ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
וְאוּלָם הֱיוֹתֵנוּ בִּלְתִּי מַאֲמִינִים בִּנְבוּאַת עֻמַר וְזַיְד, אֵינוֹ מִפְּנֵי הֱיוֹתָם מִזּוּלַת יִשְׂרָאֵל*, כְּמוֹ שֶׁיַּחְשְׁבוּ הֶהָמוֹן, עַד שֶׁנִּצְטָרֵךְ לִלְמֹד מֵאָמְרוֹ 'נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ'. כִּי* אִיּוֹב וֶאֱלִיפַז וּבִלְדַּד וְצוֹפַר וֶאֱלִיהוּא כֻּלָּם אֶצְלֵנוּ נְבִיאִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מִיִּשְׂרָאֵל, וְכֵן חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר נְבִיא שֶׁקֶר אָרוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְאוּלָם נַאֲמִין בַּנָּבִיא אוֹ נַכְזִיבֵהוּ* מִצַּד טַעֲנָתוֹ, לֹא מִצַּד יִחוּסוֹ. וּבֵאוּר זֶה, שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כֹּל הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ דְּבַר ה' אֵלָיו, וְהֶאֱמַנּוּ בּוֹ וּבִדְבָרוֹ, וְאָמַרְנוּ לוֹ: "קְרַב אַתָּה וּשְׁמַע" (שם ה, כד) - אָמַר לָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה בַּשָּׁמַיִם דָּת אַחֶרֶת שֶׁתֵּרֵד, וְאֵין שָׁם תּוֹרָה אַחֶרֶת שֶׁתָּבוֹא, אָמַר: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" (שם ל, יב). וְהִזְהִרָנוּ מֵהוֹסִיף וּמִגְּרוֹעַ בְּזֹאת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אָמַר: "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (שם יג, א). וְעֵרְבָנוּ* וְחִיֵּב עָלֵינוּ מִצַּד ה' יִתְעַלֶּה לְהַאֲמִין בָּהּ אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ עַד סוֹף כֹּל הַדּוֹרוֹת, וְהוּא אָמְרוֹ: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" וְגוֹ' (שם כט, כח). הִנֵּה כֹּל נָבִיא שֶׁיָּבוֹא, יִהְיֶה יִחוּסוֹ כֹּהֵן אוֹ לֵוִי אוֹ עֲמָלֵקִי, שֶׁיֹּאמַר שֶׁאַחַת מִכֹּל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּטַל חִיּוּבָהּ - כְּבָר הִכְזִיב* מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הָאוֹמֵר 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם'. עַל כֵּן נַכְזִיבֵהוּ*, וְנַהַרְגֵהוּ אִם נוּכַל, וְלֹא נַבִּיט לְאוֹתוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נַבִּיט לְמִי שֶׁמֵּסִית לַעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת וְגוֹ' לֹא תִשְׁמַע" וְגוֹ' (שם יג, ג). כִּי מֹשֶׁה ע"ה אָמַר לָנוּ לֹא תַּעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה לְעוֹלָם, וְלָזֶה* נֵדַע שֶׁהָאוֹת שֶׁעָשָׂה הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה הוּא תַּחְבּוּלָה וְכִשּׁוּף. וְכֵן אָמַר לָנוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה שֶׁהַתּוֹרָה נִצְחִית עַד עוֹלָם, וְלָזֶה כֹּל נָבִיא שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַתּוֹרָה הָיְתָה לִזְמָן, נֵדַע מִטַּעֲנָתוֹ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר, כִּי הוּא מַכְזִיב מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְלָזֶה לֹא נִשְׁאַל מִמֶּנּוּ אוֹת, וְלֹא נַבִּיט לְמוֹפְתוֹ - אֲשֶׁר נַחְשֹׁב שֶׁהוּא מוֹפֵת - כְּשֶׁיַּעֲשֵׂהוּ. כִּי הַאֲמִינֵנוּ בְּמֹשֶׁה לֹא הָיָה בִּגְלַל הָאוֹתוֹת, עַד שֶׁיִּתְחַיֵּב מִזֶּה לְהַקִּישׁ בֵּין אוֹתוֹת זֶה לָזֶה, וְאוּלָם הֶאֱמַנּוּ בּוֹ בִּהְיוֹתֵנוּ שׁוֹמְעִים הַדִּבּור כְּמוֹ שֶׁשְּׁמָעוֹ הוּא, וּבָזֶה הִתְאַמְּתָה הָאֱמוּנָה אֲמִתּוּת שְׁלֵמָה וְקַיֶּמֶת עַד עוֹלָם, כְמוֹ שֶׁאָמַר: "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט).
האמונה במשה גדולה מהאמונה בנפלאותיו
וּמְשָׁלֵנוּ עִם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מְשַׁל שְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד, שֶׁכֹּל אֶחָד יוֹדֵעַ אֲמִתַּת עֵדוּת חֲבֵרוֹ וַאֲמִתַּת מַאֲמָרוֹ, וְאֵינָם צְרִיכִים עַל זֶה אוֹת וּמוֹפֵת, וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, שֶׁיָּעִידוּ לָהֶם, לֹא יֵדְעוּ אִם הוּא אֱמֶת, וְיִצְטָרְכוּ רְאָיָה עַל דְּבָרָם, וּמוֹפֵת אֵצֶל בְּנֵי אָדָם. כֵּן אֲנַחְנוּ, קְהַל יִשְׂרָאֵל, יָדַעְנוּ אֲמִתַּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בִּרְאוֹתֵנוּ אוֹתוֹ בְּמַעֲמַד הַר סִינַי בְּדַבְּרוֹ עִם ה' יִתְעַלֶּה, לֹא בְּנִפְלְאוֹתָיו לְבַד, וְאוּלָם עָשָׂה כֹּל מַה שֶּׁעָשָׂה מִן הָאוֹתוֹת כְּפִי הַצֹּרֶךְ*, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּלְזֶה הָעִקָּר הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר שְׁכָחוּהוּ וְלֹא סָמְכוּ עָלָיו הַרְבֵּה מֵאַנְשֵׁי אֻמָּתֵנוּ, אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בַּנִּפְלָאוֹת כְּהַאֲמִינֵנוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וְלֹא נַשְׁוֶה בֵּין אֲמִתָּתָם. וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה עַל לְשׁוֹן הָאֻמָּה: "מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם" (שיר השירים ז, א), אוֹמֵר, שֶׁאַתֶּם אִם תּוּכְלוּ לְהַעֲמִיד לִי כְּמַעֲמַד הַר סִינַי - אָז אַאֲמִין בָּכֶם.
___________________________________
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
24 - איגרת תימן חלק י"ד
25 - איגרת תימן חלק ט"ו
26 - איגרת תימן חלק ט"ז
טען עוד
ביאורים
בימים הקרובים נעסוק בכללים שנותן הרמב"ם להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר.
הרעיון המרכזי הוא שישנה אמת אבסולוטית אחת, שממנה אנו מתחילים לבחון את הדברים – היא נבואת משה רבנו. משה הוא גדול הנביאים וראשון לנביאים, מפני שראינו בעינינו את מעמד הר סיני שבו משה קיבל נבואה. בכך אין לנו לכפור כיוון שראינו זאת, כמו במקרה ששני עדים ראו מראה אחד – אצלם הדבר מוכח וּודאי, רק לבית הדין יש ספק, משום שלא ראו זאת, ולכן עליהם לבוא ולהעיד. העד הראשון הוא משה, והעד השני הוא עם ישראל לדורותיו .
והרי אנחנו לא היינו במעמד הר סיני ולא ראינו אותו, אם-כן לגבנו חוזרת השאלה – מניין שמשה נביא אמת? הרמב"ם מתייחס אל עם ישראל כעם שהיה במעמד הר סיני לדורותיו, שהרי זה עבר אלינו במסורת מדור לדור, מאב לבן, בכל ליל סדר מזה כ-3300 שנה. לא ייתכן שמעמד רחב שבו היה עם שלם, מיליוני אנשים, הומצא אצל אדם פרטי והועבר כך במסורת.
כעת, כאשר יש לנו לפחות אמת מוחלטת אחת, אפשר להמשיך דרכה – משה רבנו כותב את התורה מבראשית ועד סוף ספר דברים. התורה היא אמת. ובתורה נוספו לנו עוד שלושה כללים: א. לא תהיה תורה אחרת או דת אחרת. ב. אין להוסיף או לגרוע מן המצוות הכתובות בה. ג. התורה נצחית.
יקום אחד ויאמר: עזב ה' את הארץ, ישנה דת חדשה, ברית חדשה, המצוות בטלות או כל דבר שנוגד את אחד הכללים הכתובים בתורה – הרי הוא נביא שקר, ומצוה להורגו אם יש סנהדרין שדנה דיני נפשות. וגם אם הוא יעשה אותות ומופתים כמשה רבנו, אין להאמין לו. אמונת ישראל אינה מיוסדת על מופתים, אלא על אמת. ונצטרך לומר שאת הניסים הללו עשה בכוחות של כישוף וטומאה.
אם-כן, אין לנו בעיה עקרונית לומר שיש נביאים באומות העולם, לומר "כעומר וזיד הוא נביא" (בערבית: פלוני אלמוני הוא נביא). השאלה היא רק אם הם עומדים בקריטריונים שאותם הציבה לנו התורה. "משה אמת ותורתו אמת".
הרחבות
נביא גוי
כֻּלָּם אֶצְלֵנוּ נְבִיאִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מִיִּשְׂרָאֵל. הרמב"ם אומר שלכל באי עולם יש פוטנציאל לנבואה. מקור לדברים אלו אפשר למצוא בתנא דבי אליהו: "...מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל , בין איש ובין אישה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו" [רבה י, ב]. ב מורה נבוכים מוסיף הרמב"ם שאף על פי שכל באי עולם יכולים להגיע לנבואה, מעלת הנבואה בישראל גבוהה יותר מאשר בשאר האומות: "הנה כבר התבאר שהשגתו (-של משה) נבדלת מהשגת כל מי שיתאחר אחריו בישראל, אשר הם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ובתוכם ה', וכל שכן בשאר האומות " [מורה נבוכים ב, לה]. נבואת משה רבנו עדיפה על פני כל נביאי ישראל, ודאי שעל פני נביאי שאר האומות, שיכולתם להגיע לנבואה פחותה. הרב שילת מסביר מהיכן נובע יתרונם של ישראל: "ייחודו של עם ישראל... נובע מתכונה של יתרון שלימות שכלית ומוסרית , הקיים בישראל ממורשת אבות וממעמד הר סיני. מציאותה של תכונה זו מסבירה גם את הריכוז הגבוה של נביאים בישראל, שכן גם אם שלימות הכוח המדמה הדרושה לנבואה קיימת בהתפלגות שווה אצל כל בני אדם – השלימות השכלית והמוסרית המיוחדת בעם ישראל, מגדילה לאין ערוך את הסיכויים שיימצאו בו לא רק חכמים צדיקים וחסידים אלא גם נביאים יותר מאשר בכל אומה ולשון, שהרי השלימות השכלית והמידותית היא תנאי הכרחי לנבואה" [עיין בספרו 'בין הכוזרי לרמב"ם', סוגיה ג': סגולת ישראל].
לעילוי נשמת א"מ יהודית בת שמואל יצחק ע"ה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
