ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אמונות ודעות
431 וְעוֹד שָׁנִיתִי הַחֲקִירָה הַזֹּאת וְאָמַרְתִּי, אוּלַי יִהְיֶה הַשַּׁעַר הַזֶּה* אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים בּוֹ מִן הַדְּבָרִים הַהֶבְלִיִּים*, אֲשֶׁר לֹא יֻכְשַׁר לְהַאֲמִין שֶׁתִּפֹּל הַיְכֹלֶת עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ הֲשָׁבַת אֶתְמוֹל וְשׂוּם הֶחָמֵשׁ יוֹתֵר מִן הָעֲשָׂרָה. וְהָיָה אָפְנֵי הַעֲבָרַת זֶה עַל לִבִּי, שֶׁאָמַרְתִּי כְּשֶׁהַגּוּף הַחַי אַחַר מוֹתוֹ כְּבָר נָמַקּוּ הַחֲלָקִים אֲשֶׁר הָיוּ בּוֹ מִן הַיְסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה*, אֲשֶׁר הִגִּיעַ כָּל חֵלֶק מֵהֶם לִיסוֹדוֹ הַשָּׁרְשִׁי וְנִמְזַג בּוֹ, וְאַחַר כֵּן הִתְחַבְּרוּ חֲלָקִים מִן הַיְסוֹדוֹת הָהֵם וְהִתְרַכֵּב מֵהֶם גּוּף שֵׁנִי, וְאַחַר כֵּן נָמַקּוּ בְּמוֹתוֹ וְשָׁבוּ אֶל מוֹצָאֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן* הִתְחַבְּרוּ פַּעַם שְׁלִישִׁית וְהִתְרַכֵּב מֵהֶם גּוּף אַחֵר, וְאַחַר כֵּן נָמַקּוּ בְּמוֹתוֹ, אֵיךְ יִהְיֶה הָרִאשׁוֹן עַל שְׁלֵמוּתוֹ וְהַשֵּׁנִי עַל שְׁלֵמוּתוֹ, וְהַשְּׁלִישִׁי עַל שְׁלֵמוּתוֹ, וְחֶלְקֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם כְּבָר נִכְנְסוּ בָּאַחֵר בְּעֵת שֶׁהִתְרַכֵּב. 432 וְכַאֲשֶׁר זִקַּקְתִּי הָרַעְיוֹן וְהֶעֱלֵיתִי מִיץ הַהַכָּרָה*, מָצָאתִי זֹאת הַסְּבָרָא הַמֻּתְעָה שֶׁאֵינֶנָּה אֱמֶת. וְהוּא שֶׁיְּסוֹדוֹת הַגּוּף כַּאֲשֶׁר נָמַקּוּ, וְהִגִּיעַ כָּל אֶחָד מֵהֶם אֶל מוֹצָאוֹ מֵחַם וְקַר וְלַח וְיָבֵשׁ, אִלּוּ לֹא הָיָה בַּמּוֹצָא הַשָּׁרְשִׁי* מַה שֶּׁתְּרַכֵּב מִמֶּנּוּ גּוּף שֵׁנִי כִּי אִם מַה שֶׁנִּתַּק מִן הַגּוּף הָרִאשׁוֹן, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּבָּרֵא שֵׁנִי אֶלָּא עַל אֶחָד מִשְּׁנֵי פָנִים, אִם שֶׁיִּהְיוּ חֲלָקָיו חֶלְקֵי הָרִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁיִּבְרָא בְּרִיאָה*. וְעַל שְׁנֵי הַפָּנִים יַחְדָּו, יְבַטֵּל שְׁנוֹת הַגּוּפִים אַחַר שֶׁנָּמַסּוּ. 433 אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ הַמּוֹצָאִים* יוֹתֵר גְּדוֹלִים מֵחֶלְקֵי כָּל הַמֻּרְכָּבִים כִּפְלַיִם רַבִּים אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ מֵרֹב, כִּי הַחֲכָמִים יוֹדְעִים שֶׁהָאֲוִיר אֲשֶׁר בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין תְּחִלַּת חֵלֶק מִן הַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ וַעֲפָרָהּ וְהָרֶיהָ וְיַמֶּיהָ וּצְמָחֶיהָ וּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁבָּהּ, אֶלֶף פַּעַם וְתִשְׁעָה וּשְׁמוֹנִים פַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכֶּה* שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשִׁים בִּשְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשִׁים. וְכֵיוָן שֶׁהַדָּבָר כֵּן, עַל הָרֹחַב הַזֶּה יָכוֹל בּוֹרֵא הַגּוּף הַשֵּׁנִי לָשׂוּם חֲלָקָיו חֲלָקִים מִן הַיְסוֹדוֹת אֲשֶׁר לֹא שִׁמֵּשׁ בָּם בַּגּוּף הָרִאשׁוֹן, וְכֵן יַרְכִּיב הַשְּׁלִישִׁי מֵחֲלָקִים לֹא הָיוּ נְמוֹגִים בַּשֵּׁנִי, וְכֵן יְחַבֵּר הָרְבִיעִי מֵחֲלָקִים לֹא הִתְעָרְבוּ בַּשְּׁלִישִׁי, מִפְּנֵי רֹחַב עוֹלָמֵי הַיְסוֹדוֹת וּמוֹצָאֵיהֶם, וְיַעֲזֹב נִמְקֵי הַגּוּף הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי, וּמַה שֶּׁאַחֲרֵיהֶם בְּעַצְמָם, לֹא יְשַׁמֵּשׁ לָהֶם בַּחִבּוּרִים הָעֲתִידִים, עַד שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לְחַבֵּר מֵהֶם חֶלְקֵי כָּל גּוּף וִישִׁיבֵהוּ* בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה. וּמַה שֶּׁמֵּקֵל אֶת זֶה עוֹד וּמְקָרֵב, כִּי הַמְחֻיִּים בַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה, אֵינָם עַל דֶּרֶךְ הַקֵּרוּב כִּי אִם חֲמִשִּׁים כַּת מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵין שִׁעוּרָם כֻּלָּם חֵלֶק אֶחָד מֵחֶלְקֵי הָאָרֶץ. 434 וְאִם יִשְׁאַל שׁוֹאֵל עַל מִי שֶׁאֲכָלוּהוּ הַחַיּוֹת, אֵיךְ יְחֻיֶּה וְהוּא כְּבָר נִשְׁתַּנָּה אֶל גּוּפוֹת אֲחֵרִים*? 435 נָשִׁיב כִּי הָאוֹמֵר הַמַּאֲמָר הַזֶּה אוֹמֵר, כִּי הַגּוּפִים הַנֶּאֱכָלִים הֵם כָּלִים וּמִשְׁתַּנִּים אֶל הַגּוּפִים אֲשֶׁר נִכְנְסוּ עֲלֵיהֶם. וְרָאוּי שֶׁנְּשִׁיבֵהוּ אֶל שְׁנֵי הַדְּבָרִים יַחַד, בַּשֹּׁרֶשׁ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ קְהַל הַמְיֻחָדִים מַאֲמִינִים בּוֹ וְנֵדָעֵהוּ, כִּי אֵין לְגוּף מִן הַבְּרוּאִים לְכַלּוֹת גּוּף אַחֵר בְּשׁוּם עִנְיָן, אֲפִלּוּ אִם יִשְׂרְפֵהוּ בָּאֵשׁ לֹא יוּכַל לְכַלּוֹתוֹ לְעוֹלָם, כִּי לֹא יוּכַל לְכַלּוֹת הַדְּבָרִים עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ לֹא דָבָר*, כִּי אִם מִי שֶׁבְּרָאָם לֹא מִדָּבָר וְשָׂמָם נִמְצָאִים, אֲבָל כָּל הַבְּרוּאִים אֵינָם יְכוֹלִים כִּי אִם לְהַפְרִיד חֶלְקֵי הַגּוּף בִּלְבַד, עַד שֶׁהָאֵשׁ כְּשֶׁהִיא בּוֹעֶרֶת בְּגוּף מִן הַגּוּפִים אֵין דַּרְכָּהּ כִּי אִם לְהַפְרִיד אֵבָרָיו, וְיָשׁוּב הַחֹם אֲשֶׁר בּוֹ אֶל מוֹצָא הָאֵשׁ, וְהַלַּחוּת וְהַקֹּר אֶל מוֹצָאֵיהֶם, וְתִשָּׁאֵר הָעַפְרוּרִית אֵפֶר, מִבִּלְתִּי שֶׁיִּכְלֶה מֵחֶלְקֵי הַיְסוֹדוֹת. וְכַאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה הָאֵשׁ הַנִּרְאֵית לָעַיִן, כֵּן תַּעֲשֶׂה הָאֵשׁ אֲשֶׁר בְּבַעֲלֵי חַיִּים* בַּדָּבָר הַנֶּאֱכָל. 436 וְכַאֲשֶׁר יֹאכַל הַחַי תַּפּוּחַ עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן יִפָּרְדוּ חֲלָקָיו, וִינַגֵּב הָאֲוִיר מֵחֲלָקָיו מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ לְנַגֵּב מֵחֶלְקֵי הַתַּפּוּחַ תָּמִיד, וּמַה שֶּׁאִלּוּ לֹא מָצָא לְנַגֵּב מֵחֶלְקֵי הַתַּפּוּחַ, הָיָה מְנַגֵּב כָּמוֹהוּ מִגּוּף הַחַי הַהוּא תָּמִיד, עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בּוֹ כִּי אִם הָעַפְרוּרִית בִּלְבַד. וּכְמוֹ שֶׁהַמַּאֲמָר בַּתַּפּוּחַ הַנֶּאֱכָל, כֵּן הַמַּאֲמָר בָּאָדָם הַנֶּאֱכָל, כִּי הָאֲוִיר מְנַגֵּב הַחֲלָקִים אֲשֶׁר מִשְּׁלֹשָׁה הַיְסוֹדוֹת מִגּוּף הַחַי אֲשֶׁר אֲכָלוֹ, וְיִשָּׁאֵר הַחֵלֶק הָעַפְרִי וְיוּרַד לְמַטָּה, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁהַחֲלָקִים אֲשֶׁר שָׁבוּ אֶל הָאֲוִיר מִן הַתַּפּוּחַ הַנֶּאֱכָל כְּבָר, הִתְעָרְבוּ בַּיְסוֹדוֹת הַשָּׁרְשִׁיִּים, וְהַחֲלָקִים אֲשֶׁר עָלוּ אֶל הָאֲוִיר מִגּוּף הָאָדָם הַנֶּאֱכָל, הֵם שְׁמוּרִים בִּלְתִּי מִתְעָרְבִים בַּיְסוֹדוֹת הַשָּׁרְשִׁיִּים לִהְיוֹתָם מוּכָנִים לְעֵת הַפְּקִידָה כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ. וְכַאֲשֶׁר הֶעֱבַרְתִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל לִבִּי, סָרוּ מֵעָלַי הַסְּפֵקוֹת הָהֵם, וְהִתְאַמְּצָה אֱמוּנָתִי בַּדַּעַת הַזֶּה וְהֶחֱזַקְתִּי בּוֹ, וְאָמַרְתִּי יִשְׁתַּבַּח הַיָּכוֹל עַל כָּל דָּבָר:
___________________________
הַשַּׁעַר הַזֶּה – נושא זה, תחיית המתים. הַהֶבְלִיִּים – שאינם הגיוניים. הַיְסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה – לפי הקדמונים העולם (וכן האדם) מורכב מארבע יסודות: אש, רוח, מים ועפר. וְאַחַר כֵּן וכו' – לאחר המוות היסודות חוזרים ומתחברים כדי ליצור מהם דור חדש שיוולד. מִיץ הַהַכָּרָה – הבנה משובחת ומעמיקה. בַּמּוֹצָא הַשָּׁרְשִׁי – היסודות שמהן מורכבים בני אדם חדשים שנולדים. בְּרִיאָה – נִסית, יש מאין. הַמּוֹצָאִים – ארבעת היסודות. מַכֶּה – כפולה. וִישִׁיבֵהוּ – בתחיית המתים. גּוּפוֹת אֲחֵרִים – גופו הפך לחלק מגוף החיה הטורפת. שֶׁיָּשׁוּבוּ לֹא דָבָר – יהפכו לאַין. הָאֵשׁ אֲשֶׁר בְּבַעֲלֵי חַיִּים – בכל חי יש גם מיסוד האש, תהליך העיכול אינו מכלה אלא רק מפריד ליסודות שונים.
אמונות ודעות (105)
רבנים שונים
78 - מאמר שביעי חלק א'
79 - מאמר שביעי חלק ב'
80 - מאמר שביעי חלק ג'
טען עוד
431 ואם יאמרו שאמונת תחיית המתים אינה הגיונית ולכן אין להאמין בה, כשם שאין להאמין באפשרות חזרת יום האתמול, או בקביעה שהמספר חמש גדול מהמספר עשר. תחיית המתים אינה הגיונית, משום שגופם של המתים מתפרק לארבעת היסודות, עד שחזרו למצב היסודי של החומר, ושביו היסודות והתחברו עד שנוצרו מהם בני אדם חדשים, שגם הם מתו וגופם התפרק וכו', וכך זה ממשיך דור אחר דור, אם כך בתחיית המתים כיצד יקומו האנשים בגופם, הרי אותם היסודות שימשו לגופים רבים ?
432 אולם אין דבר זה נכון, מפני שלבורא יש אפשרות לברוא אנשים מיסודות חדשים שלא נעשה בם שימוש קודם, כי העולם מספיק גדול שכל האנשים יבראו מחומר חדש, ואין צורך להשתמש ביסודות שהרכיבו את האנשים הקודמים.
433 העולם כל כך גדול, שהאוויר שנמצא בארץ עד השמים הוא פי אלף שמונים ותשע (שלושים ושלוש בריבוע) מהארץ עם העפר ההרים הימים ובעלי החיים הנמצאים בה. לכן כאשר הקב"ה יוצר את בני האדם, אין הוא צריך לקחת חומר מאנשים שמתו. אם כן החומר של כל בני האדם מוכן לבנות את גופם מחדש בתחיית המתים.
434 ועדיין יש לשאול, איך יתכן שכל בני האדם יחיו מחדש, הרי יש אנשים שנטרפו על ידי חיות והפך גופם לחלק מגוף החיה, אם כן כיצד יקומו לתחיה?
435 הנחת היסוד בשאלה זו היא, שהגוף הנאכל ע"י חיה מתכלה והופך לחלק ממנה, אולם הנחה זו מוטעית, כי המאמין בה' יודע, שאין דבר בעולם שעשוי להתכלות, ואפילו אם יישרף באש אינו מתכלה. אין בריאה בעולם היכולה להחזיר נברא לאין, אלא רק הבורא בעצמו, שברא את הכול מאין, יכול להחזיר את היש לאין. הנבראים לא יכולים לכלות לחלוטין שום דבר מן העולם. אם כן, אדם שנטרף או נשרף אינו מתכלה, אלא מתפרק ליסודות מהם הגיע. החום הנמצא באדם חוזר אל יסוד האש, וכן הלחות והקור של האדם חוזרים למקורם, ומה שנשאר במקום הוא יסוד העפר.
436 דוגמא נוספת: כאשר אדם אוכל תפוח, נפרדים חלקיו. האוויר ייקח את כל היסודות ויחזיר אותם למקורם, ומה שנשאר מהתפוח הוא מיסוד העפר ויחזור למקורו עם פירוקו. אין הבדל בין האדם לתפוח בחזרת היסודות למקורם, אלא שיסודות של התפוח חוזרים למקור ומתמזגים עם שאר היסודות, ואילו היסודות של האדם לא מתערבים עם היסודות האחרים, אלא נשמרים עד שהקב"ה יורה להם להתחבר שוב להיות אדם. לאחר ההבהרה הזאת התלבנו הספיקות, והתחזקה האמונה בתחיית המתים.
לב הדברים
ראשונים רבים מזכירים יסודות מדעיים שבימינו כבר נמצאים בגניזה של הספרייה הלאומית. עלינו להתבונן כיצד נוכל גם בימינו, כאשר המדע התקדם, ללמוד מדבריהם על פי אמות המידה שהמדע והפילוסופיה גילו באותו זמן.
יש להקדים שהמדע מתעדכן ומשתנה כל הזמן, ומה שהיה נכון לפני מאתיים ומאה שנה לא בהכרח נכון גם היום. המדע שואף להתקדם ולגלות עוד ועוד דברים, וכיון שעולמנו הוא בריאה אלוהית, ותמיד יש לו לאן להתקדם, כך גם המדע מתעדכן עם הזמן. ואפשר גם לומר שכפי שעד היום המדע התעדכן ושינה דעתו, כך גם מה שאנחנו יודעים היום לא בהכרח נכון מבחינה אובייקטיבית. לכן, לא ניפול מהכיסא אם עוד חמישים שנה יודיעו שאין דבר כזה כוח המשיכה.
אך מה בכל זאת אפשר ללמוד מהמדע?
אפשר ללמוד כיצד האדם התבונן על העולם, וזה דבר שהוא ודאי נכון גם היום. אנחנו מַפְנִים את המבט אל נפש האדם שיצרה את ההתבוננות המדעית של אותו דור, ולומדים על דרך תפיסתו את העולם והאנושות.
אריסטו קבע לפני כאלפיים שנה שיש ארבעה יסודות בבריאה ולהם שאיפה לחזור למקורם. זו גם הסיבה שהתפוח נופל לארץ, מכיון שהוא שואף לחזור ליסוד העפר שממנו מורכב הפרי. זהו המקור לדברים שכותב רס"ג כאן: היסודות חוזרים אל מקורם ומתפרקים, אך לא נעלמים. העולם לא מתקדם לבלי שוב, כך שאתמול לא ישוב לעולם, אלא להיפך – העולם מתקדם בכך שהוא מתקרב לנקודה שממנה הוא התחיל מבחינה רוחנית. וכן – כפי הידוע לנו, בבריאת העולם הייתה מדרגתו הרוחנית של האדם גבוהה, עד שהוא היה ראוי לחיות חיי נצח בגן עדן. כך גם העבודה שלנו בעולם היא להשיב אותו למקורו, ליסודות שלו – לה'. לכן ברור שיכולה להיות תחיית המתים, וכי העבר נמחק? אנחנו כל הזמן רק שואפים אל אותו עבר עמוק. "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
לעילוי נשמת מו"ר הרב שלום נתן בן הרב יעקב אלעזר רענן זצ"ל
לעילוי נשמת אברהם אביבי בן עליזה ארדיטי הי"ד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
