ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אמונות ודעות
399 וַאֲנִי רוֹאֶה לָשׂוּם בַּמַּאֲמָר הַזֶּה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאֹמַר כִּי הָעֲבוֹדָה מִן הַחֲשׁוּבִים* יוֹתֵר חֲשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים לג, א): רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה'. וְהַחֵטְא מֵהֶם יוֹתֵר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ירמיה כג, יא): כִּי גַם נָבִיא גַּם כֹּהֵן חָנֵפוּ. וְהָעֲבוֹדָה בַּמָּקוֹם הַנִּבְחָר הַמְיֻחָד, יוֹתֵר חֲשׁוּבָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר (יחזקאל כ, מ): כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְהַחֵטְא בַּמָּקוֹם הַנִּבְחָר יוֹתֵר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ירמיה כג, יא): גַּם בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם נְאֻם ה'. 400 וְהַפְּרִישׁוּת בַּבַּחֲרוּת יוֹתֵר חֲשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (עמוס ב, יא): וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים. וְהַהֶפְקֵר בַּזָּקֵן יוֹתֵר מְגֻנֶּה, שֶׁאָמַר (הושע ז, ט): גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע. 401 וְהַהַאֲמָנָה* בָּרָשׁ יוֹתֵר גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (משלי כח, ו): טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם. וְהָעֹשֶׁק מִן הֶעָשִׁיר יוֹתֵר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמואל, ב' יב, א-ו): וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וּשְׁאָר הָעִנְיָן. 402 וַעֲזֹר הָאוֹיֵב* יוֹתֵר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמואל א' כד, יט): וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה. וְהַהַזָּקָה לְאוֹהֵב יוֹתֵר קָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים נה, כא): שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ. 403 וְהָעֲנָוָה מֵהַגָּדוֹל יוֹתֵר גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר יב, ג): וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם. וְהַגַּאֲוָה מִן הַשָּׁפֵל יוֹתֵר קָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים יב, ט): כְּרֻם זֻלּוּת* לִבְנֵי אָדָם. 404 וְחָמוֹס הֶעָנִי יוֹתֵר קָשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ל, יד): לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם. וְהַזָּקַת הֶחָכָם וּמִי שֶׁמּוֹעִיל לִבְנֵי אָדָם יוֹתֵר קָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (עמוס ה, יב): כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר. וְרֹב* הָעֲשׁוּקִים יוֹתֵר קָשֶׁה, כִּי עוֹשֵׁק אֶלֶף אִישׁ בְּאֶלֶף זוּז יוֹתֵר קָשֶׁה מִשֶּׁיַּעֲשֹׁק בָּהֶם חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב לה, ט): מֵרֹב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים. 405 וְהַחֵטְא בַּיּוֹם הַנִּכְבָּד יוֹתֵר קָשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נח, ג): הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ. וְהַצְּדָקָה מִן הֶעָנִי יוֹתֵר חֲשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי טו, טז): טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה'. 406 וְהַצּוֹם מִן הַמְעֻנָּג יוֹתֵר חָשׁוּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יואל ב, טז): יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. 407 כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ לְהַקְדִּישׁ הַבְּכוֹרִים וְהַבִּכּוּרִים, וּבְהִתְפַּלֵּל בַּבֹּקֶר כִּזְרוֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי אֵלֶּה דְּבָרִים יְקָרִים* אֶצְלֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים יב, יא): וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'.
___________________________
הַחֲשׁוּבִים − הצדיקים. וְהַהַאֲמָנָה – משא ומתן ביושר. הָאוֹיֵב − שונאו. כְּרֻם זֻלּוּת − התרוממות וגאווה של הבזוי והמזולזל. וְרֹב − לשון ריבוי. יְקָרִים − חביבים וחשובים בעינינו.
אמונות ודעות (105)
רבנים שונים
73 - מאמר חמישי חלק י"ג
74 - מאמר חמישי חלק י"ד
75 - מאמר חמישי חלק ט"ו
טען עוד
399 ונוסיף במאמר הזה נושא נוסף. לעיתים פעולה מסוימת מקבלת משמעות שונה על פי נסיבות עשייתה. המצוות שעושה צדיק חשובות בעיני ה' יותר ממצוות של שאר בני אדם, כמו שנאמר (תהילים לג, א): "רננו צדיקים בה', לישרים נאווה תהילה". וכן להיפך, כאשר צדיק חוטא, חטאו חמור מחטאו של אדם אחר, כמו שנאמר (ירמיה כג, יא): "כי גם נביא, גם כהן חנפו". מצוות הנעשות במקום נבחר, כמו בית המקדש, חשובות יותר, כמו שנאמר (יחזקאל כ, מ): "כי בהר קודשי בהר מרום ישראל נאום אדני אלהים שם יעבדוני". וכן להפך עבירות הנעשות בבית המקדש חמורות מעבירות הנעשות במקום אחר, כמו שנאמר (ירמיה כג, יא): "גם בביתי מצאתי רעתם".
400 כך גם נזירות בקרב בחורים חשובה ביותר בעיני הקב"ה, מפני שבגיל זה אדם נמשך יותר לחטא, כמו שהתנבא עמוס (ב, יא): "ואקים מבניכם לנביאים, ומבחוריכם לנזירים". ובניגוד לכך, אדם זקן הנוהג בהפקרות מגונה ביותר, כמו שנאמר (הושע ז, ט): "גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע", מפני שלזקנים בדרך כלל יש יותר ניסיון ומתינות, ופחות תאוות מלבחור צעיר.
401 עני הנאמן לקב"ה ולא מהרהר אחריו על אף הניסיונות, נחשב בעיני הקב"ה יותר משאר האנשים, כמו שנאמר (משלי כח, ו): "טוב רש הולך בתומו, מעיקש דְּרָכַיִם והוא עשיר". לעומת זאת עשיר העושק אנשים אחרים מאוס מאוד בעיני הקב"ה, כמו שאמר נתן הנביא לדוד המלך במשל "כבשת הרש".
402 עזרה לשונא היא מעלה גדולה יותר מעזרה לאדם אחר, מפני שבשביל לעזור לשונא צריך תעצומות גדולות, כמו ששאול הודה לדוד לאחר שיכל להורגו ובחר להניח לו (שמואל א כד, יט): "וכי ימצא איש את אויבו ושילחו בדרך טובה". ולהפך, הזקה לחברו הטוב מגונה ביותר, ועל כך נאמר (תהילים נה, כא): "שלח ידיו בשלומיו חילל בריתו".
403 הענווה אצל אדם נכבד יקרה מאוד בעיני הקב"ה, כמו שנאמר (במדבר יב, ג): "והאיש משה עניו מאוד", מפני שלאדם בעל מעלה קשה לכופף עצמו יותר מאדם פשוט. כנגד זה, גאווה של אדם שפל היא מידה מגונה מאוד, ואף שלכל אדם אסור להתגאות, על אחת כמה וכמה שזה מגונה אצל אדם שפל, שאין לו גם במה להתגאות, כמו שנאמר (תהילים יב, ט): "כרם זלות לבני אדם", ופירש רש"י שם: "כשמתרומם האיש הזולל בעיני בני אדם".
404 גזל העני חמור מגזל אדם אחר, מפני שהכסף נחוץ לו לדברים הכרחיים, כמו שנאמר (משלי ל, יד): "לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם". הסבת נזק לחכם ולמי שאנשים נהנים ממנו הוא מעשה חמור, כמו שנאמר (עמוס ה, יב): "כי ידעתי רבים פשעיכם ועצומים חטאתיכם צוררי צדיק". גזילת קבוצת אנשים חמורה יותר מגזילת אדם אחד, אפילו שמדובר באותו סכום גזילה, כמו שנאמר (איוב לה, ט): "מרוב עשוקים יזעיקו".
405 עבירה הנעשית ביום קדוש חמורה מזו הנעשית ביום חול, כמו שנאמר (ישעיה נח, ג): "למה צמנו ולא ראית עינינו נפשינו ולא תדע, הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגֹשו", כלומר הצום לא מועיל מפני שביום התענית אתם רודפים אחר הרכוש, כמו שמפרש הרד"ק: "איך אראה צומכם ואינו כי אם למריבה, כי ביום התענית יאספו העם ויראה אדם בעל חובו וישאל ממנו חפצו כלומר חובו". הצדקה שהעני נותן נחשבת יותר מצדקה של אדם שיש לו ממון, מפני שלעני קשה יותר להוציא כסף. הכסף שהעני מוציא לצדקה בא על חשבון צרכיו הבסיסים, ואילו לעשיר במקום מותרות, כמו שנאמר (משלי טו, טז): "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו".
406 צומו של אדם מפונק ומעונג חשוב מצומו של אדם רגיל, כמו שנאמר (יואל ב', ט"ז): "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" כלומר הנביא יואל אומר לעם לצום, ומדגיש שגם חתן וכלה יצומו, מפני שהם מעונגים ולכן זהו הצום המשפיע ביותר.
407 מטעם זה ציווה ה' אותנו לקדש את הבכורות, כמו שנאמר (דברים טו, יט): "כל בכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה'...", וזה העניין גם בביכורי הפירות הגדלים ראשונים, כמו שנאמר (דברים כו, ב): "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך...", מפני שהדברים הללו יקרים לליבנו, וכן הציווי להתפלל בהנץ החמה, שנאמר (תהילים עב, ה): "ייראוך עם שמש" מפני שהקימה בזריחה קשה יותר, ועל כן על אלו הקב"ה גומל לנו יותר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
