בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • ברית מילה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
37 דק' קריאה
הטור וב"י סע' א-ב:
א. שבת קלז: "תנו רבנן: המל אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה".
אם אבי הבן מל בעצמו מה מברך :
פסחים ז:
"רב יהודה: הבודק צריך שיברך. מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ. בלבער - כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע, כי פליגי - בעל ביעור. מר סבר: מעיקרא משמע, ומר סבר: להבא משמע. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה! - התם היכי נימא? נימא למול - לא סגיא דלאו איהו מהיל? - אבי הבן מאי איכא למימר? - אין הכי נמי. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. - התם נמי, היכי נימא? נימא לשחוט - לא סגיא דלאו איהו שחט? - פסח וקדשים מאי איכא למימר? - אין הכי נמי. מיתיבי: העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. - שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה...והלכתא: על ביעור חמץ.
o רוב הראשונים – ביאורו כפשט הגמ', שקושיית הגמ' על לברך 'למול' באבי הבן, קאי על מ"ד 'לבער', וקיי"ל כמ"ד 'על בעור' וממילא גם אם אבי הבן מל בעצמו מברך 'על המילה' .
o רמב"ם אבי הבן מברך 'למול' . וראה בהערה בביאור הגמ' לשיטתו 1 .
ב. שבת קלז:
"אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"
עפ"ז כשאבי הבן לא מל, מברך 'להכניסו'.
מה הדין כאשר אבי הבן גם מל?
o יש אומרים - אינו מברך 'להכניסו' שלא מצינו שתי ברכות על מצוה אחת.
o ה"ר מנוח , ראב"ד - מנהג לברך 'להכניסו' 2 .
בעל העיטור - וצריך לברך מעומד דילפינן 'לכם' 'לכם' מעומר 3 .
מה הדין כאשר אין שם את אבי הבן 4 ?
o הרמב"ם , רש"י , ר"א ממיץ ורבינו שמחה - אם אין אבי הבן בעיר אין אחרים מברכין אותה ברכה . שברכת 'על המילה' היא כוללת לכל הפושט יד למול בין אב בין אחר אבל ברכת 'להכניסו' לא נתקנה אלא לאב לפי שמצות המילה מוטלת עליו יותר מעל כל אדם.
o הגהות מימון בשם סה"ק, ראב"ד - נוהגין בכל המקומות שיברך אותה מי שתופס הנער והטעם משום שהוא כמו שליח בית דין.


מהו זמן ברכת 'להכניסו':
רשב"ם - הנהיג אחרת מהמנהג שהיה, שיברך האב קודם המילה . וגורס בגמ' "אבי הבן" ברישא והדר "המל אומר" והטעם, משום ד'להכניסו' להבא משמע. ועוד דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן.
o רבינו תם 5 – החזיר המנהג לקדמותו, ויברך האב אחר המילה . וגורס 'המל' ברישא והדר 'אבי הבן' וא"ת כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן? ניתן לתרץ: ב"י – ה"מ כשהמברך עצמו עושה המצוה. הר"ן - אין ברכה זו בכלל מה שאמרו מברך עליהם עובר לעשייתן דאינה אלא שבח והודאה בעלמא על שזכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הרא"ש בשם ר"ת - ברכה זו אינה דוקא על המילה זו שנעשית עכשיו קאי אלא מודה ומשבח להקדוש ברוך הוא שצוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו ותקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע דזאת המצוה נעשית לשם הקדוש ברוך הוא ולא לשם הר גריזים. 6
o רא"ש - טוב לברך מיד 7 אחר ברכת המילה קודם שיעשה פריעה וחשיב שפיר עובר לעשייתן ולהבא דמל ולא פרע כאילו לא מל 8 .
ג. שבת קלז:
"אבי הבן אומר...להכניסו בבריתו...העומדים אומרים: 'כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים'".
ה"ר מנוח – ועפ"ז אם היו אחרים עומדים שם מברכים אותו ['כשם שנכנס...'] שיזכה לשאר מצות שחייב האב לעשות לבנו 9 .
ד. הרשב"ץ - כשהאנוסים מוהלין עצמם מברכין 'אשר קדשנו במצותיו וצונו להכנס בבריתו של אברהם אבינו' 10 . ואף ברכת המילה 11 .
ה. הגהות האלפסי 12 - צריך להיות עשרה לברית מילה, שמדמים תינוק הנימול ליוצא מבית אסורין שצריך להודות באפי עשרה 13 . ולכן אומרים 'הודו' בברכת מילה. ולפי שהברכה בשביל התינוק מטעימין לו כוס של ברכה.
והביא בשם רב צמח גאון - הא דבעינן עשרה היינו לפרסומי מצוה אבל אי ליכא עשרה מלין מיד ולא מעכבין המצוה.
ו. ספר זוהר 14 - כתוב דאבי הבן יאמר פסוק 15 'אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך' והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק 'נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך' וכתב שם דכל מי שאינו עושה כן מוציא עצמו מכלל עשרה חופות שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעולם הבא ועל כן עשרה תיבות במקרא. וכתב עליו הדרכ"מ - ולא ראיתי נוהגין כן.
ז. שבת קלז:
"תנו רבנן: המל אומר...אבי הבן אומר... העומדים אומרים: ... והמברך אומר : 'אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, צוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ד' כורת הברית'"
ב"י – מדקתני 'המברך אומר' משמע שכל מי שהוא יכול לברך ואינה מצווה מוטלת רק על המוהל, ולכן יכול לברך אבי הבן או המוהל או אחד מהעם.
ח. לגבי ביאור מילות הברכה :
o תוספות 16 - 'ידיד' זה אברהם 17 . 'וחק בשארו שם' זה יצחק. 'וצאצאיו חתם באות ברית קודש' זה יעקב.
o הגהות מימון בשם ספר המצות 18 - 'אשר קדש ידיד מבטן' זה יצחק 19 . 'וחק בשארו שם' זה יעקב. 'וצאצאיו חתם באות ברית קדש' אלו השבטים 20 .
ט. לגבי נוסח הברכה :
o טור, רי"ף והרא"ש – "אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש ע"כ בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית"
o הרמב"ם במשנה תורה 21 – "על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה כצואת קדושים להציל ידידות שארנו משחת".
o הרמב"ם בפאר הדור 22 – "על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד צורנו צוה כצוית לקדושים " 23 .
י. ה"ר דוד אבודרהם - המל מברך קודם שימול על המילה ומחתך הערלה וכו' ואח"כ נוטל ידיו ורוחץ פיו כדי שיברך בנקיות 'אשר קידש ידיד מבטן..' 24
יא. הגאונים והמפרשים – יש לברך את ברכת 'אשר קידש ידיד' על כוס, שמברך תחילה בפה"ג 25 .
יב. בענין ההפסק בבקשת רחמים לאחר הברכה :
o בעל העיטור - מנהג ליתן יין בפי התינוק 26 אחר ברכת היין ואחר כורת הברית 27 ולומר 'קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני וכו' ובקשת רחמים לא הוי הפסקה בין ברכה לשתייה.
o יש אומרים - כיון שנתן יין בפי התינוק לאו הפסקה היא .
o ב"י - יש סדורים שכתוב בהם 'בא"י כורת הברית ושותהו '.
יג. בענין הטעימה מהיין לאחר הברכה ובקשת הרחמים :
o הכלבו - באותו טעימה שמטעימין לתינוק סומכין שלא לטעום המוהל [אבל משגרין לאם התינוק].
o ב"י - טעימת הנימול אינו מוציאתו מידי ברכה לבטלה כיון דלאו בר חיובא הוא כלל, וטעימת האם אם שמעה הברכה ולא הפסיקה בין ברכה לטעימה אפשר דנפקא בברכת המברך כיון דנתקנה ברכת 'אשר קדש' על הכוס הוה ליה ככסא דקידושא ואבדלתא דמוציא אחרים מברכת היין גם כן, אבל אם לא שמעה הברכה או הפסיקה בין ברכה לטעימה ודאי דאין טעימתה מוציאתו מידי ברכה לבטלה.
יד. הרשב"א – לא בעינן מלא לוגמיו לשיעור טעימה בברכות אלו.
טו. ארחות חיים 28 - במדרש תהלים, בני ארץ ישראל אומרים 'יהא כאח לשבעה וכאב לשמונה' רבי יהושע - זה אברהם ויצחק. שמואל - זה ישי ודוד. ויש אומרים - אח לשבעה אח לאפרים שהוא שביעי לדגלים ומנשה שמיני.
טז. הר"ר דוד אבודרהם - אם היה התינוק יתום בין מאביו בין מאמו אומרים במקום 'אלקינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה וכו' 'תשתלח אסותא דחיי ורחמי מן קדם מרי שמיא לאסאה ית רביא הדין ויתקרי שמיה פלוני ויתסי כמה דאיתסיאו מיא דמרה ע"י דמשה במדברא וכמיא דיריחו על ידי אלישע כן יתסי בעגלא ובזמן קריב כאמור ואעבור עליך ואראך וגו'' וגומר הפסוקים כמו שגומר בתפלת קיים את הילד.
הריטב"א 29 - אם היה התינוק יתום מאביו או אמו אומרים 'אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאמו ולקרוביו ולכל משפחתו ויקרא שמו פלוני כשם אביו אתה אלהינו אלהי כל בשר אבי יתומים תהיה לו לאב והוא יהיה לך לבן ותהא כניסתו לברית לכפרה ולמנוחה לנפש אביו ולנחמה ולמשיב נפש לאמו ולכל קרוביו תתענג נפש האב בגן עדן ביוצא מחלציו ותגל האשה בעולם הזה בפרי בטנה ויתקיים בו מקרא שכתוב ואעבור עליך ואראך...'. 30
ארחות חיים - אם מתה האם קודם ברית מילה אומר "ותגל האם בגן עדן עדנה" וכן אם מת האב יאמר "ישמח האב בגן עדן עדנו" ולא ידלגם כי מצאנו לשון שמחה וגילה אחר המיתה "אברהם יגל יצחק ירנן" "ישמח משה" וכל זה לקיים אמונת השארות הנפש ותחיית המתים.
יז. הכלבו - יש נוהגין לברך תינוק [כל תינוק] בנוסח זה 'אלהנא ואלהא דאבהתנא שלח אסותא דחיי ורחמי לרביא הדין..'.
שו"ע סעיף א:
"המל, מברך 31 : אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה; ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה 32 : אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. הגה: ואם אין אבי הבן אצל המילה, יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו, דהרי הבית דין מצווין למולו (רמב"ם בשם י"א). ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו (טור ובשם ראב"ד והגהת מיי' בשם סמ"ק). וכן אם האב בכאן ואינו יודע לברך (רבינו ירוחם נתיב א' וכ"כ ב"י בשם אבודרהם). האב והמוהל כשמברכים, צריכים לעמוד (טור וב"י בשם ב"ה). אבל התופס הנער, כשמברך, נוהגים שיושב ומברך. י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו, שנאמר ויעמוד העם בברית (מלכים ב כג, ג). (מרדכי פר"א דמילה ובכל בו ור' ירוחם ואבודרהם ותניא) וכן נוהגין מלבד התופס הנער, שהוא יושב. ואם אחרים עומדים שם, אומרים: כשם שהכנסתו 33 לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים 34 . ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם מברך על הכוס 35 : בורא פרי הגפן. ויש נוהגים ליטול הדס בידו, ומברך עליו, ולהריח, ואומר: בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן וכו'. ונוהגין שכשמגיע לבדמיך חיי, נותן מהיין באצבעו בפי התינוק. (וכשהמוהל מברך ברכה זו, רוחץ תחלה ידיו ופיו, כדי שיברך בנקיות) (אבודרהם).
א. מרן נקט כדעת הרא"ש לגבי ברכת 'להכניסו'. אמנם הט"ז פסק שהיכא שאפשר פוסקים כרא"ש כדי לצאת דעת כולם 36 , אך במקום שלא אפשר בזה אז העיקר כדעת הרשב"ם שמברכים לפני.
ב. אב המל את בנו יעשה כדעת הרשב"ם שיברך תחילה שתי הברכות 37 דהיינו על המילה ולהכניסו ואחר כך יחתוך 38 וזה לכ"ע 39 .
ג. למרות דעת מרן וההלכות דלעיל, כבר פשט המנהג בארץ ישראל, אצל כל עדות המזרח והספרדים, שמברכים ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" קודם ברכת המילה, בעת מסירת התינוק מיד אבי הבן לסנדק, נגד פסק מרן השלחן ערוך . ואין חילוק בזה בין אם האב בעצמו הוא המל את בנו, לבין כשהמוהל הוא שליח אבי הבן, לעולם ברכת להכניסו היא קודם המילה, אלא שעל המברך ברכה זו להזהר שלא ישיח בין ברכת להכניסו בבריתו וכו' לבין המילה והפריעה. ומכל מקום אם סח אינו חוזר לברך, מפני שיש פוסקים האומרים שברכת להכניסו היא ברכת השבח, ויש לסמוך עליהם בדיעבד 40 .
ד. בענין אם אין אבי הבן אצל המילה, הרמ"א הביא כשיטות שאומרות שאדם אחר מברך ברכה זו ושנוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו. אך ביתום שרוצים להכניסו בברית של א"א ואבי אביו יהיה המוהל יברך הוא להכניסו שהוא יותר ראוי מן הסנדק 41 .
ה. מי האומר ברכה אשר קדש...?
o טור - אבי הבן או המוהל או אחד מהעם אומר אותה.
o ט"ז וש"ך- מנהגנו שהמוהל אומרה 42 . 43
ו. המברך על כוס המילה, יש לו לטעום מהכוס בסיום ברוך אתה ה' כורת הברית, קודם שאומר "אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד וכו'", וקריאת שם התינוק, והפסוקים, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לטעימה, ומכל מקום אין למחות במי שנוהג שלא לטעום מן הכוס עד סוף בקשת הרחמים והפסוקים, אך כיון שאפשר בנקל מאד בלי שום דוחק לטעום מן היין טעימה כל שהיא קודם בקשת הרחמים, על כיוצא בזה אמרו (ברכות ל א) מהיות טוב אל תקרא רע. וכן פשט המנהג ברוב ככל הרבנים המברכים פעה"ק ירושלים ובארץ ישראל 44 .
ז. בקריאה הנכונה של המילה 'צוה' שבברכת אשר ידיד, נחלקו האחרונים האם צריך להיות נקוד בפת"ח הצד"י ובציר"י הוי"ו או בחיר"ק הצד"י וקמץ הוי"ו 45 .
ח. המילה עצמה צריכה להיות מעומד וכן כשמביאין התינוק למולו צריכים לעמוד מפניהם 46 .
ט. אין לקרוא לתינוק בשם רשע אבל אם שם זה נקרא בו גם צדיק מותר לקרוא בשם זה. כמו כן אין ראוי להעלות שם אדם, נח, או שם ועבר או יפת, שאין ראוי להעלות שם אלא מאברהם ואילך ויש שחלק על זה 47 . מת בלא בנים והניח אשתו מעוברת קורין הבן על שם אביו 48 .
י. אם לא מלו אביו שהוא מחויב למול את עצמו כשיגדיל יש שפסקו שיברך ג"כ 'להכנס' ויש שחלקו 49 .
יא. נהגו בא"י להיות ניעור בכל הלילות שקודם המילה ולעסוק שם בבית היולדת בתורה. אך אנו נוהגים רק לילה אחד קודם המילה. ובליל המילה נהגו לרקד ולשמוח 50 .
יב. לא יעשה חברו סנדק לשני בניו אא"כ מת אחד מהם 51 .אך עיין לקמן בסעיף יא דעות חולקות.
שו"ע סעיף ב:
"אם אבי הבן הוא מוהל בעצמו, מברך: למול את הבן, לדעת הרמב"ם. (ויש חולקין), (טור בשם בעל העיטור), וכן נוהגין שלא לחלק מיהו אם בירך למול, או שבירך ברכת להכניסו לחוד, יצא (וכן משמע בהגהות מיימוני).
א. מרן הביא את שיטת הרמב"ם בענין אם אבי הבן מוהל בעצמו שיברך 'למול את הבן'. אך הרמ"א הביא את החולקים וכתב שכך נוהגין 52 .
הטור וב"י סע' ג:
א. נולד מהול, האם מברכים עליו:
o טור ורמב"ם - אין מברכין עליו ברכת 'על המילה'. אבל ברכת 'להכניסו בבריתו' 'ואשר קדש ידיד מבטן' מברכין.
o בעל העיטור - מברכין עליו .
o הרשב"א - אין מברכין עליו אפילו ברכת 'להכניסו'.
ב. האם מברכים על אנדריגנוס:
יבמות פג.:
" תנן 'רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא רבי אליעזר אומר חייבין עליו סקילה כזכר' ובגמרא 'אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא... ושמואל אמר ליתא לברייתא מקמי מתניתין. אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס. אמר רב יהודה אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משתי מקומות מתיבי רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר במה דברים אמורים בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור? הוא דאמר כי האי תנא דתניא רבי סימאי אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה משתי מקומות מאי טעמא דרבי סימאי? אמר רב בר המדורי אסברה לי 'ואת זכר לא תשכב משכבי אשה' אי זהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס "
ונחלקו הראשונים כפי איזה ר' יוסי פסקה הגמ':
o ריף ורמב"ם – כר' יוסי דברייתא, ולכן אין מברכין, מפני שהוא ספק.
o הרא"ש והטור בהבנת ר"י 53 – כר' יוסי דמתניתין, מברכין מפני שהוא זכר גמור כדדריש מקרא 'אי זהו זכר שיש לו שתי משכבות'.
ב"י – אין מוכרח הבנת הטור בדעת ר"י 54 .
שו"ע סעיף ג:
"גר שמל קודם שנתגייר, וקטן שנולד כשהוא מהול 55 , כשמטיפין ממנו דם ברית אינם צריכים ברכה. וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו, מפני שאינו זכר ודאי. הגה: אבל כשחוזרין על ציצין המעכבים המילה, צריך לחזור ולברך כל הברכות, אבל אין לומר קיים את הילד הזה וכו' 56 (בנימין זאב סימן ו' בשם אגודה).
א. כשנולד שהוא מהול למרן אין לברך כלל 57 .
ב. לגבי אנדריגנוס פסק כ רמב"ם שספק ולכן לא מברך.
ג. אפי' על ציצין המעכבים הפריעה, חוזר ומברך 'על המילה' 'ולהכניסו' ו'אשר קידש' אך כ"ז בידעינן בודאי שזה הציץ נשאר כך מתחלה ולא נימול כראוי אבל היכא שא"צ תיקון אלא מדרבנן משום מראית עין אין לברך 58 .
הטור וב"י סע' ד-ה:
א. בעל העיטור - ממזר אף על פי שהוא מטיפה פסולה, כישראל הוא לכל דבר ומברכין עליו ברכת מילה עד כורת הברית. אבל אין מבקשין עליו רחמים 59 .
ב. מילה ביום התענית, האם מברכים על הכוס:
o רבוותא דבעל העיטור - מברך על הכוס ומנהג להניחו עד מוצאי יה"כ ושותה אמו של תינוק ואין נותנים לתינוקות כלל ביוה"כ. ובשאר תעניות 60 אפי' האם שותה אם היא אינה בתענית 61 .
o בעל העיטור ביום כיפור וט"ב לא מברכין כלל על כוס ועבדינן כמקום שאין בו יין ובשאר תעניות מברכינן ונותנים לתינוקות.
o הרמב"ם 62 - אין מברכין על הכוס אפי' בשאר תעניות מפני שאינו יכול לשתות לא הוא ולא אחר ממי שהוא מבין ענין הברכה, וגם התינוקות אינם יכולים לשתותו דילמא אתי למסרך.
o תוספות - יברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות אפילו ביוה"כ ובט"ב ולא חיישינן דילמא אתי למסרך כיון דאינו דבר קבוע 63 .
הר"ן בשם הגאונים – איפה שלא מברכים על כוס, מביאים הדס ומברכין עליה 64 .
להלכה פסק הב"י : ביום הכיפורים ובד' צומות , לא יברך על הכוס. אמנם כאשר היולדת לא מתענה אז בשלשה צומות מהם יכול לברך על הכוס ותשתה ממנו היולדת, אם היולדת שומעת הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס. אבל ביום הכפורים ותשעה באב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכין על הכוס.
ג. הרוקח - תעניות דתשובה או דשני וחמישי יטעום המברך ואין בכך כלום. והעיר הב"י - ומכל מקום נראה שצריך ליזהר שלא ישתה רביעית שהוא שיעור שתייה, ונראה שטוב הדבר שכשיקבל עליו תענית מבעוד יום יאמר בפירוש 'שאינו מקבל עליו ליאסר מלטעום כוס המילה'.
ד. כאשר יש שני תינוקות למול בבית הכנסת, כמה יברך :
o בעל העיטור – צריך ברכה על כל אחד ואחד כיון שלא אפשר למול אותם כאחד.
o הרא"ש - מי שיש לו ב' תינוקות למול 65 יברך ברכה אחת לשניהם ואפי' אם שנים מלין הראשון יברך 'על המילה' ועולה לשני והשני יברך 'אשר קדש ידיד מבטן' 66 ועולה לראשון ואפי' אין הנער השני לפניו בעת הברכה 67 .
רשב"א – לגבי ברכת להכניסו: אם האב הוא המוהל מברך ברכה אחת 'להכניסם' קודם שימול. אם המוהל אינו האב ממתין לאחר מילת שניהם שמא ימלך המוהל ולא ימול [ומעיר הב"י - ואנו בארץ ישראל נהגנו שלא לחוש לשמא ימלך שהרי אנו מברכים ברכת אירוסין קודם קידושין]. ומכל מקום אם בירך האב בין קודם המילה בין באמצען יצא 68 .
ה. רבינו ירוחם - אם לא היה בדעתו מתחלה על השני אלא שהביאו לו למול אחר שבירך 'על המילה' הראשונה חוזר ומברך על השניה אחר שיגמור הראשונה שיברך עליה ולאחריה. וכן אם שח שיחת חולין בין ראשונה לשניה חוזר ומברך אפילו שבתחלה היה בדעתו למול שנית. אבל אם שח דבר שצריך אל המילה לא הוי הפסק ואינו חוזר ומברך.
ו. המרדכי – אם שני התינוקות של אדם אחד, האב מברך 'להכניסם בבריתו של אברהם אבינו' 69 . וגם הכלבו כתב בשם גאון - מי שיש לו שני תינוקות למול בניו או שאינם בניו יוצא בברכה אחת ודמנחי קמיה בשעת הברכה ולא יפסיק בנתים בשיחה שאין צורך המילה.
ז. הרשב"א - אפילו אם בירך ברכת 'אשר קדש' בין ראשון לשני אינו חוזר ומברך על המילה דברכה לא הוי הפסק.
שו"ע סעיף ד:
"ממזר, כישראל הוא ומברכים עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל אין מבקשים עליו רחמים 70 . (ומפרסמין בשעת מילתו שהוא ממזר). (מהרי"ל). ביום הכיפורים ובד' צומות, לא יברך על הכוס (טור בשם בעל העיטור וע"פ); מיהו בג' צומות מהם, שהיולדת אינה מתענה, יכול לברך על הכוס ותטעום ממנו היולדת, אם היא שומעת הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס. אבל ביום הכיפורים ובתשעה באב, שאין היולדת יכולה לשתות, אין מברכין על הכוס. ובתשעה באב, אסא נמי לא מייתינן מטעמא שאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב. הגה: וי"א דמברך אכוס בכל תעניות ונותנים הברכה לתינוקות קטנים (תוספות בכל מערבין ומרדכי דיומא וכן פסק בטור א"ח סימן תקנ"ט), וכן נוהגין. וביום כפורים נוהגין ליתן 71 לתינוק הנימול, כמו שנתבאר באו"ח סימן תרכ"א. וי"א דאף בלא תענית יוצאים בזה (כל בו), אבל אין נוהגין כן אלא הסנדק שותה 72 כשאינו תענית.
א. אם נולד ממזר יש לקרות שמו כידור על שם הפסוק "כי דור תהפוכות המה" וכן יש למולו במקום אחר כגון בפתח בית הכנסת לא במקום שמלין הכשרים 73 .ונחלקו הפוסקים האם אומרים תחנון בברית שלו 74 .
ב. בענין מילה בזמן תענית לגבי ברכה על הכוס. מרן נקט כמסקנתו בב"י . והרמ"א הביא את דעת תוס' וכתב שכך המנהג וחילק שביוה"כ מביאים רק לתינוק הנימול.
ג. אם חלה המילה בתעניות צבור שאי אפשר לעשות סעודה, לא יעשו את המילה בסוף היום כדי שיעשו הסעודה מיד אחרי הברית בלילה, אלא יעשו את המילה בבוקר, כזריזין המקדימין למצוות, ואת הסעודה יעשו בלילה. ואם קשה לעשות הסעודה במוצאי הצום יכולים לדחותה למחרת הצום 75 .
ד. לגבי הרחת בשמים במילה שחלה בט"ב, מרן אסר 76 . ויש מי שהתיר 77 .
ה. בכל ולד שיש בלידתו נדנוד עבירה אפילו איסור דרבנן , אין אומרים 'אשרי תבחר' וכיוצא בו ואין אומרים שבחים לאב ולאם ודוקא במידי דמפורסם וידוע 78 .
שו"ע סעיף ה:
"מי שיש לו שני תינוקות למול, יברך ברכה אחת לשניהם 79 , ואפילו אם שנים מלים, הראשון יברך על המילה ועולה גם לשני, והשני יברך: אשר קדש ידיד, ועולה גם לראשון ואפילו אין הנער לפניו בשעת הברכה, כיון שדעתו עליו, רק שלא יסיח דעתו בינתיים. (ד"ע בב"י ולא כרבינו ירוחם). הגה: אבל אם שח בינתיים שלא היה דעתו על הב' מתחילה, צריך לברך 80 : אשר קדש ידיד, על הראשון, ולחזור ולברך על מילת השני. ודוקא אם שח בדברים שאינן צרכי המילה, אבל בצרכי מילה לא הוי הפסק (רבינו ירוחם ומרדכי ס"פ כסוי הדם ואבודרהם). ואפילו אם שכח 81 ובירך: אשר קדש ידיד, לאחר הראשון, א"צ לחזור ולברך על המילה, דברכה לא הוי הפסק (רשב"א סימן שס"ב ובכל בו), כמו שנתבאר סימן כ"ח לענין כיסוי דם. ואם שני הילדים של אדם אחד, האב אומר: להכניסם בבריתו של אברהם אבינו (ב"י בשם מרדכי ואבודרהם), וכן אומר: קיים את הילדים, וכו', ויתקן כל צרכי המילה לכל אחד בפני עצמו, כגון הנר שמדליקין, יעשה לכל אחד נר בפני עצמו (מהרי"ל).
א. מרן בענין שני תינוקות למול פסק כרא"ש .
ב. מ"מ נראה באם ידוע שהתינוק השני לא יבא כ"כ מהר ואיכא הפסק גדול בדבר ושיחה יעשו לכל אחד ברכה בפני עצמו דהיינו ברכת המילה וכדעת בעל העיטור 82 .
ג. כמו כן היכן שאין מנהג, יש לנהוג ולברך על כל אחד ואחד, ויהיו נזהרים שלא יביאו ב' תינוקות ביחד לב"ה אלא דלאחר מילת הא' יביאו הב' 83 .
ד. במצרים נהגו לברך על כל אחד בפני עצמו, ואחר מילת האחד אומרים פסוקים 'המלאך הגואל' וכיוצא כדי להסיח דעת והוא מנהג ותיקין. ואם הם של אדם אחד מברך האב להכניסו ג"כ על כל אחד בפ"ע 84 .
ה. שתי מילות בזמנם אין סברא להקדים דוקא לזה שנולד תחלה 85 ומ"מ נהגו להביא תחלה זה שנולד מקודם מטעם שלא יתעורר קנאה ומחלוקת. ועכ"פ ברור דאם הובא לבהכ"נ זה שנולד אחרון אין להמתין כלום רק למולו מיד 86 .
ו. שתי מילות ביום א' ואחת מהם שלא בזמנה, בודאי צריכים להקדים למול המילה שבזמנה 87 .
ז. מילה שזמנה קבוע קודם לזה שנדחה אף שנולד ראשון אך אם אירע שהביאו לבהכ"נ את התינוק שנדחה יש למולו מיד ולא להמתין על מי שזמנו קבוע 88 .
הטור וב"י סעיף ו:
א. רב צמח גאון - היכא דליכא אלא איתתא וגברא תפוש ליה לינוקא ומברכין על המילה והיכא דאיפשר לה עבדינן לה בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן לה בפחות מעשרה.
שו"ע סעיף ו:
"היכא דאפשר, עבדינן למילה בעשרה. והיכא דלא אפשר, עבדינן בפחות מעשרה".
א. גדול הנימול מצטרף למנין עשרה וכן קטן בן שמונה שנימול מצטרף 89 .
ב. באופן שאם ידחו את המילה אחר חצות יהיה מנין, אז למרות דין זריזין, יש לדחות המילה אחר חצות דעשרה עדיף 90 .
ג. אף שיש דין זריזין מקדימין למצוות, מ"מ אין נוהגין לעשות הברית בנץ, אלא להמתין עד שיגיע קהל רב, אמנם אין לאחר בשביל זה עד חצות היום שנראה כמתעצל במצווה 91 .
ד. עוד בענין זריזין מול ברוב עם עיין לעיל סימן רסב סעיף א.
הטור וב"י סעיף ז:
א. האם אבי הבן מברך שהחיינו:
o בעל העיטור - אין לו לברך 92 .
o רמב"ם - מברך שהחיינו על כל מילה ומילה 93 .
o ראבי"ה - המל בנו בעצמו מברך שהחיינו משום שעושה המצוה המוטלת עליו העיקרי.
o מהרי"ל - אין לאב לברך שהחיינו אלא אם כן מל בעצמו בנו הבכור דעכ"פ יצטרך לברך שהחיינו על פדיון בנו הואיל ועכשיו עביד מצוה יברך עכשיו אבל אם אינו חייב לפדות בנו כגון שבנו פטור מפדיון לא יברך שהחיינו.
ב. בטעמים למה לא מברכים שהחיינו:
הרוקח - מה שאין מברכין שהחיינו זהו משום שעדיין לא יצא התינוק מתורת נפל עד שלשים יום 94 . רבינו ירוחם - ל"נ טעם הרוקח דאזלינן בתר רובא, אלא טעמא משום דאע"ג דבפדיון הבן תקנו לברך שהחיינו דלא שכיח אבל מילה דשכיח לא . הגה"מ – לא מברכים מטעם צערא דינוקא 95 .
ג. רשב"א - כל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו בין שנולדו לו בנים בין לא נולדו אלא שלא נהגו כן אפילו הגדולים ושמא עשו רשות כקרא חדתא 96 , דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדים אין מברכים שהחיינו בחובה. ואף על פי שאין זה מספיק כל הצורך שהרי בפדיון הבן תקנו זמן, ושמא שאני שאף על מצוה ממצות התורה כפדיון הבן אמרו. ב"י - ובכל ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה נוהגים לומר שהחיינו לפי שהם סומכים בהוראותיהם על פי הרמב"ם .
שו"ע סעיף ז:
"כשהאב עצמו מוהל את בנו, הוא מברך: שהחיינו. ואם המוהל הוא אחר, י"א שאין שם ברכת שהחיינו. ולהרמב"ם, לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה, וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים. הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו, אפילו כשהאב עצמו מל בנו, אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון, אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו (ע"פ מהרי"ל).
א. למרות דברי הרמ"א לברך שהחיינו כשהאב עצמו מוהל את בנו הבכור, פסק הש"ך : שאין נוהגין כן מעולם אלא אין מברכין שהחיינו כלל אפי' ישראל שמל בנו הבכור 97 . אך כיום בא"י נוהגים ברוב המקומות לברך שהחיינו, וכן במילת תאומים מברכים שהחיינו על כל אחד 98 .
ב. אם אין אבי הבן נמצא שם בשעת הברית, יש שאמרו 99 שלא יברכו שהחיינו דהוא שייך רק לשמחת האב, ויש שאמרו 100 שיברך המוהל כמו כל ברכת המצוות שהשליח מברך שגם הוא עושה מצווה. ומ"מ 101 מהיות טוב אם ימצא דבר חדש כגון פרי יניח לפניו לאפוקי נפשיא מפלוגתא.
הטור וב"י סעיף ח-ט:
ג. האם צריך לכסות ערוות הקטן בשעת הברכה וטעמיהם:
o בעל העיטור – א"צ דלא הוי ערווה כל זמן שאינה ראויה לביאה.
o רבינו יונה – צריך לכסות, אמנם בקטן כל כך לא דיינינן ליה דין ערוה ואין צריך לכסותו בשעת הברכה.
o רא"ש – א"צ דכיון דלתקוני המילה קא אתי קרינן ביה שפיר 'והיה מחניך קדוש' ואין בו אותה שעה משום 'לא יראה בך ערות דבר'.
o רבי יחיאל - היה רגיל לכסות הערוה אפילו בלא שום טינוף ואפילו בקטן בן ח' ימים .
ב"י – נקט למסקנה שא"צ לכסות, דרוב הפוסקים הכי סבירא להו.
ד. רבינו פרץ 102 - בקטן פחות מבן תשע אין לחוש דלא שייך בזה ערוה אך כשהוא מטונף בצואה טוב לנקותו קודם הברכה אפילו שהוא בן ח' ימים.
ה. בעל העיטור - מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו כדאמרינן לגבי קרבן אפשר שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו.
שו"ע סעיף ח:
"אין צריך לכסות 103 ערות הקטן בשעת הברכה. (אבל יש לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך) (ב"י בשם כל בו והגהת סמ"ק סי' קנ"ח)".
א. נחלקו הפוסקים 104 אם יש לאחוז הערלה בשעת הברכה.
ב. בגדול מתשע שנים ומעלה לכ"ע יכסה הערלה ואחר הברכה יתפסנה ויחתוך 105 .
שו"ע סעיף ט:
"אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו".
א. עומד אצלו הוי כעושה בעצמו, ומה"ט יש נוהגים שהאב נותן את הילד על ברכי הסנדק. ויש שנהגו שאבי הבן מוסר למוהל את הסכין 106 .
הטור וב"י סעיפים י-יג:
א. טור - בדברים שבין בני מזרח ובין בני מערב: בני מזרח מוהלים על המים ונותנים על פניהם, ובני מערב מוהלים על העפר מן הדא דכתיב "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". ובישיבת רב כהן צדק במתא מחסיא - מנהג למול במים שלוקין ובהם הדס ומיני בשמים ונופל דם המילה על המים. ורוחצין בהם כל הנועדים - כלומר זה דם הברית שבין המקום לאברהם אבינו.
וכתב הב"י - בני ארץ ישראל נותנים אותה במים משום "וארחצך במים" בני בבל נותנים אותה בעפר משום דכתיב "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" ולכך לוקחים חול לקיים דברי שניהם שהחול נקרא עפר ומים 107 .
ה"ר דוד אבודרהם - נהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר וטומנין שם את חתך המילה 108 . ובאלו הארצות נהגו לשים חתיכת הערלה בסיד כתוש היטב.
ב. מהרי"ל - יש מקומות שנהגו שרוקקין דם המציצה לעפר. ויש רוקקים לכוס של יין ששותים ממנו כשמוצץ. מנהג יפה הוא שיהא לכל מוהל שני איזמלין משום דלפעמים משליך האיזמל עם הערלה תוך החול ולאחר כך יצטרך לאיזמל ואם ימתין עד שיקנח הראשון מן החול פן יבא התינוק לידי סכנה.
ג. הגהת מיימוני 109 - מה שמתאוים לאחוז התינוק על הברכים בשעה שנימול ולהיות בעל ברית יש לזה סמך ממדרש שוחר טוב 110 בפסוק "כל עצמותי תאמרנה" אמר דוד 'אני משבח בכל עצמותי ברכי אני עושה בהן סנדקים לילדים בשעת המילה'.
ד. מהרי"ל כשהיה סנדק היה טובל עצמו להיות נקי להכניס הילד בנקיות לברית. ומעיר הדרכ"מ - וחומרא בעלמא הוא ואין נוהגין כן. עוד כתב המהרי"ל - דיפה כח הסנדק מהמוהל לקרות בתורה קודם המוהל, דהסנדק המחזיק הילד על ברכיו הוי כאילו בנה מזבח והעלה עליו קטורת. ומטעם זה כתב רבינו פרץ - שאין רגילין ליתן ב' ילדים לבעל ברית אחד דכל פעם ופעם צריך לברור לבעל ברית אחר משום דאמרינן ביומא (כו א) כל כהן שהקטיר פעם אחת לא היה מקטיר פעם שנית מפני שהקטורת מעשרת דכתיב "ישימו קטורה באפך" וכתיב בתריה "ברך ה' חילו" א"כ כל פעם היה מעשרין בה אחר שלא הקטיר ה"נ ברית שהיא דומה לקטורת.
ה. כתב מוהר"ם - אשה הנעשית בעלת הברית לתינוק תוליכנו עד פתח בית הכנסת ולא תכנס אל תוכו להיות ג"כ סנדק להחזיק התינוק על ברכיה דפריצות הוא בין אנשים. ואמר מהרי"ל - איש יכול להיות לבד בעל ברית ולהביא התינוק אבל אם יש לו אשה דרך הנשים לסייע לבעליהן וכן עשה מהרי"ל שנעשה סנדק לתינוק בלא אשתו והביא התינוק בעצמו ולא הניח לנשים לאחוז בכנף בגדיו כמנהג שאוחזים כנף האיש הנושא את התינוק.
ו. גירסת טור - רב יהודאי גאון – מותר למהול על גבי עפרא ובלבד שלא יעשה כן בשבת שלא יביא עפר מהחוץ.
גירסת העיטור - רב יהודאי גאון – מותר למהול על גבי עפרא ובלבד שלא יעשה כן בשבת גזירה שמא יביא עפר מבחוץ.
וביאר הב"י את גירסת העיטור - הכי פירושו 'ובלבד שלא יעשה כן בשבת' להביא עפר מן החוץ למול עליו שהרי אסור לטלטל עפר בשבת אם אינו מוכן, אבל אם היה מוכן לכך מערב שבת ודאי מוהלין על גביו שהרי מותר לטלטלו.
ז. ה"ר דוד אבודרהם - ונוהגין ע"פ המדרש 111 לעשות כסא לאליהו על שאמר "קנא קנאתי לה' כי עברו בריתך בית ישראל" א"ל הקדוש ברוך הוא חייך שאין עושין ברית מילה עד שתראה בעיניך, מכאן התקינו חכמים לעשות כסא לאליהו שהוא נקרא מלאך הברית.
ח. ה"ר דוד אבודרהם - נהגו לעשות סעודה ביום המילה ויש סמך מהמדרש 112 שאומר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" ביום ה"ג מל את יצחק שעשה משתה ביום השמיני. וכן משמע בגמרא 113 שהיו עושים סעודה ביום המילה דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לאו משום צערא דינוקא. וכן אמר דוד "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" דם מילה שהוא זב לח' ימים 114 .
ט. אור זרוע - מצוה לאכול בסעודת מילה דמיקרי סעודת מצוה. ונהגו לקבץ מנין בסעודת מילה ואמרינן בפסחים (קיג:) דמי שאינו אוכל בסעודת מצוה הוי כמנודה לשמים. ופירש רשב"ם שם שהוא ברית מילה. וכתבו שם התוספות -דוקא שנמצא שם בני אדם מהוגנים כמו שאמרו (סנהדרין כג א) נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים בסעודה אלא אם כן היו יודעין מי ישב עמהן.
י. תרומת הדשן 115 - מה שנוהגין עכשיו לעשות לאחר שנולד זכר נכנסים שם לטעום בלילי שבת הסמוך ללידה היא סעודת מצוה וקבעוה בלילי שבת בשעה שהכל מצויים בבתיהן.
יא. הרשב"א - יום המילה שחל להיות ביום תענית ציבור הכתובים, נוהגים במקומותינו שמתפללין בתענית סליחות ואומרים וידוי כדרכן ואין אומרים והוא רחום ותחנונים ודי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק סליחות ווידוי ואל ארך אפים.
יב. בארחות חיים - נהגו להביא מחתה של אש במקום שעושים המילה אפילו בימי הקיץ כדאמרינן בבראשית רבה 116 'בשעה שמל אברהם ילידי ביתו העמידן גבעת הערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כקטורת ועולה שכולה כליל לאישים אמר הקדוש ברוך הוא בשעה שיהיו בני באים לידי עבירות אתמלא עליהם רחמים'.
יג. דרכ"מ - מנהג המוהלים להתפלל באותו יום שהם מוהלים וסמכו על המקרא "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם".
שו"ע סעיף י:
"נותנין את הערלה בחול ועפר, (וכן רוקקים דם המציצה אל העפר), (מהרי"ל בשם יש מקומות). ואם הוא שבת, צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום. (ב"י בפירוש בעל העיטור).
א. למרן מותר לתת בשבת את הערלה בעפר ובלבד שיהיה מוכן מבעוד יום, אך הש"ך אסר זאת 117 .
שו"ע סעיף יא:
"נוהגין לעשות כסא לאליהו, שנקרא מלאך הברית, וכשמניחו יאמר בפיו 118 שהוא כסא אליהו. הגה: ונוהגין להדר אחר מצוה זו 119 , להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו (הגהות מיימוני פרק ג' דמילה). ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת (מהרי"ל בשם ר"פ), ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת: חדשים לקטורת (שם בשם ר"פ). ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות. ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת, ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק (שם בשם מוהר"ם). אבל האיש יכול לעשות הכל בלא אשה (כן עשה מהרי"ל). נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה, שנאמר: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהילים קמט, ו) (ד"ע).
א. נהגו כן רבים וכן שלמים שלומדים ספר הזוהר דהיינו שהעומדים אומרים כל הפסוק "אשרי תבחר..." אחר שמביאים התינוק לבית הכנסת 120 .
ב. נוהגין להדליק נר בבית הכנסת בשעת המילה 121 .
ג. מה שנהגו המוהלים להתפלל אין בכך לדחות האבל להתפלל ביום המילה 122 . אם לא במקום שיש מנהג קבוע ע"פ חכמים. ועיקר הטעם של מנהג המוהלים להתפלל לפי שעוסק במצוה לכך ראוי לו להתפלל 123 .
ד. יש נוהגים שאבי הבן או הסנדק מניחין תפילין בשעת המילה. ויש שקראו תגר על מנהג זה, שמראים זלזול באות ברית, ועל כן נכון יותר שלא להניח תפילין בשעת המילה, ושב ואל תעשה עדיף. וכן ראינו לכמה גאוני עולם שלא היו מניחים תפילין בעת המילה. ומכל מקום הנוהגים להניח תפילין בעת המילה, אין לערער על מנהגם, שיש להם על מה שיסמוכו בשופי. ובראש חודש אחר תפלת מוסף, נכון להמנע מלהניחן בעת הברית 124 .
ה. הסנדק ואבי הבן נוהגים להתעטף בטלית. ואם אין טלית שלו אצלו ישאלו טלית מאחר ולא יברכו עליו, וטוב שיכוונו שלא לקנותו. וזה עדיף יותר מאשר ליקח טלית של קהל שיש ספק אם לברך. ואם אין טלית מ"מ אין להחמיץ מצווה בשביל זה 125 . ובמקום שהמנהג לא ללבוש טלית בט"ב שחרית גם לצורך להיות סנדק למילה לא ילבש טלית. ומ"מ יש שהתעטפו בטלית בברכה 126 .
ו. נוהגים לא לתת שני ילדים לסנדק אחד, מיהו אב"ד בעירו הוא ככהן גדול שמקטיר ושונה ולכן יכול להיות סנדק אפי' כמה פעמים 127 . אמנם יש שכתבו 128 ,שמי שישב סנדק אצל בנו הראשון, יכול לישב סנדק גם אצל יתר בניו, שאין לחוש כלל לשבת סנדק פעמיים, או יותר, אצל אנשים שונים, ומכל שכן אצל בניו וקרוביו. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. וכן מי שישב סנדק פעמיים אצל אדם אחד, אין לחוש לישב פעם שלישית.
ז. במקום שלא אפשר, כגון דליכא אלא איתתא וגברא מותר לאשה להיות סנדק, דלא אסור כי אם לפני רבים ומשום דמיחזי כפריצות 129 .
ח. מי שהוא בחור ולא נשוי יכול להיות סנדק, אך מי שהוא קטן יש טעם קצת למונעו מלהיות סנדק ולא מן הדין אלא ממידת חסידות 130 .
ט. מותר לאשה שהיא קוואעטר ללבוש בגדי שבת אפי' בשבוע שחל בו ת"ב. וכשהאישה מעוברת [לא בחודשים הראשונים שלא ניכר] נוהגין שלא תהיה קוואטער וי"א דמותרת להיות 131 .
שו"ע סעיף יב:
"נוהגים לעשות סעודה ביום המילה. הגה: ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה, ומקרי סעודת מצוה (פר"א דמילה ובא"ז). וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה, הוי כמנודה לשמים (תוספות פ' ע"פ). ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים, אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים, א"צ לאכול שם (ג"ז שם). עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת 132 לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא ג"כ סעודת מצוה. (בת"ה סימן רס"ט מתוס' פרק מרובה).
א. נכון להדר לעשות סעודה בבשר ויין דווקא, ויש מהדרין עוד שיהיה הסעודה בבשר בהמה 133 . ואלו שעושין הסעודה ממאכלי חלב, יש להם על מה לסמוך 134 .
ב. אין אומרים בזימון 'שהשמחה במעונו' מפני צערא דינוקא. אך אם יש שם גם חתן וכלה אומרים ש'השמחה במעונו' ואין חוששין לצערא דינוקא 135 .
ג. אם אירע סיבה שלא עשאו סעודה ביום המילה יעשו ביום אחר 136 .
ד. גם במילה שלא בזמנה הוי ג"כ סעודת מצווה כמו בזמנה וכל מה שנוהג במילה בזמנה נוהג גם בסעודת מילה שלא בזמנה 137 .
ה. גם בסעודת מילה [וחתונה] אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, כמו בשבת 138 .
ו. הנוהגים לערוך סעודת ברית מילה בבית כנסת, או בבית מדרש, מפני שהמקום הוא מרווח, יש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שישמרו על קדושת המקום, ולא יבואו לידי ליצנות וקלות ראש בבית הכנסת, ולא ישתו יין כדי שלא יבואו לידי שכרות ח"ו. וכל שכן שאסור באיסור חמור לבוא לבית הכנסת בבגדי שחץ ופריצות, שהוא עון פלילי, ובפרט בבית הכנסת 139 .
ז. טוב לבטל מה שהשמש קורא לאנשים לבוא לסעודת ברית מילה כי אולי לא ילכו מטעמים מסוימים ויהיו ח"ו בכלל נידוי 140 .
ח. ת"ח השוקד על תלמודו או שהוא טרוד בטירדא דמצווה, וכן מי שעוסק במלאכה לפרנס ב"ב – אינו מחויב לילך לסעודת ברית. וטוב ליקח דבר מסעודת הברית 141 .
שו"ע סעיף יג:
"יום מילה שחל ביום תענית צבור הכתובים, מתפללים סליחות ואומרים וידוי כדרכם, ואין אומרים והוא רחום ולא נפילת אפים, (אבל אומרים אל ארך אפים) (ב"י בשם הרשב"א)."
א. אם נולד מהול ומטיפין ממנו דם ברית, ג"כ אין נופלים על פניהם, וכן כשחוזר על ציצין המעכבין 142 .
ב. אם יש מילה בין כסה לעשור , אומר 'זכור ברית דמילה ואל תפר בהשכמה' וצ"ל גם פזמון 'י-ה איום' ואומר 'אבינו מלכנו' ואין אומר 'והוא רחום' ותחנון גם בצום גדליה במילה אבל אומר אא"א ולמנצח. ובעשרה בטבת אומר 'זכור ברית דמילה' ופזמונו 'י-ה איום'. וכן בכל תענית צבור אבל 'למנצח' אומר משום צערא דינוקא ואין אומר 'יהי רצון' אחר קריאת התורה. ויש אומרים שאין אומרים 'למנצח' מפני שהוא יום שמחה לאבי הבן ולא יום צרה 143 . ונראה דמקומות מקומות יש 144 .
ג. אם היו ב' בתי כנסיות בעיר באותו שאין מלין אומרים תחנון. וכן אין אומרים פיוטים של מילה באותו בית הכנסת שאין מלין בו 145 .
ד. כיום באותו ביהכנ"ס שיש מילה נוהגים בהרבה מקומות שאין אומרים שם תחנון בכל המנינים בין שלפני הברית בין שלאחר הברית 146 .
ה. מלין קודם עלינו לשבח וכן המנהג, עוד נהגו שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה משום שהתפילין הם אות והמילה ג"כ אות 147 .




^ 1. הב"י הביא שני הסברים אפשריים לרמב"ם בהבנת הגמ': אפשר שמפרש שמ"ד 'לבער' סובר גם שניתן לברך 'על' דעל נמי להבא משמע ואין לשון בברכה שיורה על העבר. ומאן דאמר ' על ביעור ' פירושו דוקא על ביעור דלשון על משמע שכבר נעשית המצוה והכי נמי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק. ואז מקשה הגמ' למאן דאמר ' על ביעור ' [ולא למ"ד 'לבער' כמו שהבינו הראשונים האחרים] מברכת על המילה דבשלמא למאן דאמר לבער כך לי לברך בלמ"ד כמו בעל, דעל המילה נמי להבא משמע אלא למאן דאמר דעל מורה על עבר במילה ושחיטה ולולב מאי עבר איכא דליברוך עלייהו ב'על' ? ומשני דבמילה ושחיטה הוי טעמא משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל או שחיט כלומר אחר הוא המצווה בהם וכיון שזה אינו מצווה עליהם אלא שהוא מוציא אחרים ידי חובתן תקנו בעל כדי לעשות היכירא בין כשמוציא עצמו לכשמוציא אחרים. והקשתה הגמ' ובמל בנו ושוחט פסחו שזה כן מוציא עצמו ומשמע ליה דמברכי בעל ? ומשני דאין הכי נמי דבלמ"ד מברכי. ובלולב תירץ דהכא במאי עסקינן בשנטלו כבר דהוי עבר. ואסקינא והלכתא'על ביעור' . אי נמי אפשר שהרמב"ם מפרש דמעיקרא הוה ס"ל לתלמודא כרב פפא שמברכים 'על' ולהכי אקשי לרב פפי שסובר 'לבער' ממילה שחיטה ולולב והיה בדעת הגמ' להקשות מעוד ברכות: מצה מרור תורה ספירת העומר וזולתם אבל מכיון דתריץ תלמודא דבלולב מברכים בעל אף לרב פפי מטעמא דכיון דאגבהיה נפק ביה הא ודאי דמהך תירוצא שמעינן דבכל מילי דדמו ללולב דכיון דחשב או הגביה נעשית המצוה שפיר מברכים בעל אף לרב פפי ולהכי לא אהדר אקשי משום ברכה אחרת דכי פסק והלכתא על ביעור לאו כרב פפא הוא אלא ככולי עלמא ולא כמו שהבינו הראשונים האחרים שזה רק כרב פפא.
^ 2. הגהות מימון (מילה פ"ג אות ג) כתבו בשם רבינו שמחה שביאר את טיב ברכת להכניסו דשמא כיון שהמוהל בלא האב שייך במצות המילה כדאמרינן פרק קמא דקידושין (כט.) הילכך תקינו ליה רבנן ברכה אחרת לאב. ואם מלו האב ובירך 'להכניסו' סגי ליה בהכי מיהו כיון דכבר תקינו למוהל לברך 'על המילה' לא ישנה המטבע ומברך שתים. עוד כתב ה"ר דוד אבודרהם ברכה זו נתקנה מפני שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמוז שמהיום ואילך מוטלות עליו מצות אלו.
^ 3.כתב המרדכי שרבינו מאיר היה עומד בשעה שמלין את התינוק והביא ראיה מ' ויעמוד כל העם בברית' (מלכים ב כג ג) ומגמ' שבת קלז: ' העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו''.
^ 4.אם אבי הבן אינו יודע לברך 'להכניסו' אחד מהעומדים שם מברך ומוציאו. הר"ד אבודרהם (מילה וברכותיה עמוד שנא).
^ 5.לפי הב"י ר"ת סבירא ליה כהר' שר שלום שיש איסור לברך לפני אך לפי הט"ז ר"ת ס"ל שהמנהג זה אחרי אך אין איסור אם מברך לפני.
^ 6. הש"ך הביא טעם לפוסקים לברך לאחר המילה, דשמא ימלך המוהל ולא ימול והוי ברכה לבטלה.
^ 7.ומיהו אם מברך קודם או באמצע יצא. דרכ"מ בשם תשובות הרשב"א .
^ 8. בשו"ת הרא"ש כתב, שכך נוהגים באשכנז וצרפת, וגם שם כתב טעם זה לדברי רבינו תם שכיון שמברך אבי הבן מיד אחר שסיים המוהל ברכתו ודאי יגמור אבי הבן הברכה קודם שיעשה המוהל הפריעה והוי שפיר עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאילו לא מל. וכתב עוד 'אבל ראיתי בארץ הזאת שאבי הבן מברך אחר גמר המילה וקשה עלי המנהג אלא שאיני יכול לשנותו וגם יש להם סמך מדברי רבינו תם'.
^ 9.וביאר ה"ר דוד אבודרהם - כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב כמו שאמרנו, וסדרם על זה הסדר דאמרינן (קידושין כט:) לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כן ישא אשה והזכיר אחר כן מעשים טובים אף על פי שהוא חייב במצות משהוא בן י"ג מכל מקום אינו בן עונשים עד עשרים וכבר היה בן שמונה עשר לחופה.
^ 10.הובא בבדק הבית בבית יוסף .
^ 11. ש"ך.
^ 12.פר"א דמילה דף קע"ו ( שלטי הגבורים אות א על המרדכי שבת סי' תכב).
^ 13.ברכות נד:.
^ 14.סוף פרשת לך לך (צד ע"ב).
^ 15.תהלים סה ה.
^ 16.שבת קלז: ד"ה ידיד.
^ 17.כדדרשינן בפרק כל המנחות (מנחות נג:) דמה לידידי בביתי (ירמיה יא טו) נאמר על אברהם.
^ 18.סמ"ג עשין כח קיד ע"ד.
^ 19.וראיה מדכתיב (בראשית יז כא) ואת בריתי אקי"ם ראשי תיבות: 'אשר קדש ידיד מבטן'.
^ 20.וכן פירש רש"י (שבת קלז: ד"ה אשר) יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת (שם כ"ב ב): מבטן. דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב (שם י"ז יט) אבל שרה אשתך וכו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה: בשארו. בבשרו: שם. חק על מילה: וצאצאיו. אחריו: חתם באות. זו של ברית קודש: צוה להציל ידידות שארנו משחת. מגיהנם דכתיב (זכריה ט יא) גם את בדם בריתך וגו'.
^ 21.מילה פ"ג.
^ 22.סימן קלד.
^ 23.ומפרש שם בשכר המילה חזר אל חי חלקנו לעד כמו שכתוב (שם שם ז) והקימותי את בריתי וכו' ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים. ואחר כן שואל מאת ד' ואומר אתה צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת ור"ל ידידות על הנפש שהיא חביבה מן הכל. וענין כצוית לקדושים חסר ור"ל כאשר צוית לקדושים.
^ 24.ובטעם הדבר, כי ידיו ופיו מלוכלכים מהמילה והמציצה. דרכ"מ .
^ 25.ומדברי המרדכי במסכת יומא (ס"ס תשכז) נראה שהטעם משום דאמרינן (ברכות לה.) אין אומרים שירה אלא על היין.
^ 26.וכתב הב"י - שעושה צורת 'שדי' באצבעותיו בעת שנותן מן היין בפי התינוק.
^ 27.כתב הב"י – שמנהגנו שלא ליתן מן היין בפי התינוק עד שמגיע לפסוק (יחזקאל טז ו) 'ואומר לך בדמיך חיי' וטעם הדבר כתב האבודרהם וז"ל – "ומנהג כשאומר 'ואומר לך בדמייך חיי' נותן באצבעו מן היין על שפת התינוק, והטעם משום דאמרינן במדבר סיני רבה (שמות לב, כז) 'שימו איש חרבו על יריכו' משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה פי' לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מולים במדבר מפני טורח הדרך ומפני שלא נשבה רוח צפונית ועכשיו שהיו עומדים ליהרג לא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצוה ולכך היה משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה אותם עפר העגל שעשו, כמו שנאמר (שמות לב, כ) ויקח את העגל וישרוף באש ויטחון עד דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל וארז"ל (ע"ז מד, א) שבדקן כסוטות ואותה השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים. ואנו אומרים השקאה זו של שעת מילה והפריעה יהיו לחיים ולא כאותה של יהושע. ומה שאומר ואומר לך בדמיך חיי ב' פעמים לרמוז שזוכה ע"י המילה לשני עולמים העולם הזה והעולם הבא ".
^ 28.הל' מילה עמוד 9.
^ 29.בתשובה (סי' קנח).
^ 30.אמנם כתב הש"ך שאנו נוהגין כשאין לו אב מדלגין 'לאביו' ואומר 'קיים את הילד הזה לאמו כו'' וכשאין לו ג"כ אם מדלגין גם 'אמו' ואומר 'קיים את הילד הזה ויקרא שמו כו'. ואם ח"ו נפטר אביו או אמו של תינוק מדלגין מן הברכה איזה שהוא ואומר 'קיים את הילד הזה לאביו או לאמו'.
^ 31.כאשר המל מברך צריך לכוין להוציא את הפורע והפורע צריך לכוין לצאת בברכתו. פת"ש .
^ 32.מיהו אם בירך קודם חתיכת הערלה או אחר הפריעה יצא בדיעבד וא"צ לחזור ולברך. ש"ך .
^ 33.ט"ז – כך היא הנוסחא ב רמב"ם וטור אבל בגמ' הנוסחא 'כשם שנכנס' אך נוסחת הפוסקים עיקר ומ"מ נראה שיש חילוק שבאותן שרואין האב יאמרו לשון ש'הכנסתו כן תכניסהו..' ואותן שעומדין מרחוק או שאין האב בבהכ"נ יאמרו 'כשם שנכנס..' הש"ך חלק – גירסת הגמ' עדיפה . לפי שלפעמים אין האב שם או שאין לו אב א"כ א"א לומר בלשון נוכח אלא בלשון נסתר כשם שנכנס כו' ולכך לא פלוג. וגם נראה דאפי' מאן דגריס כשם שהכנסתו כו' מודה דכשם שנכנס נמי ש"ד.
^ 34.אומר תחילה חופה לפי שאין נענש בב"ד של מעלה עד בן עשרים וא"כ החופה קודמת שבן י"ח לחופה. ט"ז. בית יוסף .
^ 35.שא"א שירה אלא על היין. ב"י בשם המרדכי . ט"ז .
^ 36.דכיון שעושה הברכה קודם הפריעה הוה ג"כ עובר לעשייתה דמל ולא פרע כאילו לא מל.
^ 37.ונראה דדוקא ביש לו שניהם גם חיתוך וגם פריעה, אבל אם הוא בחיתוך ואחר בפריעה, יברך להכניסו אחר החיתוך קודם הפריעה כמו שאר האנשים. באר היטב.
^ 38.דבין החיתוך לפריעה א"א לו כיון שהוא טרוד באמצע עשיית המצוה היאך יפסיק אז בברכה להכניס ותו דיש צער לתינוק שיפסיקו בין חיתוך ופריעה ויתמלא החיתוך דם ובדוחק ימצא הפריעה אח"כ, ע"כ נראה דבזה ודאי אין לעשות בין חיתוך לפריעה.
^ 39.שהרי אף לר"ת ולרב שר שלום יש איסור לברך אחרי כיון שהוא עצמו עושה המצוה [לטעם הב"י ] ואז ודאי צריך לברך לפני שיהיה עובר לעשייתו.
^ 40. ילקו"י שובע שמחות [כרך ב עמוד ס]. וכ"ה ביביע אומר [חלק ז סימן כא. ושם אות ז' השיג על מי שכתב לפקפק על מנהג ירושלים בזה. ע"ש].
^ 41. חידושי רע"א .
^ 42.הוסיף הש"ך שמנהג זה מנהג קדמונים הוא שהרי גם הכל בו כתב בסימן ע"ג ועכשיו נהגו להיות המוהל מברך בפ"ה ואקי"מ כו' ואומר קיים את הילד... כתב הט"ז - וכשיש שנים אחד מוהל וא' פורע, אומר אותה הפורע, ונראה ראיה לזה ממה שמצינו בא"ח סימן קע"ד דאותו שמברך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר ה"נ מי שפורע יגמור מה שיש עדיין לפניו.
^ 43.וכתב הב"ח על המהג שמוהל מברך שאינו ישר בעיניו דלפעמים הוא ע"ה ולא די שאינו מבין אלא מדלג ומסרס תיבות, ע"כ הירא דבר ה' לא יניח לברך ברכה זו אלא א' משאר העם המיוחד שבעם.
^ 44.שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן כג. א. וראה עוד בילקו"י שובע שמחות [חלק ב' עמוד עד].
^ 45. ש"ך , ובפת"ש הביא החולקים . ובילקו"י שובע שמחות [ב עמוד עג] פסק שהנוסח הוא 'צַוֵה'.
^ 46. חדושי רע"א. אמנם בביאור הגר"א כתב שזה חומרא בעלמא הוא.
^ 47.בשו"ת תשובה מאהבה [ח"א סימן ל"ה] כתב שאין להקפיד מלקרות שמות כשמות שהיה קודם אברהם אבינו ע"ה, דאין לחוש לזה שהרי מצינו רבי בנימין בר יפת ועקביא בן מהללאל וראובן קרא לבנו בכורו חנוך וכ"כ בספר ברכי יוסף עיין שם.
^ 48.חידושי רע"א.
^ 49. פת"ש.
^ 50. בית לחם יהודה.
^ 51.שם.
^ 52.וכתב בילקו"י שובע שמחות [ב' עמוד נח] שמנהגינו לברך "על המילה". ומכל מקום אם בירך למול את הבן, אינו מעכב.
^ 53.דכיון דפסק ר"י כמאן דאמר חייבים עליו סקילה משני מקומות משמע לטור שר"י בהדיא סבר דזכר גמור הוי כדדריש מקרא אי זהו זכר שיש בו שני משכבות וכיון דזכר גמור הוי לדעתו מברכין על מילתו.
^ 54.דאע"ג דקרי ליה התם זכר אפשר דלאו לכל מילי מיקרי זכר שאם אתה אומר כן בערכין יערך.
^ 55.היינו מהול לגמרי ואין לו אפי' לו ערלה כבושה, אבל אם נראית לו וקרוב לודאי שהיא ערלה כבושה צריך לברך על הטפת דם ברית. ש"ך סימן רסג סק"ד.
^ 56.שכבר בקש עליו רחמים בתחלה. ש"ך .
^ 57.כדעת הרמב"ם, שהעתיק לשון הרמב"ם ומשמע מדבריו דאין צריך ברכה כלל, והוסיף בילקו"י שובע שמחות [ח"ב עמוד קכו] שרק מבקשים עליו רחמים באמירת אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד הזה וכו' וקורין לו שם. אך הש"ך הביא את דעת בעל העיטור שמ"מ ברכה של להכניסו בבריתו של א"א ואקי"מ מברכים.
^ 58. פת"ש .
^ 59.מהרי"ל (הל' מילה סז א) עשה מעשה וצוה למולו חוץ מבית הכנסת שלא במקום שאר הקטנים הכשרים, וגם לא אמרו 'כשם שנכנס' וצוה אח"כ להכריז שהוא ממזר שיזהרו מלהתחתן בו.
^ 60.הסבר הפרישה בדעת הרבוותא דבעל העיטור .
^ 61. ובעל העיטור דחה דברי רבוותא קמאי מכמה טעמים, האחד שאין מניחין הכוס עד הלילה שמא ישפך ונמצא שבירך לבטלה, ועוד שאין להפסיק כל כך בין הברכה והטעימה וכשיטעום צריך ברכה אחרת ונמצא שהברכה הראשונה היתה לבטלה.
^ 62. פאר הדור סי' סג.
^ 63.ערובין מ: ד"ה דלמא.
^ 64.והעיר הב"י שבתשעה באב הדס נמי לא מביאים מטעמא דאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב.
^ 65.או לברך לשני חתנים.
^ 66.ולפי רבינו ירוחם מברך 'אשר קדש' אחר כל מילה ואפילו הכי לא הוי הפסק.
^ 67.כיון שדעתו עליו רק שלא יסיח דעתו בינתיים.
^ 68.שלא אמרו לברך האב אחר המילה אלא משום חשש דשמא ימלך המוהל ונמצאת ברכת האב לבטלה, הא אם הקדים יצא דעיקר ברכה זו קודם המילה ככל הברכות שהן עובר לעשייתן.
^ 69.ובברכת 'אשר קידש' יאמר 'קיים את הילדים..' ויתקן כל המנהג לכל אחד כגון הנרות שמדליקין למילה יעשה לכל אחד נר בפני עצמו. דרכ"מ .
^ 70.כלומר אין אומרים 'קיים את הילד...' מטעם דלא ניחא להו לישראל הקדושים לקיים הממזרים שביניהם ומטעם זה העומדים שם אל יאמרו אחר שנימול 'כשם שנכנס לברית...'. מהרי"ל.ש"ך .
^ 71.משמע דאין צריך כאן כדי שיעור כוס של ברכה דהיינו מלא לוגמיו .ומה שאיתא בא"ח סי' ק"ץ דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הגמ' משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין. ט"ז .
^ 72.ואין נוהגין כן אלא נותנים לשתות לנערים קטנים. ש"ך . אך בחמודי דניאל כתב דאין לנהוג כן דהנערים אינם שומעים הברכה ועדיף טפי שיטעום המברך.
^ 73. ט"ז .
^ 74. א"ר [או"ח קלאס ק"י] הסתפק, ובפמ"ג שם[ס"ק ט] כתב שדינו כישראל רגיל ולא אומרים תחנון, ובאות שלום [ס"ק יב] כתב לומר כדי לפרסם שהוא ממזר.
^ 75. ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמו' לא.
^ 76.וטעמו עמו כיון שאין מברכין על הבשמים בט' באב שחל להיות במוצאי שבת וכמו דנתבאר בא"ח בסי' תקנ"ו והיינו דריח תענוג הוא וה"ה הכא דאסור להריח במקום שנוהגין ליטול הדס ולהריח בשעת מילה.
^ 77.ש"ך , דמה שכתב מרן אינו מוכרח, דנראה דהתם היינו טעמא משום שהנשמה יתרה הלכה במוצאי שבת ולכן נתקן ברכת הבשמים לתענוג להשיב נפשו אבל שיהא אסור בכל ט"ב להריח בבשמים זה לא שמענו. וממילא יהיה מותר להריח בבשמים במילה.
^ 78. חידושי רע"א .
^ 79.הקשה הט"ז , הטור כ"כ בשם הרא"ש 'וכן הוא שם בב' חתנים' ובטור בא"ע סימן ס"ב כתב, ואפי' אין חתן השני בשעת הברכה. וכתב שם רמ"א שמשום עין הרע נוהגין לברך לכל אחד בפני עצמו. ומאי שנא משני תינוקות דלא הצריך להנהיג כך? ונ"ל דודאי לכתחלה צריך החתן השני להיות גם כן אצל הברכה כיון שבר חיובא הוא ואז שייך חשש עין הרע כיון ששניהם ביחד משא"כ בתינוק שנימול אין צריך להיות אצל הברכה דלאו בר חיובא הוא.
^ 80.הקשה הש"ך על הרמ"א ,שכיון שפוסק כאן דא"צ לחזור ולברך כשהיה דעתו על השני מתחלה אלמא דסבירא ליה כהסכמת הפוסקים שחולקים על בעל העיטור ואף על גב דלא אפשר למימהלינהו כחדא סגי בחדא ברכה, א"כ כשלא היה דעתו מתחלה נמי הא מין א' הוא ויצא בברכה אחת? וצ"ע. ולענין דינא העלה הש"ך דאפי' במין א' צריך לחזור ולברך, וא"כ ה"ה הכא.
^ 81. מהרש"ל כתב דה"ה אף הראשון יכול לברך 'אשר קדש' [אלא דלא ליתי לאנצויי הוא, אז השני מברך] אך הש"ך כותב שהראשון לא יברך 'אשר קדש כלל' אלא הב'.
^ 82. ט"ז .
^ 83. ב"ח . וכן הורה הש"ך "וכן נכון לעשות משום דעל הרוב מפסיקין בינתיים בשיחה בטלה שאינה מצרכי מילה והוי הפסק לכ"ע".
^ 84. דרכי נועם חי"ד סימן כ"ז.
^ 85.ומסימן שנ"ד גבי שני מתים אין ראיה דהתם חל החיוב מיד בשעה שמת האחד טרם מיתת השני משא"כ בזה דהחיוב חל ביחד מתחלת יום שמיני.
^ 86. פת"ש .
^ 87.שם.
^ 88.שם.
^ 89. אות שלום ס"ק טז.
^ 90. מנחת יצחק ח"ח סימן צ.
^ 91. תשובות והנהגות ח"ב סימן תפח.
^ 92.וכן כתב הגהות מיימון בסוף הלכות מילה (פ"ג אות ד) 'אין אנו נוהגין כן ויש מפרשים הטעם משום צערא דינוקא.
^ 93.נחלקו בדעת הרמב"ם : בא"ח כתב בשם הרמ"ה - שנראים הדברים שלא אמר הרמב"ם שמברך שהחיינו אלא בזמן שמל אותו אביו על ידי עצמו דוגמא דפדיון הבן אבל בזמן שמל אותו אחר אין אבי הבן מברך שהחיינו .ואילו הב"י כתב בדעתו - ואין נראה מפשט דברי הרמב"ם אלא אפילו כשמל אותו אחר מברך אבי הבן שהחיינו.
^ 94.טעם זה דחה הרשב"א , דאין לחוש לשמא לא כלו חדשיו, דכל שגמרו סימניו ושערו וצפרניו אין חוששין וסומכין על סימנים אלו למולו בשבת החמורה כ"ש לענין ברכה.
^ 95.ודחה טעם זה הרשב"א , דלא אמרו כן אלא לענין שהשמחה במעונו אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ואף על פי שמתערב עמה צער שהרי אפילו מת אביו ונפלה לו ירושה אומר שהחיינו (עי' ברכות נט:).
^ 96.עיין ערובין מ:.
^ 97.וטעמו שגם במהרי"ל שמשם הוציא הרמ"א דין שלו, מוכח ההיפך, ודלא כמו שכתב הרמ"א .ועוד דברכת שהחיינו בשעת פדיון מוזכר בש"ס סוף פסחים ובפוסקים לקמן סי' ש"ה ואין חילוק בדבר לומר דכשהאב מל לא יברך. וגם מדבעי התם בש"ס מי מברך כהן מברך דמטי הנאה לידיה א"ד אבי הבן מברך דעביד מצוה כו' משמע דאין חילוק אלא בכל ענין יש לברך בשעת פדיון.
^ 98. לקט הקמח בשם דרכי נועם .
^ 99. אות שלום .
^ 100. חת"ס יו"ד סימן רצח.
^ 101.הכרעת הלמען בריתו .
^ 102.בהגהות סמ"ק סי' קנח.
^ 103.ואפילו למ"ד בא"ח סי' ע"ה דאסור לקרות ק"ש כנגד ערות קטן משום דבעינן והיה מחניך קדוש ואין בו כיון דלתקוני מילה קאתי קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש ואינו אותה שעה משום ולא יראה בך ערות דבר כדכתב הרא"ש וגם בקטן כ"כ לא דיינינן ליה דין ערוה וא"צ לכסותו בשעת ברכה כמ"ש ה"ר יונה .
^ 104. א"ר או"ח סימן עה סק"ו מתיר אך מג"א אוסר.
^ 105. זוכר הברית.
^ 106. למען בריתו.
^ 107.כדאמרינן בחולין (כז:) עופות מן הרקק נבראו.
^ 108.ויש סמך לדבר בפרקי רבי אליעזר (פכ"ט) כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעין משום עינוי הדרך וכשהיו מוהלין היו נוטלים אותה ערלה וטומנין אותה בעפר ומאותה שעה ואילך היו נותנים את הערלה בעפר ויש סמך לחול 'ושמתי את זרעך כחול הים' (בראשית ל"ב יג) ולעפר 'ושמתי את זרעך כעפר הארץ' (שם י"ג טז). והגהות מימון (מילה פ"ג אות ה) כתבו מה שנוהגים לשים הערלה בחול נפקא ליה במדרש מי מנה עפר יעקב (ילקוט פ' בלק סי' תשסו ופר"א פכ"ט). ובנמוקי יוסף (יבמות כד. סד"ה הערל) הביא הגדה (פדר"א פכ"ט) 'מי מנה עפר יעקב' (במדבר כג י) שראה בלעם המדבר מלא ערלות ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ ומכאן התקינו לכסות דם המילה והערלה בעפר.
^ 109.סוף פ"ג דמילה (אות ה).
^ 110.ילקוט תהלים סי' תשכג.
^ 111. פרקי רבי אליעזר (פכ"ט).
^ 112. פרקי דר"א פכ"ט ובמדרש שוחר טוב מזמור קיב.
^ 113.כתובות ח.
^ 114.ועוד מקורות בענין הסעודה: שבת קל. "רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב (תהלים קיט קסב) שש אנכי על אמרתך עדיין עושין אותה בשמחה" ופירש רש"י בשמחה. שעושים משתה: וכתבו התוספות (שם ד"ה שש) בשם רבינו תם ויעש אברהם משתה גדול ביום ה"ג מל את יצחק דהיינו ביום השמיני דמילה.
^ 115.סימן רס"ט.
^ 116.ס"פ לך פרשה מז.
^ 117.שמה שכתב מרן זה ע"פ מה שכתב בב"י בפירוש דברי העיטור בשם רב יהודה גאון אבל הש"ך מבין בדברי העיטור דאפילו מוכנים אסור גזירה שמא יביא עפר בשבת מבחוץ שאינו מוכן וכ"כ הב"ח.
^ 118.כתוב בזוהר פרשת לך לך דאבי הבן יאמר פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. וכתב בד"מ 'ולא ראיתי נוהגין כן'.ומה שאומר בפיו-בזה מזמינו שיבוא, וכתב הזוהר שאם אין אומרים כן אינו בא לשם. למען בריתו .
^ 119.וכתוב בספרים הקדושים שזהו תיקון לפגם הברית. למען בריתו.
^ 120. ט"ז .
^ 121. ש"ך .
^ 122.וכל המוחה באבל כאלו מוחה באדם לעשות מצוה וכאלו גוזל את המת.
^ 123.ומה שהביא הרמ"א דרשה של 'רוממות בגרונם...' כתב בתשו' מהר"ר משה מינץ סי' מ"ג דהא ליתא שלא נמצא דרשה זו בשום דוכתא ורק הקטפים והדרשנים אומרים זה ואותו קרא נדרש ברבה בע"א ובפסיקתא נדרש לענין ד"ת כו'.ולכן גם לא דוחה את האבל כמו שכתבנו. והטעם שכן נוהגים להתפלל המוהלים,כתב בהגהות המנהגים זה מהטעם של העוסק במצווה ראוי שהוא יתפלל. ש"ך .
^ 124. ילקו"י שובע שמחות ב עמוד נה.
^ 125. למען בריתו.
^ 126. פת"ש .
^ 127. חת"ס או"ח סימן קנט.
^ 128. ילקו"י שובע שמחות ב עמוד עח. יחוה דעת חלק ג' סימן עז עמוד רסא.
^ 129. למען בריתו .
^ 130. למען בריתו.
^ 131. למען בריתו.
^ 132.בטעם זה: תה"ד - ממדרש רבות פרשת אמור פרשה כ"ז ר' לוי אמר משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת. דרישה - מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא פ' המפלת.
^ 133. למען בריתו.
^ 134.ש הרי"ף והרא"ש פוסקים שאחר החורבן אין שמחה בבשר כלל אלא רק ביין בלבד, לכן צריכים עכ"פ לשתות יין. למען בריתו.
^ 135. למען בריתו.
^ 136. פת"ש .
^ 137. שע"ת או"ח סימן תקנא.
^ 138. פת"ש .
^ 139. ילקו"י שובע שמחות [ח"ב עמוד פט]. ילקוט יוסף על הלכות בית הכנסת, ח"ב, במילואים שבסוה"ס.
^ 140. פת"ש .
^ 141. למען בריתו. ופסק בילקו"י שובע שמחות [ח"ב עמוד צה] שתלמיד חכם השוקד על לימודו שהוא גם מוהל, והזמינוהו לערוך ברית מילה, אין ראוי לו להמנע מלמול מטעם ביטול תורה, אף אם יש שם מוהל אחר, שמצות ברית מילה ביסודה גדולה יותר מתלמוד תורה. וכן הוא הדין לסנדק שאין ראוי להתחמק מלישב סנדק אם מכבדים אותו. ואם הוא אדם גדול שמברר הלכה לרבים, מותר לו להתחמק מכל זה.
^ 142. למען בריתו.
^ 143.וכ"כ בכל בו וגם אין אומרים למנצח מפני שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה. ש"ך .
^ 144. ש"ך .
^ 145.שם.
^ 146. למען בריתו.
^ 147.שם.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il