ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לֻחֹת הָעֵדֻת, לוּחֹת הַבְּרִית
בלב המשכן נמצא הארון ובו הָעֵדֻת. "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה טז). אחרי קבלת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה (שמות כד יב) נכתבת הָעֵדֻת על הלוחות. "עֵדוּת הוּא לְבָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְיִשְׂרָאֵל" (ברכות כב ע"א). על שמה נקראים: לֻחֹת הָעֵדֻת, אֲרוֹן הָעֵדֻת, פָרֹכֶת הָעֵדֻת, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת, ואֹהֶל הָעֵדֻת.
בספר דברים (ט ט) נקראים הלוחות בשם "לוּחֹת הַבְּרִית". גם כנגד הברית שהייתה במעמד הר סיני, ובעיקר כנגד הברית שנכרתה אחרי חטא העגל. משה התפלל, והקב"ה קיבל תפילתו והבטיח לא לאבד אותנו ולא להחליף אותנו. "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית" – ברית שיוליך אותנו עד הגאולה, שבה "נגד כל עמך אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם. וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" (לד, ט-י).
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל
מפורסם פירושו של המהר"ם אלשיך, כי "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכוֹ לא נאמר אלא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". את הפירוש הזה לא נמצא בגמרא, במדרשים או ברש"י, כיוון שהוא פשט דברי התורה. כך אומרת התורה שמטרת קרבן התמיד (והתפילות שכנגד קרבן תמיד) היא השראת שכינה בישראל: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים" (שמות כט). כך נאמר גם על המקדש: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א ו יג).
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (725)
הרב שמואל אליהו
245 - שמחים כנתינתן מסיני
246 - וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
247 - לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד
טען עוד
בית שני בלי שכינה
ולא עוד, אלא אמרו חכמינו כי בבית שני לא הייתה השראת שכינה: אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא, מַאי דִּכְתִיב (על הבית השני בנבואת חגי א) "עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָ (וְאֶכָּבְדָה) אָמַר ה'"? למה הכתיב הוא וְאֶכָּבְדָ וקוראים וְאֶכָּבְדָה? למה חסרה ה"א? "אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵן: אָרוֹן, כַּפֹּרֶת, וּכְרוּבִים, אֵשׁ, וּשְׁכִינָה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אוּרִים וְתומים" (יומא כא ע"ב).
שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא
לעומת זאת, אנו למדים מכמה וכמה מקומות כי השכינה לא עזבה את ישראל בגלות. כך אומר הקב"ה ליעקב: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו ד). כן אומר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: "בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ, שְׁכִינָה עִמָּהֶם. גָּלוּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ש"א ב) 'הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם' וְגוֹ'. גָּלוּ לְבָבֶל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מג) 'לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה'. וְאַף כְּשֶׁהֵם עֲתִידִין לִיגָּאֵל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ל) 'וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ'; 'וְהֵשִׁיב' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'וְשָׁב', מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶם מִבֵּין הַגָּלֻיּוֹת" (מגילה כט ע"א).
ובגמרא אנו מוצאים גויים ששמחו על מפלת ישראל וחשבו שהקב"ה יזניח את ישראל ויבחר בהם. "אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי חֲנִינָא, הַשְׁתָּא בָרִי טְמֵאִין אַתּוּן, דִּכְתִיב, (איכה א) 'טֻמְאָתָהּ בְשׁוּלֶיהָ' אֲמַר לֵיהּ: תָּא חֲזִי מַאי כְּתִיב בְּהוּ, (ויקרא טז) 'הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' - אֲפִלּוּ בִזְמָן שֶׁהֵם טְמֵאִים, שְׁכִינָה עִמָּהֶם" (יומא נז ע"א).
מדרגות בהשראת שכינה
הזוהר מסביר שיש הבדל בין השראת השכינה בגלות להשראת השכינה בגאולה. בגלות לא ניכרת מלכות ה'. רק ביום ההוא ימלוך ה' על הכול. "'וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד'. בְּגִין דְּעַד הַשְׁתָּא כַּד יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן וּמַלְכָּא בְּלֹא מַטְרוֹנִיתָא לָאו מַלְכָּא אִיהוּ. כַּד אִתְדַבְּקַת שְׁכִינְתָּא בְּצַדִיק (בקב"ה) כְּדֵין הוּא יִחוּדָא. דְהַכִי אוֹלִיפְנָא בְּרָזָא דִּקְרִיָת שְׁמַע דְּבָעֵי בָּר נָשׁ לְיַחֲדָא לְמָארֵיהּ וּלְקַשְׁרָא קִשְׁרִין דִמְהֵימְנוּתָא בִּרְעוּתָא דְלִבָּא". על כן צריך לכוון במילים "ה' אחד" בקריאת שמע שה' ימלוך על עולם ומלואו.
כך מסביר אור החיים הקדוש (בראשית מו ד) כי ליעקב נאמר שהשכינה יורדת עמו למצרים, ואילו חז"ל אמרו בכמה מקומות (שמו"ר יב ה) כי מצרים, בהיותה מלאה גילולים, לא הייתה שכינה שם: "אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה, הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה שנו רבותינו (אבות פ"ג מ"ז) כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו שנים ואחד אמרו ז"ל (שם) כי מצויה שכינה. ומצינו (תנחומא סוף תצוה) שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן, ואחר כמה הכנות האמורים, ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן, מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף. אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי 'גבוה מעל גבוה שומר' (קהלת ה ז), ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה". אור השכינה יתרבה לפי הדבר שגורם את השראת השכינה.
"וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש, ולמטה ממנה השראת השכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקים בתורה, ולמטה בהדרגות המנין". ומה שלא ירד למצרים, זה "שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה 'כצאתי את העיר'. אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא, ירד עם יעקב אבינו, ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים".
השכינה עושה עלייה
גם בעליית השכינה ממצרים היו שני שלבים לכן נאמר ליעקב "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". מדרגה אחת של שכינה עלתה בפטירת יעקב אבינו כהבטחת ה'. מדרגה נוספת עלתה בעליית עם ישראל, כפי שהכתוב אומר "וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" (שמות יג כא).
מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל היה אומר כי גם בקיבוץ גלויות בימינו יש שני שלבים. כן אנו רואים בעינינו איך מתגשמת נבואת ירמיה (לא) שבתחילה נאמר רק "וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב" ואח"כ התווסף כוח על כוח ונאמר בהם: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". שבני ישראל יירשו את הארץ לגבולותיה סביב כהבטחת ה' לאברהם.
זֶהוּ הָעִנְיָן חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לַגְּאֻלָּה
הגאון ר' יהונתן אַיבְּשִׁיץ זצ"ל בספרו "תפארת יהונתן" (פרשת נצבים), כתב לפני השואה, כי בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא תשוב השכינה לשכון ולהגן על היהודים היושבים בארץ ישראל לפני שכל עם ישראל יבוא לארצו. שכך נאמר בפסוק: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים". מהמילה "ושב" למדו חכמים על חזרת השכינה לארץ ישראל. אם כתוב פעמים "ושב" משמע שיש שני שלבים של עליית ישראל וכנגדם שני שלבים של עליית השכינה. ולפי זה תחזור השכינה להגן על יושבי ארץ ישראל עוד בטרם יעלו כל ישראל מהגלות.
"זֶהוּ הָעִנְיָן חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לַגְּאֻלָּה, עַד שֶׁרַבִּים מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ יֵיתֵי וְלֹא אַחֲמִינֵיהּ, וְהַטַּעַם כִּי הַשְּׁכִינָה עִמָּנוּ בַּגָּלוּת אֵם עַל הַבָּנִים לְשָׁמְרֵנוּ, וּלְעֵת הַגְּאֻלָּה לֹא יָשׁוּב הַשְּׁכִינָה אִתָּנוּ בְּפַעַם אַחַת, רַק הַשְּׁכִינָה יָשׁוּב מִקּוֹדֶם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ נָשׁוּב אֲנַחְנוּ לְשָׁם, וְאִם כֵּן כְּשֶׁאָנוּ בַּגּוֹלָה וַה' אֵין בְּקִרְבֵּנוּ יִהְיֶה עָלֵינוּ צָרוֹת מְצוּקוֹת כִּי אֵין כָּאן מָגֵן. וְזֶהוּ מַאֲמַר הַקְּרָא 'וְשָׁב' כִּי מִתְּחִלָּה יָשׁוּב ה' לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ 'וְקִבֶּצְךָ', וְלֹא יִהְיֶה בְּפַעַם אַחַת".
אין בגלות שכינה בכמה מקומות ביחד
לכאורה, למה לא תהיה הגנה על עם ישראל גם בגלות וגם בארץ ישראל? אלא שמדרגות שכינה אלו עוברות ממקום למקום, כמו שנאמר בפסוקים על יעקב ועל יציאת מצרים. וכל היהודים שנשארו במצרים אחרי שיצאה משם השכינה - נטמעו ואבדו מעם ישראל ב"מ.
כך שואלת הגמרא (מגילה כט ע"א) על מקום השכינה בבבל: "בְּבָבֶל הֵיכָא? אָמַר אַבַּיֵּי, בְּבֵי כְנִישְׁתָּא דְהוּצְל, וּבְבֵי כְנִישְׁתָּא דְשָׁף וְיָתִיב בִּנְהַרְדְּעָא. וְלָא תֵימָא, הָכָא וְהָכָא, אֶלָּא זִימְנִין הָכָא וְזִימְנִין הָכָא. אָמַר אַבַּיֵּי, תֵּיתֵי לִי, דְּכִי מְרָחִיקְנָא פַרְסָה, עֲיַילְנָא וּמַצְלִינָא בְגַוָּהּ". כלומר, השכינה נמצאת בבבל בבית הכנסת של הוצל ובבית הכנסת שנעקר ונקבע בנהרדעא. ואל תאמר שנמצאת השכינה גם כאן וגם כאן, אלא לפעמים בהוצל ולפעמים בנהרדעא (לפי מדרגת האנשים ולפי צורך הדור). ומעיד אביי על עצמו כי אם הוא מזדמן לאזור של אחד מבתי הכנסת הללו, הוא הולך מרחק רב על מנת להתפלל שם.
וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם
אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל
וטעם היות השכינה בבתי כנסת הוא כי הם המשך לבית המקדש. כך אומר הפסוק ביחזקאל (יא) "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, זֶה בֵית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָבֶל. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב, "ה', מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ" (תהלים צ). אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אֲמַר אַבַּיֵּי: מֵרֵישׁ הֲוָה גָרִיסְנָא בְּגוֹ בֵיתָאִי, וּמְצַלֵינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא. כֵּיוָן דְּשָׁמְעִית לְהָא דְקָאָמַר דָּוִד, (תהלים כו) "ה', אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ", לָא גָרִיסְנָא אֶלָּא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא.
אביי אמר כי בתחילה היה לומד בביתו ומתפלל בבית הכנסת. אבל אחרי ששמע ששכינה נמצאת בבית הכנסת, אין הוא לומד אלא בבית הכנסת.
לומדים תורה במקדש מעט
שכינה קיימת גם אצל לומדי התורה. כך אומרת המשנה באבות (ג): "רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב), אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט), וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב), בְּקֶרֶב אֱלֹקִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ), בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".
על זה מקשה הגמרא (ברכות ו): אם אפילו על לומד אחד שורה שכינה, בוודאי שורה על שניים שלומדים? ומתרצת כי בשניים זו מדרגה יותר גדולה. "תְּרֵי - מִיכְתְּבָן מִלַיְיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, חַד - לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת". ממשיכה הגמרא לשאול: "וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא מִבָּעְיָא?!" אם בשניים שורה שכינה, בשלושה דיינים שיושבים בדין בוודאי שורה שכינה? "מַהוּ דְּתֵימָא, דִּינָא - שְׁלָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וְלָא אַתְיָא שְׁכִינָה, קָא מַשְׁמַע לָן, דְּדִין נַמִי הַיְינוּ תּוֹרָה". אולי תאמר כי דין הוא שלום בית בלבד והשכינה לא מגיעה. קא משמע לן שדין הוא גם תורה. "וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִיבָּעְיָא? עֲשָׂרָה - קָדְמָה שְׁכִינָה וְאַתְיָא, תְּלָתָא - עַד דְּיָתְבֵי". אם בשלושה שורה שכינה, בעשרה בוודאי? אלא בעשרה שיושבים ולומדים השכינה מקדימה להם ובאה, ובשלושה היא מחכה להם עד שישבו.
צַּדִּיקִים בִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה, כְּנֵר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה
כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו
הגמרא במסכת ברכות אומרת כי מאור הפנים של משה היה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו". אך אין זה אור השכינה המלא, אלא אור חלקי, כל אחד לפי מדרגתו. כך אומרת הגמרא (פסחים ח ע"א): "אָמַר רָבָא, מַאי דִּכְתִיב, (חבקוק ג) "וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ, וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה"? לְמַה צַּדִּיקִים דּוֹמִים בִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה? כְּנֵר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה".
וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים
עוד אומרת הגמרא כי העוסקים בתורה במסירות נפש, כרבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה בר אלעאי, זוכים להשראת שכינה. "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ דֹּחַק, תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ל) 'כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלָיִם, בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה, חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ' וְגוֹ', וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, (שם) 'וְנָתַן לָכֶם ה' לֶחֶם צַר וּמַיִם לָחַץ'. רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר, אַף אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעַל לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ'. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מַשְׂבִּיעִין אוֹתוֹ מִזִּיו שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) 'וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ'".
ולא עוד, אלא שהם עצמם מאירים באור השכינה, דכתיב: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". ובגמרא (בבא בתרא ח ע"ב) למדו במתניתא הַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ - זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה. וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד - אלו מלמדי תינוקות.
עוד בגמרא (סוכה מה ע"ב): "לָא פָּחוּת עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא צַדִּיקֵי דְּמְקַבְּלֵי פְּנֵי שְׁכִינָה כָּל יוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ל) 'אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ'. לוֹ בְּגִימַטְרִיָא תְּלָתִין וְשִׁיתָא הֲווּ". ויש צדיקים שמקבלים פני שכינה פעם בשבוע או פעם בשנה. ויש שרואים באספקליא מאירה ויש בשאינה מאירה. עיי"ש.
והשראת שכינה זו היא לצורך כלל ישראל, אם ישראל אינם ראויים – הצדיק לא יזכה לה. כמו שאומרת הגמרא בסוטה: "שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית גּוּרְיָא בִּירִיחוֹ, נָתְנָה עֲלֵיהֶן בַּת-קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה, יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ רָאוּי לְכָךְ, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן, וּכְשֶׁמֵּת הִסְפִּידוּהוּ, 'הֵי חָסִיד הֵי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא' (ששרתה עליו שכינה). וְשׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיָּה בְּיַבְנֶה, נָתְנָה לָהֶן בַּת-קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה לָהֶן, יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכָּאִין לְכָךְ, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן, וּכְשֶׁמֵּת הִסְפִּידוּהוּ, 'הֵי עָנָיו הֵי חָסִיד, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל'" (סוטה מח ע"ב).
כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ, כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה
תלמידי חכמים אלו מביאים את אור השכינה על כלל ישראל. על כן אומרת הגמרא (ברכות כז ע"ב) שהמזלזל בהם גורם לאחרים התרחקות מהם ומשכינה ששורה עליהם. ו"גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל" וכך אמרו בגמרא: "אָמַר רַב חִסְדָּא, כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ, כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כו) בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, כָּל הָעוֹשֶׁה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ, כְּעוֹשֶׁה עִם שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כ) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה'. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, כָּל הַמִּתְרָעֵם עַל רַבּוֹ, כְּאִלּוּ מִתְרָעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות טז) לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם, כִּי עַל ה'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כָּל הַמְּהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ, כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כא) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה" (סנהדרין קי ע"א).
הַמֵּשִׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה
ומאידך, התדבקות בחכמים היא התדבקות בשכינה. כך אומרת הגמרא (ברכות סד ע"א): "וְאָמַר רַבִּי אַבִּין הַלֵּוִי, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ, כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות יח) 'וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים', וְכִי לִפְנֵי הָאֱלֹקִים אָכְלוּ? וַהֲלֹא לִפְנֵי מֹשֶׁה אָכְלוּ. אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ, כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה".
גם אלו שאינם לומדים תורה, אם הם קשורים לתלמידי חכמים – זוכים לקום בתחיית המתים. דכתיב "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". ואומרת הגמרא (כתובות קיא ע"ב): "וְכִי אֶפְשָׁר לִדְבּוּקֵי בַּשְּׁכִינָה? וְהָכְּתִיב, 'כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא', אֶלָּא כָּל הַמֵּשִׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וְגוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ', וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה? אֶלָּא, כָּל הַמֵּשִׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה".
המִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ
כיוון שהשכינה שורה במקום שלומדים בו תורה או מתפללים, הַמִּתְפַּלֵּל תפילת י"ח "צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ" וזו העבודה בתפילה, כוונת הלב (סנהדרין כב ע"א). ובגמרא (בבא בתרא י ע"א): רַבִּי אֶלְעָזָר יָהִיב פְּרוּטָה לֶעָנִי, וַהָדַר מַצְלֵי, אָמַר, דִּכְתִיב, "אֲנִי בְצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ". ובגמרא (ברכות סד ע"א): אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חִיָּא, הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וְנִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, זוֹכֶה לְהַקְבִּיל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פּד) "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל, יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן".
על כן היה האר"י ז"ל מזהיר להתפלל מתוך שמחה, כדי שתשרה עליו שכינה. כי "אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים. אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלכים בּ גּ) 'וְעַתָּה קְחוּ לִי' וְגוֹ'". ובגמרא אמרו שכך גם צריך לגשת ללימוד תורה (פסחים קיז).
מָתַי אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה?
כלבים מסלקים שכינה
הגמרא ביבמות (דף סד ע"א) אומרת כי מהפסוק "וּבְנֻחֹה יֹאמַר, שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י) לומדים "שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת חָסֵר אֶחָד, וְזֶה לֹא עָסַק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, לֹא נִמְצָא זֶה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל?".
ובגמרא (בבא קמא פג ע"א) למדו כי יש להיזהר מגידול כלבים: "דָּרַשׁ רַבִּי דּוֹסְתָּאִי דְּמִן בֵּירִי, הרי שהיה בישראל שְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת. חָסֵר אֶחָד, וְהָיְתָה אִשָּׁה עֻבָּרָה בֵינֵיהֶם, וּרְאוּיָה לְהַשְׁלִים, וְנָבַח בָּה כֶּלֶב, וְהִפִּילָה. נִמְצָא זֶה גָּרַם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵק מִיִּשְׂרָאֵל". ומספרת הגמרא: "הַהִיא אִתְּתָא דְּעָאָלַת לְמֵיפָא בְּהַהוּא בֵיתָא, נָבַח בָּהּ כַּלְבָּא, אֲמַר לָהּ מָארֵיהּ, לָא תִּסְתַּפִי מִנֵּיהּ - שְׁקִילֵי נִיבֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ, שְׁקִילָא טִיבוּתֵיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, כְּבָר נָד וָלָד". מעשה באשה מעוברת שנכנסה לבית מאפה לאפות שם את חלותיה, ונבח עליה כלבו של בעל הבית ונבהלה מאוד. אמר לה בעל הבית: אל תפחדי, עקרתי את שיניו. אמרה קח את טובתך וזרוק אותה על הקוצים. מרוב בהלה כבר איבדתי את העובר שלי.
כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה
ובגמרא (קידושין לא ע"א) למדו שאדם צריך תמיד לזכור כי הקב"ה מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. ולכן אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה סו) "כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי". גם כשאדם הולך בדרכו הוא צריך לזכור כי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ ולא ללכת עם האף למעלה. כן "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם ו) "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא מַסְגֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ. אָמַר, שְׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרֹאשִׁי". וגם כשאדם מתלבש בינו לבין עצמו – לא יתפשט לגמרי כי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (רמ"א או"ח א).
כָּל אָדָם הַכּוֹעֵס, אֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ
גם כשאדם מרשה לעצמו לכעוס, הרי זו התעלמות מנוכחות ה'. האם בנוכחות מלך בשר ודם הוא היה מרשה לעצמו לכעוס? "אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, כָּל אָדָם הַכּוֹעֵס, אֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ" (נדרים כב ע"ב). ובגמרא (סנהדרין קג ע"א): "אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה - כַּת לֵצִים. כַּת שַׁקָּרִים. כַּת חֲנֵפִים. כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע" . עוד בגמרא (סוטה ג ע"א): "אָמַר רַב חִסְדָּא, בִּתְחִלָּה, קֹדֶם שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כג) 'כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ', וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ (בעריות) נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) 'וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ'".
ובגמרא (בבא בתרא ס) למדו מכאן כי אדם לא יפתח חלון כנגד חצר חברו, "מִנְהַנִי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דַּאָמַר קְרָא, (במדבר כד) 'וַיִשָּא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו'. מָה רָאָה? רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵי אֳהָלֵיהֶם מְכֻוָנִין זֶה לָזֶה, אָמַר, רְאוּיִּין הַלָּלוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה". ללמדך שאפילו גוי רואה את השראת השכינה כשהיא על ישראל. גם על בִּתיה בת פרעה נאמר "וַתִּפְתַּח, וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" (שמות ב), וַתֵּרֶאה מִבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, שֶׁרָאֲתָה שְׁכִינָה עִמּוֹ".
ויהי רצון שנזכה לתוספת ותגבורת של השראת שכינה בישראל, עד שכל עמי הארץ ידעו ששם ה' נקרא עלינו, ויתקיים בנו (ישעיהו ס): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". אמן ואמן.
סיפור
גלות השכינה
דברים שכתב יונתן פולארד בימים שהיה בכלא : הרב אליהו זצ"ל היה תמיד אומר לי כי מה ששומר עלי בכל השנים הקשות בבית הכלא זו השכינה. אינני מבין מהי שכינה, אבל באמת זה פלא שאני בחיים אחרי שבע שנים בצינוק. צינוק זה מקום שנועד לשבור את רוחו של האדם. להסיר ממנו צלם אנוש. הרבה מתאבדים או מאבדים את השפיות שלהם.
אני הייתי שם שנים על שנים. ובכלא עצמו 27 שנים. אין בכל ארצות-הברית מישהו שיושב 27 שנים על ריגול. אי-אפשר להחזיק מעמד. זולת ההסבר של הרב אליהו, אין לי הסבר כיצד הצלחתי להחזיק מעמד בכלא כל כך הרבה שנים.
כשהרב אמר לי שהשכינה אתי, שאלתי אותו האם משמעות הדבר היא שגם השכינה בכלא. זו הפעם היחידה שראיתי דמעות בעיניו. הוא אמר לי שעל זה נאמר הפסוק בתהלים: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי". הוא אמר לי שיש ניקוד רגיל לפסוק, אבל יש אפשרות לשים את הפסיק במקום אחר: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא" – זה שאני יושב בכלא לא מפחיד אותי. "רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי" – מה שרע הוא זה שאתה עמדי בתוך הכלא, וזו גלות השכינה.
אני חושב שאם יש לי שכינה, היא באה עם הרב אליהו. פעם אחת הוא בא במיוחד מישראל למשפט שנערך לי בארצות-הברית. הגעתי לאולם ענק, מקום שנותן לך להרגיש קטן אל מול עוצמת הממלכה. ניסיתי להתחזק אל מול כל המעצמה הזאת והיה לי קשה, עד שראיתי את הרב מרדכי אליהו יושב בקהל כאחד האדם.
באותה שעה ראיתי את האמת. ראיתי שיש מי שיכול לעמוד אל מול השקר. באותה שעה קיבלתי אמונה וביטחון שמלווים אותי עד היום הזה. אני יודע שראיתי את השכינה. נקודת אמת. נקודת אור. נקודה של יציבות שאפשר להקים עליה בניין שלם. כשראיתי אותה בבית המשפט, יצא ממני כל הצער. כל הפחד. כל המרירות. עד היום הזה. עד היום אני מלא אמונה. כי מי שראה פעם אחת את השכינה, לא ישכח אותה כל ימיו.
תשובה כהלכה
קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. שמעתי שכאשר גוי נכנס למקום המקדש, מחנה שכינה, מגיע לו מוות בידי אדם. האם זה נכון? אם לא, אז מה מגיע לו?
המשנה במסכת סנהדרין (פרק ט) אומרת שמי שפוגע במקדש, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. אני לא חושב שהיום צריך לעשות כך, כי לצערנו אין עדיין בית מקדש.
האוכל חמין חייב מיטה. מה החשיבות של נשמה יתרה? האם זה נכון שהנשמה יתרה לוקחת את הקלוריות כך שלא משמינים בשבת?
המשמעות היא שלמרות שאדם אוכל ושותה, הוא אינו מואס וקץ באכילתו. אבל באמת גם בשבת צריך לאכול במידה. הרב עזרא עטיה זיע"א היה אומר: החוכמה היא לאכול כך שאפשר יהיה ללמוד "חושן משפט" אחרי סעודת בוקר של שבת.
גאולה בישועה. מה ההבדל בין ברכת "גואל ישראל" לברכת "מצמיח קרן ישועה"? לכאורה אחד כלול בשני, וגאולה זו ישועה.
רש"י מבאר במסכת מגילה, שברכת "גואל ישראל" מתייחסת לישועה מהצרות שקורות במשך החיים אע"פ שאינן חלק מהגאולה הכללית, אבל ברכת "מצמיח קרן ישועה" מתייחסת לגאולה הכללית, להחזרת מלכות לישראל, בראשות זרע דוד.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
