רב יהודה שמע מפי שמואל רבו לגבי רכוב ומנהיג שאחד מהם קנה והשני לא, והסתפק בספק כפול. ראשית, אם שמואל עסק ברכוב לחוד ובמנהיג לחוד או שעסק במקרה שאחד רכוב ואחד מנהיג בו זמנית. שנית, מי מהם קונה. הספק השני הוא רק על הצד שעסק בקנו בו זמנית כי על הצד שעסק בכל אחד לחוד ודאי אמר שמואל שמנהיג קונה ורכוב לא, כי מנהיג מבצע קניין משיכה.

האם ואימתי קניינים מבטלים זה את זה?

מספיקו השני עולה, שאף אם נאמר שכל אחד לחוד קונה, כאשר שניהם קונים יחדיו אחד מהם אינו קונה, וצריך להבין מדוע מבטל קניין האחד את קניין חברו. לפני שניכנס לדברי המפרשים בסוגייתנו, נקדים ונביא את דבריהם בדף ח ע"א לגבי שניים המגביהים טלית או שניים הרוכבים על גבי בהמה.

הגבהה משותפת

בדף ח ע"א לגבי שניים המגביהים טלית יחדיו משמע שעקרונית הגבהת האחד מעכבת מהשני מלקנות אלא שמכח הדין שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו או מכח מיגו דזכי אפשר להתגבר על בעיה זו. נפקא מינה מכך למקרה שלא אומרים מיגו דזכי או המגביה לחברו קנה חברו, כמו במקרה של פיקח וחרש שעשו את הקניין יחדיו, שאז החרש לא יכול להקנות לפיקח ומתוך כך גם הפיקח לא יכול להקנות לחרש.

בטעם הדין שעקרונית הגבהת האחד מעכבת את זכייתו של השני נאמרו שלושה הסברים בראשונים, כפי שהבאנו בסוגיית "המגביה מציאה לחברו". הראב"ד הבין שהחיסרון הוא במעשה ההגבהה, והעמיד במקרה שאם יעזוב השני את הטלית היא תגיע עד לקרקע, ונמצא שמעשה הראשון לבדו אינו מגביה הטלית כנדרש וממילא לא הגבהת כל הטלית מיוחסת אליו. הרשב"א ביאר גם הוא שהחיסרון הוא במעשה ההגבהה אולם לדעתו עצם אחיזת השני נחשבת עבור הראשון כקרקע ולכן אף אם כל פעולת ההגבהה מיוחסת אליו מכל מקום נחשב שהטלית עדיין על הקרקע וכלל לא הוגבהה. והרא"ש ביאר שהבעיה היא מצד שהשני הגביה בכוונה לזכות בה בעצמו.

לדברי הראב"ד והרשב"א זהו חיסרון דווקא בקניין הגבהה, אמנם בשאר קניינים כגון ששניים משכו יחדיו תועיל המשיכה לשניהם אף ללא מיגו דזכי או דין "המגביה מציאה לחברו", לרשב"א משום שכאן אין חיסרון שנחשבת כמונחת על גבי הקרקע ולראב"ד משום שכאן גם ללא השני הייתה משיכתו מושכת את הבהמה (אולי בחפץ כבד שכל אחד לבדו אינו יכול לזכות יזדקק הראב"ד לדין "המגביה לחברו"). אולם לשיטת הרא"ש נראה שזהו חיסרון כללי בכל הקניינים, שאם אדם אחר מתכוון לזכות פוגע הוא בקניין חברו. וכן תלה הגרנ"ט (סי' קמח) וכתב שרק לפי הרא"ש יש מקום להסתפק מה יהיה הדין בשאר קניינים אך לשאר הראשונים ודאי יועיל.

רכיבה משותפת

בהמשך הגמרא בדף ח ע"א, מביאה היא ראיה לכך שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו מהכפילות במשנתנו "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" ודוחה ושוב לומדת מהייתור של הדין במשנתנו, שאם באו לפנינו שניים רכובים על בהמה יחלוקו, וממשנה יתירה יש לומר שבא ללמדנו את דין המגביה לחברו.

רש"י (ד"ה ממשנה) ביאר את אופן הלימוד מהייתורים, שמהייתור אנו למדים שהפסק יחלוקו אינו רק מדין הכרעה בספיקות, שאיננו יודעים מי דובר אמת ולכן חולקים, כי דין זה כבר נלמד מהרישא לגבי שניים אוחזין בטלית, אלא מהייתור אנו למדים שהיחלוקו הוא משום שאנו אומרים ששניהם הגביהוה יחד, ומועיל משום שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו. ובהמשך לגבי הלימוד מהייתור של שניים רוכבים כותב "כדפרישית", כלומר שגם שם כוונת הגמרא שהייתור מלמדנו שהיחלוקו הוא משום ששניהם רכבו יחד ומועיל משום שהמזכה מציאה לחברו קנה חברו. מוכח מדברי רש"י הללו, שגם בשנים רכובים זקוקים אנו לחידוש של "המגביה לחברו" כדי שיוכלו שניהם לזכות. לפי האמור למעלה, צריך לומר שרש"י הלך בדרכו של הרא"ש ולפיכך יש מקום להרחיב את הדין גם לקניינים אחרים.

אולם הריטב"א מבאר את הלימוד מהמשנה היתירה בשניים רוכבים באופן אחר. הוא כותב שלמרות שברוכבים אין הגבהה, מכל מקום הייתור בא ללמדנו שכמו שברוכבים היחלוקו הוא משום שיתכן ששניהם רכבו יחד כך היחלוקו בשניים אוחזין בטלית הוא משום שיתכן ששניהם הגביהו יחד. מדבריו מוכח שלגבי שניים רוכבים אין חיסרון ולא זקוקים לדין "המגביה לחברו", וכנראה סבר כשיטת רבו הרשב"א[1].

רכוב ומנהיג

נשוב כעת לסוגייתנו ולשאלתנו, מדוע ברכוב ומנהיג לא קונים שניהם. לכאורה לפי האמור למעלה הדין צריך להיות תלוי במחלוקות הראשונים שם, שלדעת הראב"ד, הרשב"א והריטב"א יזכו שניהם, ואילו לדעת הרא"ש ורש"י לא. אולם גם לשיטת הרא"ש ורש"י קשה, שהרי גם לשיטתם סוף סוף בשני פקחים אומרים שקנו מטעם מיגו דזכי או מדין המגביה מציאה לחברו ואם כן מדוע ברכוב ומנהיג אפילו בשני פקחים לא קנו שניהם. מאידך קשה לשיטתם, הואיל ולמעשה פוסקים משום מה שאחד מהם לא קנה, מדוע איננו אומרים שמתוך שלא קנה האחד גם לא יקנה השני.

הרשב"א מקשה כן מסברא, אם כל קניין מועיל בפני עצמו מדוע יבטלו הקניינים זה את זה, ומיישב שכאשר אדם יושב על בהמה דרכה לפעמים ללכת מעט מפני הכובד, וביאור הספק הוא אם הואיל וגם מחמת הרכוב הלכה נמצא שלא הוסיף המנהיג כלום על משיכתה, ולכן זוכה הרכוב שהוא עדיף יותר מאחר שמעבר למשיכה הוא גם תפוס בה, או שמא הליכתה לא הייתה כלל מחמת הרכוב אלא רק מחמת המנהיג, שהרי לפעמים אינה הולכת כלל מחמת הרכוב. הרמב"ן מוסיף שאף אם הולכת מעט מחמת היושב עליה אין הליכה זו מיוחסת אליו הואיל והולכת מרצונה ולדעתה. הרשב"א סובר שקניינים אינם אמורים כלל לבטל זה את זה, ורק כאן הספק הוא שמא הרוכב כלל לא עשה קניין כי לא הלכה מחמתו, או שהמנהיג לא עשה קניין הואיל וגם בלעדיו הייתה הולכת.

הריטב"א הקשה כן גם הוא, ותירץ שכשהרכוב והמנהיג ביחד שמא ביטל אחד מהם כח חברו שלא תלך מחמתו, והספק הוא מי מהם מעכב על חברו ולפיכך עדיף ממנו. גם מדבריו עולה שקניינים אינם אמורים לבטל זה את זה, אלא שכאן בפועל יתכן מאוד שהלכה רק בגלל אחד מהם וחברו לא עשה כלום. דברי הרשב"א והריטב"א מתיישבים לשיטתם למעלה, ששני מעשי קניין בו זמנית אינם אמורים לעכב זה על זה, ובהגבהה משותפת יש חיסרון פרטי שהריהו כעל גבי הקרקע ובשניים רכובים אכן קנו ואינם זקוקים למיגו דזכי.

לעומת זאת, התוס' (ד"ה רכוב עדיף) מנמקים את צדדי הספק, שהצד שמנהיג עדיף הוא שמחמת הרכוב הלכה רק מעט ואילו מחמת המנהיג הלכה הרבה, והצד שרכוב עדיף הוא שגם הלכה מעט מחמתו וגם הוא תופס במוסירה. משמע מכך שאכן שני הצדדים עשו קניין מועיל, אלא שאכן יש קניין שהוא עדיף יותר מחברו, ולא הפריעה לו קושיית הרשב"א מדוע יבטלו הקניינים זה את זה[2].

וכן מדוייק מלשון רש"י (ח ע"ב ד"ה או דלמא) שנימק את הצד שמנהיג עדיף "והיא הגדולה בקנין", משמע שאכן יש קניינים גדולים ועדיפים יותר וכאשר נעשים שני קניינים שונים יש לבדוק איזה מהם גדול יותר ואז עושהו יזכה.

עוד יש להוכיח זאת מכך שמשלושה מקומות בדברי רש"י מוכח שברכוב מדובר שהבהמה לא הלכה כלל ובכל זאת קונה, ואם כן לדבריו אי אפשר ליישב כרשב"א וכריטב"א שהספק הוא אם הואיל והלכה מחמת הרכוב נמצא שהמנהיג לא עשה כלום, אלא ודאי נעשו כאן שני קניינים שונים, אחד עצם הרכיבה והשני המשיכה ובכל זאת רק אחד זוכה, ואם כן צריך לומר שהקניינים מבטלים זה את זה. שלושת המקומות הם: א. בדף ח ע"א ד"ה דרכוב כותב בפירוש "ואע"ג דלא משיכה היא, שאינה זזה ממקומה, שאין מנהיגה ברגליו". ב. בדף ח ע"ב ד"ה מנהיג מנמק מה הצד לומר שרכוב לבדו אינו קונה וכותב "דקסבר משיכה בעינן שתעקור יד ורגל". ג. בד"ה או דלמא מנמק מה הצד לומר שברכוב ומנהיג יחד המנהיג עדיף, וכותב "דקאזלא מחמתיה – והיא הגדולה בקנין", משמע שרק מנהיג מועיל מטעם משיכה שהיא הגדולה בקניין בניגוד לרכוב שכלל אינה מטעם משיכה (רש"י לא נימק כתוס', ששניהם מטעם משיכה אלא שהוא המושך העיקרי).

רש"י והתוס' מתיישבים לשיטת רש"י והרא"ש למעלה לפיהם אכן עצם עשיית קניין אחד פוגע הוא בקניין חברו. יש לבאר את שורש המחלוקת שלפי הרשב"א וסייעתו אנו מסתכלים על גדרי הקניין, והואיל ולהלכה כל קניין מועיל בפני עצמו אין סיבה שקניין אחר יגרע ממנו, וכעין דברי התוס' בב"ב (עו ע"א ד"ה ספינה) שהקניינים אינם מצוות שנאמר שיש קניין מהודר ומועיל יותר ויש פחות, אולם לשיטת רש"י וסייעתו אנו מסתכלים על מהות הקניין, שעניינו להכניס לרשותו, להראות בעלות וכד', ולפיכך כאשר יש בו זמנית הכנסה לרשויות שונות, כל אחד מגרע ופוגם בחברו משום שכעת פחות נראה השני כמכניס לרשותו ופחות נראית בעלותו.

והנה בדברי הרא"ש יש להסתפק אם החיסרון הוא דווקא כאשר עושים שניהם קניין מאותו סוג, כגון ששניהם מגביהים או שניהם מושכים, משום שאז כל אחד פוגם מאוד בהבעת ההכנסה לרשות של חברו, כי הוא עושה בדיוק אותו דבר, או שאף בשני קניינים שונים סוף סוף כל אחד נראה כמכניס לרשותו ויש בכך פגם לקניין חברו. כפי שראינו, מפשוטו של רש"י משמע שרכוב הוא קניין בפני עצמו ומדובר שכלל לא הלכה (בהמשך יובאו הסברים שונים בדבריו), ולפי זה סבר שאפילו בשני קניינים שונים אומרים שמבטלים הם זה את זה. אולם בשיטת התוס' שברכוב מדובר בהולכת מחמתו ומועיל מטעם משיכה יש לומר שהחיסרון הוא דווקא בקניין מאותו סוג[3].

אולם עדיין קשה, כפי שהקשינו למעלה, שהרי סוף סוף מטעם מיגו דזכי או מדין המגביה מציאה לחברו שניים המגביהים טלית כן קונים ואין הקניינים מבטלים זה את זה, ומדוע ברכוב ומנהיג לא קונים שניהם. עוד הקשינו, מדוע אם אינו זוכה אינו מעכב את השני מלזכות כמו בחרש ופיקח. ונראה שצריך לחלק בין שני מעשי קניין זהים לבין שני מעשי קניין שונים. לפי רש"י כפשוטו (שרכוב אינו מטעם משיכה) החילוק הוא בין מעשי קניין מסוג אחד למעשי קניין מסוגים שונים, ואילו לפי התוס' שגם רכוב הוא מטעם משיכה, יש לחלק בין שני אופנים (אפילו אם הם מאותו סוג) לבין אופן אחד. כאשר עושים אותו מעשה הצדדים שווים ולפיכך אין להעדיף אחד על חברו, וממילא שניהם אינם יכולים לקנות, אולם בגלל זה כל אחד מסייע לשני וזוכה עבורו ושוב שניהם זוכים. אולם כאשר מדובר בסוגים שונים או באופנים שונים יש לומר שאנו מסתכלים איזה מהם גדול יותר, כגון שנראה יותר כמכניס לרשותו. עדיפות זו גורמת גם לכך שחברו לא יוכל לזכות, וגם לכך שאי זכייתו של חברו לא תגרום לחיסרון בקניין שלו עצמו, ולפיכך זוכה הוא אפילו בלי להזדקק למיגו דזכי[4].

לכאורה לאחר שהגענו לחילוק זה, שוב איננו זקוקים לתלות את רש"י בסוגייתנו בשיטתו למעלה לגבי שני רוכבים, כי גם אם היה סובר שם כרשב"א וכריטב"א שבעושים מעשה קניין זהה אין אחד גורע מחברו, יש לומר שבקניין שונה כן עדיף האחד וגורע מחברו. אולם מסתבר יותר שהדברים תלויים זה בזה, שכן לשיטת הרשב"א איננו אומרים שהואיל ושניים עושים מעשה המראה על הכנסה לרשותם כל אחד מהם פוגם בהבעה של הכנסת החפץ לרשות חברו, אלא מסתכלים על גדרי הקניין ואומרים שסוף סוף כל אחד עשה מעשה קניין גמור, ולכן גם בקניינים שונים אם כל אחד עשה מעשה קניין גמור אין לנו להעדיף זה על זה, אך לשיטת הרא"ש ורש"י כן מסתכלים על מהות הקניין ובודקים אם אכן נפגמה ההבעה של הכנסת החפץ לרשותו, או שעל כל פנים עצם הנסיון של האחד לקנות פוגם ביכולת השני לעשות מעשה הפוך ולקנות לעצמו, ולכן מסתבר יותר שאפילו כאשר קניין אחד חזק יותר בכל זאת הקניין השני יפגום בו.

הקצות (רסט ס"ק ב) מדייק בדברי רש"י[5] שלדעתו על הצד בגמרא שהספק עוסק ברכוב ומנהיג יחדיו, הספק אינו עוסק כלל בדיני קניין, אם הרכוב קונה או המנהיג, אלא בדיני מוחזקות, מי מהם נחשב המוחזק בבהמה. וכתב שרש"י הוכרח לפרש כן לשיטתו (שגם במשיכה שני קניינים מבטלים זה את זה ללא מיגו דזכי) משום הקושיא הנזכרת, אם אחד מהם לא קונה מדוע אינו גורע מהשני מלקנות כמו בפיקח וחרש. כלומר, להבנת הקצות ברש"י העדיפות של קניין אחד על פני חברו גורמת לפגום ביכולת של השני לקנות, אך (בשונה מהאמור לעיל) אין בכוחה לגרום לכך שאי זכיית השני לא תפגום בקניין המועדף של הראשון ולכן למעשה שניהם לא יקנו. לפיכך רש"י ביאר שלא מדובר כאן על דיני קניינים אלא על דיני מוחזקות.

עד כה ביארנו את רש"י כפשוטו, שמדובר ברכוב בבהמה שאינה זזה והקניין אינו מטעם משיכה, אולם הסבר זה אינו פשוט כלל שהרי התוס' (ד"ה רכוב עדיף) מוכיחים שגם ברכוב הבהמה הולכת מחמתו, מכך שהגמרא הביאה ראיה מכלאיים ושם הדין תלוי בהליכתה, וצריך עיון כיצד רש"י יישב קושיא עצומה זו.

מכח קושיא זו מבאר בית הלוי (ח"ג סי' מג) בשיטת רש"י, שדווקא לגבי רכוב לבד כתב שמדובר אפילו באינה הולכת, והספק הוא אם גם רכוב ללא הליכה קונה, אולם לגבי הספק של רכוב במקום מנהיג מדובר דווקא בהולכת ועל הצד שרוכב ללא הליכה אינו מועיל כלל. הטעם לכך הוא שקניינים מבטלים זה את זה רק אם הם מסוג אחד, כגון ששניהם מטעם משיכה, אך אם הם מסוג שונה אין סיבה שיבטלו זה את זה. לכן הבין רב יהודה שעל הצד ששמואל עסק ברוכב ומנהיג יחד ואמר שאחד מהם לא קנה, ודאי הבין שרכוב קונה מדין משיכה ומדובר בהולכת מחמתו. מאידך, על הצד שעסק ברכוב לחוד ומנהיג לחוד, ודאי הבין שמדובר באינה הולכת ובא שמואל ללמדנו שרכוב אינו קונה ואין קניין כזה בפני עצמו, כי אם היה מדובר בהולכת לא היה מובן מדוע אמר שמואל שרכוב אינו קונה והרי עשה קניין משיכה[6].

הברכת אברהם הקשה על בית הלוי, מניין ההווה-אמינא לחדש קניין חדש שלא נמצא ולא הוזכר במשנה בקידושין כה ע"ב, ולכן כתב שיש לפרש כעין דבריו אך לומר שההווה-אמינא הייתה שגם רכוב פועל מטעם משיכה שעניינה הוא הכנסה לרשותו, אלא שברכוב אף שאינה הולכת נחשב כמכניס לרשותו, וכעין דברי התוס' (ב"ב עו ע"א ד"ה ספינה) שגם שכירות מקום נחשבת כעין משיכה שמביאה לרשותו. אף שרכוב מועיל מטעם משיכה, כאשר נעשה הקניין באופן שאינו מצריך הליכה בפועל אין טעם לומר שקניינים מבטלים זה את זה, אלא הם מבטלים רק כאשר הקניין נעשה באופן של משיכה בפועל.

לפי דבריהם מיושבים דברי רש"י בע"א וכן בע"ב ד"ה מנהיג שבהם רש"י עוסק ברכוב לחוד, אולם צריך עיון כי כפי שכתבנו גם מדברי רש"י בד"ה או דלמא, העוסקים ברכוב ומנהיג יחד, משמע שמדובר באינה הולכת[7], ולפי זה נראה שלדעתו אכן כשיש קניינים שונים אף שכל אחד מועיל בפני עצמו כאשר מתנגשים הם גובר הקניין החזק יותר, ולא סבר כרשב"א שאין טעם לומר שקניינים יבטלו זה את זה, אולם צריך עיון מראיתו החזקה של התוס', שמדובר בהולכת. בנחלת משה תירץ שלרש"י גם בכלאיים מתחייב אפילו באינה הולכת משום שעצם הישיבה נחשבת כשימוש, שהרי משום כך נחשבת לקניין, ומשום כך נחשב גם כמשתמש בשור וחמור יחדיו.

מוחזקות באופן שאינו קניין

מדברי התוס' (ד"ה אית לך) והרא"ש בכתובות פה ע"א עולה כי החזקה בנייר של שטר חוב אינה נחשבת למוחזקות בשטר חוב משום ששטר חוב נקנה בכתיבה ומסירה ולא במסירה בלבד. מדייק מכך קונטרס הספיקות (כלל ח) שניתן להיות מוחזק רק באופן הראוי לקניין. בשערי ישר (שער ה סי' טו ד"ה וכן) מנמק שחזקה מועילה מטעם ראיה שמה שתחת יד אדם שלו, ולפיכך צריך שהחזקה תהיה באופן המועיל לקניין[8].

הגמרא בדף ח ע"ב מסתפקת מה הדין באומר משוך בהמה זו לקנותה ולקנות כלים שעליה, ואינה פושטת את הספק. הרא"ש פוסק שמספק זוכה המרא קמא אולם כאשר מושך מציאה באופן זה זוכה בה מספק משום שאין מרא קמא וכעת הוא המוחזק, ושוב לא יועיל לאדם אחר לבוא ולחטוף. קונטרס הספיקות מקשה על הרא"ש מדוע, הרי הגמרא הסתפקה אם ניתן לקנות באופן זה, והרי על הצד שלא ניתן לקנות גם לא ייחשב כמוחזק, שהרי הרא"ש בכתובות כתב שמוחזקות שאינה ראויה לקניין אינה מוחזקות.

הקצות (רב ס"ק ז) חולק על אחיו בעל קונטרס הספיקות וכותב שמוחזקות יכולה להיות גם באופן שאינו ראוי לקניין, ודברי התוס' והרא"ש בכתובות נאמרו רק ביחס לשטר חוב, משום שהחוב אינו גוף הנייר בו אוחז ולכן האחיזה בנייר אינה נחשבת למוחזקות עבור גוף החוב כל שאין כתיבה ומסירה בידו. לכן לגבי בהמה וכלים עליה הואיל וקנה גוף הבהמה והכלים עליה הרי שהכלים ברשותו והוא מוחזק בהם, ואף שכדי שקניין יועיל צריך דווקא חצר המשתמרת מכל מקום מוחזקות אינה תלויה בקניין וכדי להחזיק אין צורך במשתמרת.

אולם הקצות התקשה מדוע כאשר קונה ממרא קמא לא מועילה המוחזקות במשוך בהמה לקנותה ולקנות כלים שעליה, הרי זוהי תפיסה ברשות וכעת הוא המוחזק, והרא"ש סובר שתפיסה ברשות מועילה במקום ספק. ותירץ שלצורך תפיסה ברשות כן צריך שתהיה תפיסה המועילה לקניין, משום שכל הטעם שתפיסה ברשות מועילה הוא שהמרא קמא התכוון שיקנה.

בסוגייתנו התוס' (ד"ה או דלמא) גם כן כורכים בין הקניין למוחזקות, וכן משמע מפשט הסוגיא, שהרי הגמרא מביאה ראיה לדין רכוב ממשנתנו העוסקת בדיני מוחזקות. אולם הם מסייגים שכאשר שניים מחזיקים יחד אין צורך שיוכלו שניהם לקנות יחד באופנים אלו גם כשהם עושים אותם בו זמנית, אלא מספיק שכל אחד לבדו היה יכול לקנות. הטעם לכך מבואר ברמב"ן, שכל אחד מהם טוען שכולה שלו ושהוא עשה את הקניין לבדו.

המהרש"א (על תוד"ה רכוב) מסייג את דברי התוס', שבדרך כלל לא צריכים מוחזקות הראויה לקניין, ודווקא במקרה שחברו מחזיק באופן הראוי לקניין צריך גם הוא להחזיק באופן הראוי לקניין. לכן מהדין של רכוב במקום מנהיג ניתן להוכיח שרכוב קונה כי אחרת לא היה נחשב מוחזק במקום שיש גם מנהיג. לדבריו התוס' מתיישבים אף עם שיטת הקצות.

בית הלוי (ח"ג סי' מג) מסייג את סייגו של המהרש"א, וכותב שהוא נכון דווקא לגבי רכוב הואיל והבהמה ברשותו בפועל, אולם לגבי מנהיג נחשב מוחזק רק בגלל שזוהי צורה של קניין, אחרת לא היה נחשב מוחזק גם כשאין כנגדו אדם המוחזק באופן הראוי לקניין.

הרא"ש כותב שהמשנה באה להשמיע לנו שרכוב ומנהיג יכולים לקנות יחד, שלא כדעת התוס'. מדבריו משמע שהראיה מהמשנה היא שבעלי הדין הרוכבים טוענים בעצמם שבאופן זה הם קנו, ולפי פירושו אין כל ראיה מסוגייתנו לתלות כלשהי בין אופן הקניין לדיני מוחזקות.