ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- שמות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
וז"ל רמב"ן (שמות הקדמה)
"השלים הכתוב ספר בראשית, שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם 1 , מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם. ונתיחד ספר 'ואלה שמות' בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו. ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל.
הרמב"ן קורא לספר שמות ספר הגלות והגאולה. הנה הגלות מפורשת בו בעיקר בפרשת שמות, הגאולה של יציאת מצרים אף היא נזכרת בפרשיות הבאות, אולם עדין הגאולה השלמה לכאורה חסרה בו, מפני שעדין לא נכנסו לארץ ישראל, ונשארו נודדים במדבר. הרמב"ן עומד על כך בהמשך דבריו:
"והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם 2 , אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוק עלי אהליהם והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".
תשובת הרמב"ן היא, שמעמד הר סיני והשראת שכינה ביניהם במשכן, הופכת אותם לגאולים. וצריך להבין, האם אפשר לומר שישראל גאולים בלא ארץ ישראל?
נראה להסביר זאת על פי הגמ' (מגילה דף יד עמוד א), שמסבירה מדוע לא אומרים הלל בפורים? מפני שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ, ושואלת הגמ'
"יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה (הלל)? - כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה".
נראה לבאר זאת, שעד שלא נכנסו לארץ, היה שייך השראת שכינה גם בחו"ל, כפי שראינו שישראל זכו לקבל תורה בסיני לפני כניסתם לארץ, והרי זו דרגה של גילוי שכינה בדרגה הגבוהה ביותר שלא היתה כמותה. אבל כל זאת היה קודם כניסתם לארץ, אבל לאחר שנכנסו לארץ, אין יותר נבואה בחו"ל, וזה מראה שאין השכינה שורה עליהם רק בארץ ישראל. ומאותה הסיבה, עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, וכן בהשראת השכינה עליהם במדבר במשכן נמצאו גאולים.
ממוצא הדברים אנו לומדים, שהגלות מאופיינת בהסתר פנים של הקב"ה, וזה גורם להם להיות נבוכים במדבר בהרגשה של גלות, והגאולה מאופיינת בגילוי פנים של הקב"ה ובהשראת השכינה.
לאחר ההגדרה הנ"ל נראה להתבונן בענין "השמות" שהתורה רואה לנכון להזכיר בתחילת ספר שמות, שכל הספר נקרא על שם זה "שמות".
הגמ' (ברכות דף ז עמוד ב) אומרת
"מנא לן דשמא גרים? - אמר רבי אליעזר דאמר קרא: (תהלים מו) "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ", אל תקרי שמות אלא שמות".
"שמא גרים" מפני שהשם הוא המהות של האדם ולכן השם גורם שאלו יהיו כוחותיו ותכונותיו ומפעליו. והנה כשחז"ל אומרים "אל תקרי" אין כוונתם לעקור את הכתיב אלא להוסיף משמעות נוספת הרמוזה באותה מילה, וכאן יש לנו מילה שיש לה משמעויות הופכיות, הכתיב הוא "שמות" מלשון שממה ללא תוכן ותכלית, ולעומת זאת "שמות" או "שם" משמעותו תכלית מכוונת, כמו "לשמה" "לשם מצווה" "לשם פסח". כך נראה לפרש את השם "שמאי" מלשון "שומא", ששמאי הזקן היה נוהג לשום את מעשיו ומכוון לשמה, וכבר מיום ראשון היה מתכונן לשבת.
השם הוא מהותו של דבר, וכך אמרו במדרש (במדבר רבה פרשה יט)
"ויחכם מכל האדם, אדם הראשון מה היתה חכמתו? את מוצא כשבקש הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להם: (בראשית א) נעשה אדם בצלמנו, אמרו לפניו: (תהלים ח) מה אנוש כי תזכרנו, א"ל: אדם שאני רוצה לבראות חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם, א"ל: מה שמותן של אלו? לא ידעו, כיון שברא אדם, העבירן לפניו אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרות שור ולזה ארי ולזה סוס ולזה חמור ולזה גמל ולזה נשר, שנאמר (בראשית ב) ויקרא האדם שמות, א"ל: ואתה מה שמך? אמר לו: אדם! למה? שנבראתי מן האדמה. א"ל הקב"ה: אני מה שמי? אמר ליה: ה', למה? שאתה אדון על כל הבריות, היינו דכתיב: אני ה' הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדה"ר".
הרי לנו ששיא חכמתו של אדם הראשון מתבטאת בכך שידע לקרוא שמות לכל הבריאה, ובכך הראה שהוא יודע את מהותם, ואפילו את שמו של הקב"ה ידע, היינו שידע את תכלית הבריאה שברא ה'.
וכך אפשר להסביר את החשיבות שנותן רש"י לשמות בני ישראל
"ואלה שמות בני ישראל - אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא".
כמו שהכוכבים יש להם שמות לפי פעולתם ברקיע, כך גם כל אחד מישראל.
לפי כל זה אפשר להסביר מדוע התורה כותבת שוב את שמות בני ישראל הבאים מצרימה, לומר לנו שלמרות ירידתם לגלות, שיש בה הסתר פנים, בחינה של שממה, אבל ישראל לא שכחו את שמם, שמורה על תכלית וכוון דרך, שהוא עצמו סממן של גילוי פנים של גאולה.
מדוע נאמר "ואלה שמות" בו"ו החיבור? פירשו במדרש (שמות רבה פרשה א)
"א"ר אבהו כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים 'ואלה' מוסיף שבח על הראשונים, (שם /בראשית/ ב) 'אלה תולדות השמים והארץ' פסל לתוהו ובוהו, 'ואלה שמות' הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים".
באו חז"ל ללמדנו, שגם לאחר שירדו לגלות לא שינו את שמות, וניצוץ הגאולה הרמוז בשם נשאר להם, ולכן נאמר "ואלה שמות" מוסיף על הראשונות.
והדברים מפורשים במדרש הבא: (שמות רבה פרשה א)
"ואלה שמות בני ישראל, על שם גאולת ישראל נזכרו כאן, ראובן, שנאמר (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, שמעון, ע"ש (שם /שמות/ ב) וישמע אלהים את נאקתם, לוי, ע"ש שנתחבר הקדוש ב"ה לצרתם מתוך הסנה, לקיים מה שנאמר (תהלים צא) עמו אנכי בצרה, יהודה, על שם שהודו להקב"ה, יששכר, שנתן להם הקב"ה שכר שעבודם בזת מצרים ובזת הים, לקיים מה שנאמר (בראשית טו) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, זבולן, ע"ש שהשכין הקב"ה שכינתו בקרבם, שנאמר (שמות כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואין זבולן אלא בית המקדש שנא' (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים, ובנימין, ע"ש (שמות טו) ימינך ה' נאדרי בכח, דן, ע"ש (בראשית טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, נפתלי, ע"ש תורה ומצות שנתן להם הקב"ה שכתוב בהם (תהלים יט) ומתוקים מדבש ונופת צופים, גד, ע"ש המן שהאכילם הקדוש ב"ה שהוא (שמות טז) כזרע גד, אשר, ע"ש שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאולתן וגדולתן, דכתיב (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות, יוסף, ע"ש שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים דכתיב (ישעיה יא) והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו וגו' וכל הענין".
הרי לנו שכל העתיד לבוא על ישראל רמוז בשמות השבטים, הגאולה ממצרים, והקמת המשכן, וכל הגאולות הבאות. מפני שהשם הוא המהות וכוון הדרך שלשמה הם נבראו.
הפרשה עוסקת הרבה בענין השמות, ואף בשמו של משה מושיען של ישראל, שבתיה בת פרעה קראה לו "משה כי מן המים משיתיהו", והנה למשה היו עשר שמות, המפורשים בדברי הימים, ולפי פירוש חז"ל (ויקרא רבה פרשה א)
"י' שמות נקראו לו למשה, ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, רבי יהודה ברבי אלעאי אמר אף טוביה שמו הה"ד (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא כי טוביה הוא, רבי ישמעאל בר אמי אמר אף שמעיה שמו, אתא ר' יהושע בר נחמיה ופירש הדין קריא (ד"ה =דברי הימים= א כד) ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר וגו' שמעיה ששמע יה תפלתו, בן נתנאל וגו' בן שנתנה לו תורה מיד ליד, הסופר שהיה סופרן של ישראל, הלוי שהיה משבטו של לוי, לפני המלך והשרים, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ובית דינו, וצדוק זה אהרן הכהן, ואחימלך שהיה אחיו של מלך, בן אביתר שויתר הקב"ה על ידיו מעשה העגל, רבי תנחומא בשם ר"י בן קרחה אמר אף לוי היה שמו על עיקר משפחתו (שמות ד) הלא אהרן אחיך הלוי ומשה הרי י', אמר לו הקב"ה למשה: חייך! מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה, ותקרא שמו משה, ויקרא אל משה".
מדוע בחרה התורה מכל עשרת השמות של משה לקרוא לו בשם שנתנה לו בתיה? אמרו חז"ל (שמות רבה פרשה א)
"ותקרא שמו משה, מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר".
ועדין קשה, לפי מה שנתבאר, שהשם מורה על המהות, מכאן שהשם של משה מלמד על מהותו, ולכאורה שם זה, שנתנה לו בתיה בת פרעה, מתאר את מעשיה שהצילה את משה, "כי מן המים משיתיהו", ולא מתאר את משה עצמו?
נראה לומר, שאם היה שמו צריך לבטא את פעולתה של בתיה, היה צרים להיקרא "משוי", ונקרא "משה" על שם זה שהוא עצמו יושיע את ישראל ממצרים, ויציל אותם ממימי ים סוף. ולפיכך שם זה מלמד לא רק על גמילות חסדים של בתיה, אלא על גמילות חסדים שיעשה משה, ולפיכך הוא חביב מכל השמות שמתארים את מעלתו של משה רבינו.
כמו כן עוסקת הפרשה בשמו של הקב"ה, משה מבקש לדעת את שמו של הקב"ה (שמות פרק ג)
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם".
מדוע רוצה משה לדעת את שמו של הקב"ה? מפרשים חז"ל (שמות רבה פרשה ג)
"אמר רבי אבא בר ממל אמר ליה הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שד'י, בצב'אות, באלקים, בה', כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צב'אות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל ש'די, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים שנאמר (שמות לד) ה' ה' אל רחום וחנון, הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי",
היינו ששמו מורה על פעולותיו, כיצד יגאל את ישראל.
וכך פירשו חז"ל (ברכות דף ט עמוד ב)
"'אהי'ה אשר אהי'ה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו: רבונו של עולם! דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אמור להם אהי'ה שלחני אליכם".
וצריך להבין מדוע לאחר שהקב"ה מגלה לו את שמו הוא עדין ממאן לקבל על עצמו את השליחות? ואומר "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' "? ואף לאחר שהקב"ה נותן לו אותות להצלחת השליחות משה אומר "וַיֹּאמֶר בִּי ה' שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"?
נראה שמשה הבין מתוך השם שהקב"ה גילה לו את מה שאמרו חז"ל "אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות", שתהיינה גלויות נוספות, וראה זאת כחסרון שלו שאינו ראוי לגאול את ישראל, ולכן בקש "שלח נא ביד תשלח" ביד גואל טוב יותר.
ברם, הקב"ה רמז לו בדבריו תשובה שספיקותיו, בחזרתו על שמו "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם", מה משמעות שם זה? ראיתי בשם רבי שמשון מאוסטרופולי שפירש ששם אהי'ה הוא כמו שם הוי'ה, אלא שאנו אומרים שם הוי"ה כלפי הקב"ה שהוא היה הווה ויהיה, והקב"ה אומר על עצמו את אותו הדבר בלשון "אהיה". הבטחה זאת שהקב"ה יהיה עמם בגלות, הוא ניצוץ אור הגאולה בתוך מציאות הגלות. ולכן לאחר שיכירו בכך בזמן יציאת מצרים, הם יוצאים משם לחרות עולם, שאף אם יגלו ידעו ששכינה עמהם. ובאהי'ה ראשון טמון כבר סוד הגאולה השלמה, ואין צורך לומר אהי'ה עמהם בשאר גלויות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
