעיל בבעל המאור הגמרא מקבלת דבריו?!
מסביר הנימוקי יוסף ודעימיה כך: 'חכמים מתירים בזה ובזה' קאי על מה שאסר ראב"י להשקות זרעים שלא שתו קודם המועד. ועל אמרו 'בין שתו בין לא שתו קודם המועד, בין באילן בין בזרעים' (לשון שלטי גיבורים א). וממילא יוצא דכו"ע אוסרים להשקות שדה גריד. ואומר רבינא שמע מינה – מהיתר השקיית שדה מטוננת – שמותר להשקות גינה משום שאף היא קצת לחה וקצת יבשה. ודוחה הגמרא מכח השוואה לשדה גריד, מאי טעמא אוסרים כו"ע שדה גריד? משום שהוא רק הרווחה, היינו הקדמת המאוחר, וממילא אף בגינה למרות היותה דומה למטוננת, התועלת מההשקיה במועד תהיה רק להקדים המאוחר ולא להציל גידולים, ולכן אסור. ועל זה אין תשובה של רבינא בגמרא. וכיון שכן, הרי דחתה הגמרא את דברי רבינא, וסתמא דגמרא היא אליבא דראב"י ולכן הלכתא כוותיה.
וכן כתבו, רמב"ן במלחמות, נימוקי יוסף, רא"ש, שלטי גיבורים. וכן פסק שו"ע (תקלז, ז).
שורש הויכוח
בשורש הויכוח אולי ניתן לתלות במחלוקת הגירסאות, האם גורסים 'שדה גריד מ"ט לא?' או 'שדה גריד מ"ט?' , וכפי שמופיע ברמב"ן שיש שתי נוסחאות. על אף שהוא מבאר את שתיהן אליבא דשיטתו. ואפשר לומר שגם לדרך זו של בעל המאור ניתן לקבל שיתכן ואין בזה מחלוקת גרסאות אלא מחלוקת בקריאה (עיין ריבב"ן).
אם כן, לכאורה יוצא מחלוקת האם מניעת רווח בגידולים היא הפסד או לא. אך כפי שביארנו לא נראה כן, אלא שחכמים ור"מ סוברים שמניעת הרווח בשדה בעל שכבר זרועה הרי היא כהפסד ממש. ורק עבודה בדבר חדש לגמרי הרי הוא הרווחה אסורה.
ועלינו לנסות להבין במה נחלקו.
ושמא ניתן להעמיד מחלוקתם בשיעור הצער הנגרם לאדם מאי הרווחת ממון. הרי ידועים לנו דברי הריטב"א (יג, א):
כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא ושלא למעט בשמחת הרגל ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב.
ואם כן, שטעם ההיתר הוא כדי שהאדם לא יצטער, יש מקום לחלוק בגבולות, ראב"י מקטין וחכמים מרחיבים. וכמו שכתב רמב"ן (קיצור פסקי הלכות חוה"מ): "וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה, וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא, והם הוסיפו לאסור בטריח."
מהו גדר הפסד?
לאחר שראינו מח' בהגדרת גבולות דבר האבד, האם כולל רק הפסד ממש או גם מניעת רווח. יש לעיין בהפסד – מהו? כלשהו? הפסד מרובה? כיצד נגדיר זאת?
והנה ראינו שתי גמרות:
דף י, ב:
ואמר רבא: הני תמרי תוחלני, מיגזרינהו - שרי, מייצינהו - אסיר. רב פפא אמר: כיון דמתלעי - כפרקמטיא האבד דמי, ושרי.
ובדף יב, א איתא:
דאמר שמואל: זופתין כוזתא, ואין זופתין חביתא. רב דימי מנהרדעא אמר: זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא. מר חייש לפסידא, ומר חייש לטירחא.
וכתב ריטב"א בדף י, ב שהפסד הוא כאשר מדובר על אבידה של דבר בגופו, וכן גם דעת תוס'(י, ב ד"ה ובדבר האבד). וכן כ' שבא ללמדנו שאפילו הפסד מועט מתיר מלאכה. שכן מדמה הפסד הפרי להיתר פרקמטיא ושם רווח קטן אסור אך להיפך הפסד קטן מתיר. ועוד מלמד שאם כבר הגיע בלא מתכוון מצב של אפשרות רווח או הפסד, על אף שאין הקרן מופסדת, הרי הדבר מוגדר דבר האבד ומותר.
הלכה
אמנם ברמב"ם (יו"ט ז, א) כתב הפסד מרובה וכן ברש"י הראשון על המסכת אך בשו"ע ושאר פוסקים לא מצאתי שהעתיקו תנאי זה. וכן כתב למעשה ילקוט יוסף (מועדים, מהל' חוה"מ, ז) וכן מועדי ה' (פרק ב סעיף א). אך מ"ב כתב (תקמ, ס"ק ב) שבמקרה ויש הפסד מועט מותר רק בשינוי. וכן פסק שש"כ (סז,ב; טז). רק נוסיף שהגדרה מדויקת של הפסד היא משתנה בין אדם לחבירו ובין מצבים שונים אפילו באותו אדם.
אביא את לשון הפניני הלכה בסיכום עניין זה:
גם כאשר מדובר בהפסד ההיתר לעבוד תלוי בגודל ההפסד ובטורח העבודה עבור הפסד קטן התירו רק מלאכה קצרה של הדיוט או מלאכת אומן בשינוי אבל לא עבודה שיש בה טורח. עבור הפסד בינוני התירו מלאכת אומן שכרוכה בטורח בינוני אבל לא טורח גדול. ועבור הפסד גדול התירו גם טורח גדול. הרי שיש לחשב תמיד את גודל ההפסד לעומת טורח העבודה מפני שההיתר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד הוא כדי שלא יצטער ויתבטל משמחת המועד אבל כאשר נדרשת עבודה רבה כדי למנוע הפסד בינוני עדיף שיעסוק בשמחת החג ויתעלם מההפסד אבל אם ההפסד מרובה לא יוכל לשמוח במועד ולכן גם טרחה מרובה מותרת.
להערות [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.











