ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מכות
• מנא ה"מ? שמואל : דאמר קרא: "וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת" – עד שיפול דרך נפילה.
• תנו רבנן (למסקנה): "בִּשְׁגָגָה" – פרט לאומר מותר (אליבא דרבא , דאמר: האומר מותר - קרוב למזיד הוא). "בִּבְלִי דַעַת" – פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לגוי והרג את ישראל, לנפל והרג בן קיימא.
• ת"ר, "וְאִם בְּפֶתַע" – פרט לקרן זוית. "בְּלֹא אֵיבָה" – פרט לשונא. "הֲדָפוֹ" – שדחפו בגופו. "אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו" – להביא ירידה שהיא צורך עליה. "בְּלֹא צְדִיָּה" – פרט למתכוין לצד זה, והלכה לה לצד אחר. "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה" – פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר" – מה יער, רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם - אף כל, רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם.
• בעיה: היה עולה בסולם, ונשמט השליבה מתחתיו, ונפלה והרגה - מהו? כי האי גוונא - עליה היא, או ירידה היא? ניסיון הגמרא לומר שזאת מחלוקת תנאים, שהרי מצינו שתי ברייתות: אחת פסקה חייב, והשניה פסקה פטור. ומאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר סבר: ירידה היא, ומר סבר: עליה היא? ודוחה הגמרא בשלוש אפשרויות:
א. כ"ע - עליה היא, ולא קשיא: כאן - לניזקין (חייב), כאן - לגלות.
ב. הא והא - לגלות, ולא קשיא: הא - דאתליע (חייב), הא - דלא אתליע.
ג. הא והא - דלא אתליע, ולא קשיא: הא – דמיהדק, והא - דלא מיהדק (חייב).
• משנה "נשמט הברזל מקתו... אומרים אינו גולה".
• תניא: אמר להם רבי לחכמים : וכי נאמר "ונשל הברזל מעצו"? והלא לא נאמר, אלא: "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ"! ועוד, נאמר "עץ" למטה, ונאמר "עץ" למעלה, מה "עץ" האמור למעלה - מן העץ המתבקע, אף "עץ" האמור למטה - מן העץ המתבקע.
• רב : ושניהם (גם רבי וגם חכמים ) מקרא אחד דרשו: "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ", רבי סבר: יש אם למסורת – "ונישל" כתיב. ורבנן סברי: יש אם למקרא – "ונשל" קרינן (וא"ת: ורבי , יש אם למסורת סבירא ליה? והאמר רבי יוחנן : רבי ורבי יהודה בן רועץ וב"ש ור"ש ור"ע – כולהו סבירי להו: יש אם למקרא? י"ל: היינו דקאמר להו ועוד).
• רב פפא : מאן דשדא פיסא לדיקלא, ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול – באנו למחלוקת דרבי ורבנן , דמהו דתימא: ככח כחו דמי - קמ"ל. וכח כחו לרבי משכחת לה - כגון דשדא פיסא, ומחיה לגרמא, ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא, ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול.
דף ח
משנה "הזורק אבן... תלמידו ושליח ב"ד".
• למסקנה מדובר, שסותר כותלו ביום לאשפה העשויה ליפנות בה בלילה ואין עשויה ליפנות בה ביום, ואיכא דמקרי ויתיב. פושע לא הוי – דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום; אונס נמי לא הוי – דהא איכא דמקרי ויתיב.
• ת"ר: "וּמָצָא" – פרט לממציא את עצמו. מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב : אם משיצתה האבן מידו, הוציא הלה את ראשו וקבלה – פטור (והכא "וּמָצָא" מעיקרא משמע, שכן הכא מענייניה דקרא "וּמָצָא" דומיא ד"יער". מה "יער" - מידי דאיתיה מעיקרא, אף "ומצא" נמי - מידי דאיתיה מעיקרא).
• א"ל ההוא מרבנן לרבא : ממאי דמחטבת עצים דרשות? דלמא מחטבת עצים דסוכה, ומחטבת עצים דמערכה, ואפ"ה אמר רחמנא: ליגלי? א"ל: כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב - לאו מצוה, השתא נמי – לאו מצוה. הדר אמר רבא : לאו מילתא היא דאמרי. "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר" – מה יער, דאי בעי – עייל, ואי בעי - לא עייל; ואי סלקא דעתך מצוה - מי סגיא דלא עייל?!
איכא דמתני לה אהא : "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" - ר"ע אומר: אינו צ"ל חריש של שביעית וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר"; אלא, אפילו חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל : מה "חריש" – רשות, אף "קציר" – רשות; יצא קציר העומר, שהוא מצוה. א"ל ההוא מרבנן לרבא : ממאי דחרישה דרשות? דלמא חרישת עומר דמצוה, ואפ"ה אמר רחמנא: תשבות? א"ל: כיון דאם מצא חרוש אינו חורש - לאו מצוה. הדר אמר רבא : לאו מילתא היא דאמרי. קצירה דומיא דחרישה: מה חרישה - מצא חרוש, אינו חורש; אף קצירה נמי - מצא קצור, אינו קוצר. ואי ס"ד מצוה מצא קצור אינו קוצר מצוה לקצור ולהביא.
• משנה "האב גולה על ידי... על ידי גר תושב".
• "האב גולה ע"י הבן" – מדובר שמלמדו שוליא דנגרי, והבן גמיר אומנותא אחריתי.
• "הכל גולין על ידי ישראל...":
"הכל" לאיתויי מאי? לאיתויי עבד וכותי.
• ת"ר: עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד. בשלמא עבד וכותי גולה ע"י ישראל ולוקה גולה דקטליה ולוקה דלטייה אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי, בשלמא גולה דקטליה אלא לוקה אמאי דלטייה "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" – בעושה מעשה עמך?
רב אחא בר יעקב : כגון שהעיד בו והוזם.
רב אחא בריה דרב איקא : הכא במאי עסקינן כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, דאמר ר' יוחנן : הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ולא מקשינן הכאה לקללה.
דף ט
סתירה: שנינו במשנה "חוץ מעל ידי גר תושב..." - אלמא גר תושב גוי הוא, אימא סיפא "גר תושב גולה ע"י גר תושב"? כאן בגר תושב שהרג גר תושב (הסיפא) כאן בגר תושב שהרג ישראל.
איכא דרמי קראי אהדדי : כתיב "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט" וכתיב "וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט" – לכם ולא לגרים? ל"ק כאן בגר תושב שהרג ישראל (אין ערי מקלט) כאן בגר תושב שהרג גר תושב.
• כסבור בהמה ונמצא אדם, כנעני ונמצא גר תושב:
רבא – חייב שכן האומר מותר קרוב למזיד הוא.
רב חסדא – פטור שכן האומר מותר אנוס הוא.
• משנה "הסומא אינו גולה... הרג הרי זה גולה".
• ת"ר, "בְּלֹא רְאוֹת" – פרט לסומא דברי רבי יהודה . רבי מאיר – "בְּלֹא רְאוֹת" – לרבות את הסומא. והטעמים:
רבי יהודה – דכתיב "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר" – אפילו סומא, אתא "בְּלֹא רְאוֹת" – מעטיה.
רבי מאיר – "בְּלֹא רְאוֹת" – למעט, "בִּבְלִי דַעַת" – למעט, הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות (ורבי יהודה "בִּבְלִי דַעַת" – פרט למתכוין הוא דאתא).
• מתניתין רבי יוסי בר יהודה היא דתניא " רבי יוסי בר יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד".
• סתירה: תניא, כיצד אמר רבי שמעון יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה, נפסק – גולה. נשמט – אינו גולה. ומאידך שנינו, ר' שמעון אומר לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו מידו, קשיא נפסק אנפסק קשיא נשמט אנשמט? נשמט אנשמט לא קשיא הא באוהב (גולה) והא בשונא. נפסק אנפסק לא קשיא הא רבי (לא גולה) והא רבנן .
• משנה "להיכן גולין לערי מקלט... והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו'".
• תנו רבנן: שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען ומכוונות היו כמין שתי שורות שבכרם חברון ביהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. ושלשת שיהו משולשין שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון.
דף י
שואלת הגמרא: בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת?! אביי – בגלעד שכיחי רוצחים דכתיב "גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם" – מאי עקובה מדם? שהיו עוקבין להרוג נפשות (וכן בשכם שכיחי רוצחים דכתיב "וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה" – מאי חבר כהנים? שהיו מתחברין להרוג נפשות ככהנים הללו שמתחברין לחלוק תרומות בבית הגרנות).
• אביי – ששת ערי המקלט המפורשים לעיל – קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, וארבעים שתים הרי הלווים שקולטים – לדעת קולטות שלא לדעת אינן קולטות.
• בחברון עיר מקלט הוא הפרוודהא. ובקדש ישנה מחלוקת מה עיר מקלט?
רב יוסף – היה שתי קדש ואחת מהן היתה עיר המקלט.
רב אשי – כגון סליקום ואקרא דסליקום (שאקרא דסליקום היא כמו קדש שקולטת).
• ערים הללו (ערי המקלט) אין עושין אותן לא טירין קטנים, ולא כרכין גדולים, אלא עיירות בינוניות ואין מושיבין אותן אלא במקום מים, ואם אין שם מים מביאין להם מים, ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים, ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין נתמעטו אוכלוסיהן – מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן – מביאין להם כהנים לוים וישראלים, ואין מוכרין בהן לא כלי זיין ולא כלי מצודה דברי רבי נחמיה ו חכמים מתירין. ושוין שאין פורסין בתוכן מצודות ואין מפשילין לתוכן חבלים כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם. רבי יצחק – מאי קרא "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" – עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא.
• תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר "וחי" – עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. אמר ר' זעירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון.
• רבי יוחנן – הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. ומה שמצינו שד"ת קולטין, התם מדובר בעידנא דעסיק בה, אך בעידנא דלא עסיק בה לא קולטין. ואי בעית אימא מאי ד"ת קולטין? ממלאך המות.
• רבי תנחום בר חנילאי – מפני מה זכה ראובן לימנות בהצלה תחלה? מפני שהוא פתח בהצלה תחלה שנאמר "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם". רבי שמלאי – מאי דכתיב? "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ" אמר לו הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצחים. איכא דאמרי א"ל הזרחת שמש לרוצחים.
• "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה":
רבי סימאי – "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" – זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען, ואמר 'מצוה שבאה לידי אקיימנה'. "וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה" – למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו.
רבה בר מרי – "וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה" – כל האוהב למלמד בהמון לו תבואה רב אשי – כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה.
רבינא – כל האוהב ללמד בהמון לו תבואה.
• רבי יהושע בן לוי – מאי דכתיב "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. ועוד דרש רבי יהושע בן לוי – מאי דכתיב "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ד' נֵלֵךְ" אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא 'רבש"ע שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי' אמר לו הקב"ה '"כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" – טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח'.
• תניא, ר' אליעזר בן יעקב – מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם. דכתיב "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ" – עשה לך הכנה לדרך.
• רב חמא בר חנינא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא "טוֹב וְיָשָׁר ד' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" – אם לחטאים יורה ק"ו לצדיקים. ר"ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ..." "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע..." – במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמינן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה.
• רבי אלעזר – מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו: מן התורה דכתיב "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" וכתיב "קוּם לֵךְ אִתָּם". מן הנביאים דכתיב "אֲנִי ד' אֱלֹקֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ". מן הכתובים דכתיב "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן".
• רב הונא – רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו – פטור קסבר "וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת" בגואל הדם הוא דכתיב.
• מחלוקת בריתות:
ברייתא ראשונה – ' "וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת" ברוצח הכתוב מדבר, אתה אומר ברוצח או אינו אלא בגואל הדם כשהוא אומר "וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" הוי אומר ברוצח הכתוב מדבר'.
ברייתא שניה – ' "וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת" בגואל הדם הכתוב מדבר, אתה אומר בגואל הדם הכתוב מדבר או אינו אלא ברוצח, כשהוא אומר "כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" הרי רוצח אמור, הא מה אני מקיים ולו אין משפט מות בגואל הדם הכתוב מדבר.
• דתניא, "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו" – דברים הראוים לו אומרים לו 'אל תנהג בו מנהג שופכי דמים בשגגה בא מעשה לידו'. ר"מ – הוא מדבר ע"י עצמו שנאמר "וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ" אמרו לו הרבה שליחות עושה.
• תניא, ר' יוסי בר' יהודה – בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד – מקדימין לערי מקלט וב"ד שולחין ומביאין אותם משם, מי שנתחייב מיתה הרגוהו שנאמר "וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת". מי שלא נתחייב פטרוהו שנאמר "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם". מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו שנאמר "וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה". רבי –מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטות והן אינן יודעין שבשוגג קולטות במזיד אינן קולטות.
• רבי אלעזר – עיר שרובה רוצחים אינה קולטת שנאמר "וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו" – ולא שהושוו דבריהן לדבריו. ועוד אמר רבי אלעזר – עיר שאין בה זקנים אינה קולטת דבעינן "זִקְנֵי הָעִיר" וליכא.
• עיר שאין בה זקנים, לגבי עיר מקלט :
חד אומר – קולטת, "זִקְנֵי הָעִיר" מצוה בעלמא.
חד אומר – אינה קולטת, דבעינן "זִקְנֵי הָעִיר" וליכא.
עיר שאין בה זקנים, לגבי בן סורר ומורה :
חד אומר – נעשה בה בן סורר ומורה, "זִקְנֵי עִירוֹ" מצוה בעלמא.
חד אומר – אין נעשה בה בן סורר ומורה, דבעינן "זִקְנֵי עִירוֹ" וליכא.
עיר שאין בה זקנים, לגבי עגלה ערופה :
חד אומר – מביאה עגלה ערופה, "זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא" מצוה בעלמא.
חד אומר – אינה מביאה עגלה ערופה, דבעינן "זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא" וליכא.
דף יא
רבי חמא בר חנינא – מפני מה נאמרה פרשת רוצחים בלשון עזה? דכתיב "וַיְדַבֵּר ד' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם..." מפני שהן של תורה . (למימרא דכל 'דבר' [ולא 'ידבר'] לשון קשה הוא)
• פליגי בה רבי יהודה ורבנן :
חד אומר – מפני ששיהם.
חד אומר – מפני שהן של תורה.
• "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹקִים":
פליגי בה ר' יהודה ור' נחמיה ,
חד אומר – שמנה פסוקים.
חד אומר – ערי מקלט, וה"ק 'ויכתוב יהושע בספרו את הדברים האלה הכתובים בספר תורת אלקים'.
• ספר שתפרו בפשתן:
פליגי בה ר' יהודה ור"מ :
חד אומר – כשר, כי איתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש. ולית הלכתה כוותיה.
חד אומר – פסול, דכתיב "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ד' בְּפִיךָ" ואיתקש כל התורה כולה לתפילין, מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף כל לתופרן בגידין.
• משנה "אחד משוח בשמן המשחה... בניהם שימותו".
• מנא הני מילי? רב כהנא – דאמר קרא "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" וכתיב "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" וכתיב "וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל". ו ר' יהודה כתיב קרא אחרינא "לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן" (ואידך מדלא כתיב הגדול חד מהנך הוא).
• "לפיכך אימותיהן של כהנים...":
טעמא דלא מצלו הא מצלו מייתי והכתיב "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא"? אמר ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו. (ואיכא דמתני 'כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו' – טעמא דמצלו הא לא מצלו מייתי, מאי הוה ליה למעבד? הכא אמרינן טוביה חטא וזיגוד מנגיד התם אמרי שכם נסיב ומבגאי גזיר, אמר ליה ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו).
• רב – קללת חכם אפי' בחנם היא באה מנלן? מ אחיתופל שבשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא בעא למישטפא לעלמא אמר 'מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה', ליכא דאמר ליה מידי אמר 'כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו' נשא אחיתופל ק"ו בעצמו אמר 'ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לכל העולם כולו לא כל שכן' א"ל 'שרי', כתב שם אחספא שדי אתהומא נחת וקם אדוכתיה, ואפ"ה כתיב "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת".
• רבי אבהו – קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנלן? מעלי דקאמר ליה עלי לשמואל "כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר" ואף על גב דכתיב "וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ" כתיב "וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו...".
• רב – נידוי על תנאי צריך הפרה מנלן? מיהודה דכתיב "אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ..." ואמר רבי יונתן – מאי דכתיב " יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת..." "וְזֹאת לִיהוּדָה" – כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים אמר לפניו 'רבונו של עולם מי גרם לראובן שיודה יהודה' "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ד' קוֹל יְהוּדָה" עאל איבריה לשפא, לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע "וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ", לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן "יָדָיו רָב לוֹ", לא הוה ידע לפרוקי קושיא "וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה".
• רוצח בשגגה במיתת כולן הוא חוזר או דלמא במיתת אחד מהן, ולא נפשט.
• משנה "משנגמר דינו מת... וכל אדם חייבין עליו".
• אביי – ק"ו ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה (ומיתת כהן הוא דמכפרא).
• "אם עד שלא נגמר דינו...":
מנא הני מילי? "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" – וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו. מאי הוה ליה למעבד? היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות ולא ביקש.
• אביי – נגמר דינו ומת, מוליכין את עצמותיו לשם דכתיב "לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן" – ואיזהו ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה.
• תנא, מת קודם שמת כ"ג – מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב "יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ" – איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו? הוי אומר זו קבורה.
• נגמר דינו, ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה:
פליגי בה רבי אמי ו ר' יצחק נפחא,
חד אומר – מתה כהונה.
חד אומר – בטלה כהונה.
דף יב
מחלוקת:
רב – שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב " וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ד' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו, טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס מזבח של שילה.
אביי – בהא נמי מיטעא טעה טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר.
• ריש לקיש – שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות, דכתיב "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה" טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה, טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד היה, טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך.
• ר' אבהו – ערי מקלט לא נתנו לקבורה דכתיב "וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם" – לחיים נתנו ולא לקבורה (וה"מ לויים אך רוצח כן נקבר שם).
• סתירה – שנינו "כשם שהעיר קולטת..." ורמינהו "וַיֵּשֶׁב בָּהּ" – בה ולא בתחומה? לא קשיא כאן לקלוט כאן לדור (לא בתחומה).
• ת"ר, "וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ" – מצוה ביד גואל הדם, אין גואל הדם רשות ביד כל אדם דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא – רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו.
והטעמים: רבי יוסי הגלילי – מי כתיב אם רצח. רבי עקיבא – מי כתיב ירצח.
• רב – רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו – נהרג עליו הוא דאמר כי האי תנא דתניא " ר' אליעזר – "עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" – מה ת"ל? לפי שנאמר "וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ" – יכול מיד ת"ל "עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". (ורבי יוסי ורבי עקיבא האי "עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" דרשי ביה לכדתניא רבי עקיבא – מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל "עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" – עד שיעמוד בב"ד אחר).
• ת"ר, "וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ" – אין לי אלא במזיד בשוגג מנין ת"ל "וְאִם יָצֹא יֵצֵא" – מ"מ. והתניא, במזיד נהרג בשוגג גולה? לא קשיא הא כמאן דאמר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם (הבריתא השניה ומסתברא כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם, שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה) הא כמאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם.
• אב שהרג בנו אין בנו נעשה לו גואל הדם אך בן בנו כן נעשה לו.
• משנה "אילן שהוא עומד... הכל הולך אחר הנוף".
• סתירה – שנינו "אילן שהוא עומד בתוך הפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ" ומאידך שנינו "בירושלים הלך אחר הנוף בערי מקלט הלך אחר הנוף"?
רב כהנא – לא קשיא הא ר' יהודה והא רבנן דתניא, " ר' יהודה אומר במערה הולך אחר פתחה באילן הולך אחר נופו". שואלת הגמרא, אימור דשמעת ליה לר"י גבי מעשר לחומרא, עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק, עיקרו מבפנים ונופו מבחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה, אלא גבי ערי מקלט בשלמא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה, אלא עיקרו בפנים ונופו בחוץ כי היכי דבנופו מצי קטיל ליה בעיקרו נמי מצי קטיל ליה הא גואי קאי?
רבא – בעיקרו דכולי עלמא לא פליגי דלא מצי קטיל, קאי בנופו ויכול להורגו בחצים ובצרורות דכ"ע לא פליגי דמצי קטיל ליה, כי פליגי במהוי עיקרו דרגא לנופו מר סבר הוי עיקרו דרגא לנופו ומר סבר לא הוי עיקרו דרגא לנופו.
רב אשי – מאי אחר הנוף? אף אחר הנוף.
• משנה "הרג באותה... מעיר לעיר".
• ת"ר "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" "וְשַׂמְתִּי לְךָ" – בחייך. "מָקוֹם" – ממקומך. "אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" – מלמד שהיו ישראל מגלין במדבר, להיכן מגלין? למחנה לויה, מכאן אמרו בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו, פלכו קולטו וכדכתיב "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב" – עיר שקלטתו כבר.
• משנה "כיוצא בו רוצח שגלה לעיר... שהיה בה".
דף יג
מחלוקת:
רב כהנא – מחלוקת בשש דמר סבר "לָכֶם" – לקליטה, ומר סבר "לָכֶם" – לכל צרכיכם. אבל בארבעים ושתים דברי הכל היו מעלין להם שכר.
רבא – מחלוקת בארבעים ושתים דמר סבר "וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ" – כי הנך לקליטה, ומר סבר "וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ" – כי הנך, מה הנך לכל צרכיכם אף הני נמי לכל צרכיכם אבל בשש דברי הכל לא היו מעלים להן שכר.
• תנו רבנן, "וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב" – למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו דברי ר"י. ר"מ – אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו "וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב" – כאבותיו, וכן בגולה כשהוא אומר "יָשׁוּב" לרבות את הרוצח (וכדתניא "יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ" – לארץ אחוזתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו דברי רבי יהודה . ר"מ – אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו, גמר שיבה שיבה מהתם).
סליק פרק אלו הן הגולין
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
