ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- בחוקותי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
גמרנו השבת ברוך ה' את ספר ויקרא. הספר השלישי, חומש העבודה, עבודת ה', עבודת הקורבנות והכהנים. בזוהר כתוב שכאשר אדם שומע את קריאת התורה בשבת צריך להרגיש כאילו הוא עומד במעמד הר סיני ושומע את הדברים מפי הגבורה, כי התורה שאנחנו ממשיכים ללמוד במשך כל הדורות זאת התורה שניתנה לנו בסיני, זאת התורה שניתנה לנו מפי הגבורה. צריך להמשיך את ההתבוננות הזו כשאנחנו מקשיבים לקריאת התורה, מה מקור התורה, מאיפה זה מתחיל, לזכור שבמשך כל הדורות זה עובר מדור לדור והשורש של התורה הוא במתן תורה מפי הגבורה. אנחנו שומעים את דבר ה'. אז כל פעם שמסיימים חומש נוסף, שומעים את דבר ה' והשמחה גדולה מאוד. שמחת הסיום - עוד דברי תורה שקראנו ושמענו, הפנמנו וקיבלנו.
להתעלות ולהתקדם תמיד
על הפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג) אנחנו רגילים להביא את דברי מדרש במדבר רבה (לה, א):
"חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט, נט) אמר דוד: רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב: "וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (שם).
לדוד יש הרבה תפקידים, דוד הוא מלך, יש לו עול גדול, הוא מתכנן ללכת למקומות שונים, אבל פתאום הוא מוצא את עצמו בבית המדרש, כי זה מה שמעניין אותו, זה העולם הרוחני שלו. זה לא דווקא מבחינת מקום, בית המדרש, אלא גם מבחינה רוחנית, זה מה שמילא את לבבו.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג) תמיד צריך ללכת, לא לעצור, לא לעמוד במקום, להתקדם. רש"י אומר (ד"ה אם): שתהיו עמלים בתורה. זה נאמר לבני הישיבה. שהרי שמירת המצוות כבר כתובה: "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" (שם) ומה זה "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" מוכרח להיות שהפשט הוא שצריך להיות עמלים, ללכת, להתאמץ. לא רק ללמוד, אלא להתאמץ בעמל. תורה שנקנית בעמל היא תורה שנשמרת, היא חודרת לפני ולפנים. זה נחקק בתוך הנפש.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" אלו חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ. תקחו את דברי התורה ותחקקו אותם בתוך לבבכם. זה קורה על ידי עמל התורה, התורה נחקקת בתוך נפש האדם, והאדם והתורה נעשים אחד. הזוהר אומר (ויקרא קיג ע"א): "וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ" (ויקרא יח, ד) חוקים אלו מצוות שאין בהם טעם, "וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ" (שם כה, יח) משפטים אלו דברים שיש בהם טעם. אומר הזוהר, ראשית כל צריך לקבל את התורה כחוק, שתהיה משמעת פנימית לדבר ה', לא צריך לשמוע טעמים וסברות. אם ריבונו של עולם מצווה - מקבלים, זה ברור שדבר ה' אמת. לראות את כל דברי התורה כחוקה. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (שם כו, ג) ומתוך זה עולים לדרגה נוספת. מתוך ההבנה הפנימית והקבלה באה גם ההבנה, ההזדהות עם המצוות. הזוהר אומר ש'חוקותי' זה כנגד תורה שבעל פה, 'ומשפטי' זה כנגד תורה שבכתב, יש כאן חיבור בין שתי התורות. התורה שבכתב היא תורה עליונה מלמעלה, והתורה שבעל פה מתבררת על ידינו. היא ניתנה לנו. התורה שבעל פה מלאה בפרטי פרטים, היא מתפשטת על כל מציאות החיים והתורה שבכתב יותר מופשטת וכללית. יש כאן חיבור של הצדדים של הופעת התורה. מצד התורה שבכתב, מצד עליונותה, ומצד התורה שבעל פה מצד המציאות בעולמנו, אנחנו מבצעים ומקיימים והיא מתבארת על ידינו.
"וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם " (שם), דורש הזוהר: אם אתם תעשו את המצוות, כאילו עשיתם אותי, את ריבונו של עולם. מה הכוונה, ההופעה האלוקית בעולם מתגלה על ידי גילוי רצונו של הקב"ה. איך מתגלה רצונו של הקב"ה - על ידי קיום התורה. אם אנחנו מקיימים את התורה, רצונו מופיע, אם לא קיימנו את התורה, רצונו נסתר. זאת אומרת שאנחנו עושים את ההופעה האלוקית בעולם, "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", כביכול אנחנו עושים את ריבונו של עולם בעולם, כביכול. כשאמר רבי שמעון בר יוחאי את הדברים האלה, שאנחנו עושים כביכול משהו בהופעה האלוקית, הוא בכה ואמר: אם היו אנשים יודעים מה כוח המצוות שהם עושים, העשייה שלהם הייתה גוברת ועולה, היו משקיעים הרבה יותר בקיום המצוות.
חז"ל (ויקרא רבה לה, ז) גם דורשים את המילים: "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", כתוב בלי וא"ו 'ועשיתם אתם' אתם עושים את עצמכם. כשאתם לומדים ועוסקים בתורה ומקיימים אותה, אתם בעצם עושים את עצמכם. אתם נעשים ברייה חדשה, מציאות רוחנית, אתם יוצרים כאן מהות רוחנית פנימית, ההופעה האלוקית מופיעה בתוככם, ואתם כאילו עושים את עצמכם עשייה חדשה ועליונה.
השכר הרמוז בתורה
הקב"ה מברך אותנו בהרבה ברכות אם נשמור את התורה. הברכה הראשונה: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כו, ד). השל"ה דן בשאלה, למה לא מוזכר עולם הבא בתורה, יש על זה תשובות רבות. בכלי יקר בפרשה שלנו יש כמה תשובות. אני רוצה להתייחס לדברי השל"ה. יש הרחבה גדולה בהסבר על לשון הקודש. לשון הקודש זו לשון שונה משאר הלשונות. בשאר הלשונות יש סימנים, עניינם הוא להעביר מסרים אחד לשני. אפשר להעביר את המסרים בכל מיני אופנים. אפשר לקבוע כל מיני מילים שתהיינה מבטאות משהו. הכול עניין הסכמי. אבל לשון הקודש יש בה משהו עצמי. כל מילה היא בעצם מבטאת את התוכן העצמי של עניינה. הכול מתחיל מלמעלה למעלה, לשון הקודש היא לשון קדושה ומקורה הוא למעלה. לפעמים כתוב "פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו מ, ה) "יַד ה'" (שמות ט, ג) "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה" (שמות ו, ו) הכוונה כאן כמובן לא כפשוטו אלא כמשל.
אומר השל"ה: כשאנחנו אומרים 'יד' של האדם זה לא כפשוטו, זה המשל. לפעמים אנחנו משתמשים בביטוי 'ידות הכלים' האם זה יד - אלא זה דרך משל. 'רגלי הכסא' זה משל לדבר שעושה תפקיד דומה לרגלים. השל"ה מוסיף שגם היד של האדם זה משל לכוח עליון ונישא. בשורש השורשים זו הופעה אלוקית בצורה של כוח מסוים שמתפשט ומתפשט עד שמופיע על האדם, מופיע ביד האדם. מקורה של היד עליון, כל דבר מקורו בשורש העליון. לשון הקודש היא קדושה. כל איבר ואיבר שיש לאדם זו השתלשלות של דוגמא של מעלה, "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), במקור האלוקי נמצא השם השורשי. כמו למשל שקוראים לאדם אברהם על שם הסבא שלו שקראו לו אברהם, והסבא על שם הסבא וכו' עד שמגיעים לאברהם אבינו, אברהם אבינו זה המקור של השם. כך משתלשלים השמות שהם זכר לפלוני בדור הקודם וכך זכר לעוד ועוד דורות. ובעצם כל מילה יש לה שורש מאוד נישא.
לדוגמא, החכמים נקראים "עֵינֵי הָעֵדָה" (במדבר טו, כד). החכמים זה העיניים של העדה? אלא העיניים זה כוח רוחני, רואה, צופה, כוח משכיל ומבין. והעיניים הגשמיות הן מעין הדוגמא של העיניים הרוחניות. באמת העין בעצמה לא רואה אלא זה רק כלי שדרכו המוח, החלק הרוחני של האדם רואה. המקור של המילה 'עין' היא "עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו" (תהלים לג, יח) העיניים העליונות משתלשלות ומופיעות קודם באופן רוחני 'עיני העדה' ואחר כך גם באופן גשמי, ראיה ממש. אפשר לראות גם דברים רוחניים ולא רק גשמיים. כך המדרגות עולות מעלה מעלה. כשאנחנו מבינים שלשון הקודש היא עמוקה וקדושה מאוד, שהשורשים שלה הם במקור העליון, אפשר להבין ממילא שהמילים הכתובות בתורה הן משל ויש להן תוכן רוחני. "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כו, ד) כמו שאמרנו ש'יד' יכולה להיות במשמעות יותר עליונה ולא רק במשמעות גשמית, אז כך גם הגשמים. גשמים זה שפע, זה ביטוי לירידה של שפע עליון. השפע הזה יכול להיות מגושם, גשם ממש, והוא יכול להיות השורש של המילה 'גשם'. השורשים העמוקים זה השפע האלוקי, הגודל העליון, זה בעצם העולם הבא. התורה מדברת על תכנים שהם לפני ולפנים. ולכן בתורה יש יותר מאשר רמז, יש כל הברכות הרוחניות, וזה העולם הבא. "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (שם) זה דרך המשל.
בקומה זקופה
נאמר בפרשה: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (שם יג), דרשו חז"ל: בקומה זקופה (רש"י ד"ה קוממיות). לכאורה קשה: הרי בעלי המוסר אומרים שאסור ללכת בקומה זקופה, אז איך לעתיד לבוא כולם ילכו בקומה זקופה. החשש של קומה זקופה זו גאווה. האדם מתגאה, הוא תופס מקום, מתבלט, כמובן שזה חיסרון שהאדם רוצה להתבלט ולהגביה את עצמו. אבל אחרי קיום כל הברכות והברכה: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (שם יב), ישראל יגיעו למצב כזה שהקב"ה מתהלך בתוכנו, שהם בטלים, אין הם מציאות עצמית, המציאות העצמית שלהם היא הכלי שנושא את אור ה' בעולם. זאת מציאות מאוד גבוהה והיא לא פרטית ואגואיסטית, אלא היא בטלה כלפי אור ה', וכשהביטול כלפי ה' הוא מלא, אז הגאווה היא גאוות ה', היא לא גאווה של האדם. אז באמת "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (שם יג) בקומה זקופה, לא קומה פרטית, אלא קומה של עם ה' המייצג את אור ה' בעולם, המלא באור ה', שה' מתהלך איתם והשכינה שורה בו. אז כמובן שהאישיות של האדם נעשית שלמה ומלאה בטחון.
עומק התוכחות
הסברנו כבר כמה פעמים שסוף ספר ויקרא זו בחינה מסוימת של סיום התורה. לכן גם באה התוכחה ולכן גם נאמר בסוף: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת..." (ויקרא כז, לד). ספר במדבר זה 'ספר הדרך' וספר משנה תורה זו חזרה. יוצא שעכשיו פחות או יותר סיימנו את המצוות. כשבא הסיום באות גם אזהרות ותוכחות ודרישה לקיים את כל הדברים. הזוהר מרבה להבין ולהתבונן בעמקות בתוכחות (ויקרא קיד ע"ב מתורגם ע"י מו"ר):
"וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כו, טו). רבי יוסי פתח: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" (משלי ג, יא), כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שהקב"ה רוצה להוכיח אותם ולכוון אותם בדרך ישרה כאבא שאוהב את בנו ומאהבתו אוחז בהם בידו תדיר לכוון אותם בדרך ישרה... זה מה שכתוב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (שם יב), ומי שאינו אהוב על הקב"ה אינו מייסרו.
כלומר התוכחה הזו מלמדת אותנו על אהבת ה' אותנו. ה' כל כך אוהב אותנו ולכן הוא רוצה שלא נסטה מהדרך ונהיה באמת ישרים ומאושרים. שנשמע בקולו ונהיה שייכים לגדולה האלוקית.
עוד אומר הזוהר (שם קטו ע"א):
רבי אבא אמר: "וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כו, כח), ... משל למלך שהיה לו בן יחיד וחטא לו, והוכיח אותו ולא עזר. אמר: מה אעשה - צריך לגרש את בני מבית המלך.
אלא שעדיין הוא הבן שלו, ואם הוא יוציא אותו יש מקומות מסוכנים, אמר המלך: אני אלך איתו. המלך מגרש את בנו וגולה יחד איתו. כך:
"וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי" (שם) מה זה 'אף אני'? גם אני אסבול איתכם. "שֶׁבַע" זו השכינה שהולכת איתם בגלות וזה שכתוב: "וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיהו נ, א)
זה דבר חמור עוד יותר. לא רק שיוצאים לגלות אלא גורמים שגם השכינה בגלות. עם ישראל גרם שהקב"ה וישראל לא ידורו בארץ. כתוב "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל, ג) הקב"ה כאילו גולה עם ישראל, השכינה בגלות.
אמר רבי יוסי: כתוב: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כו, מד), מה פירוש 'ואף גם זאת'? 'כמו שכתוב: "אַף אֲנִי" (ויקרא כו, טז) ו'גם' לרבות כנסת ישראל שלא עוזבת אותם לעולמים. "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (שם) שאם לא אפדה אותם בריתי נחלקת.
הקב"ה נמצא בכל מקום שישראל נמצאים.
אמר רבי חייא: "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" כי חביבות נפשי בתוכם ובגלל חביבותם אצלי. ומניין אנחנו יודעים על חביבותם? זה שכתוב: "לְכַלֹּתָם" לכלתם.
ישראל הם הכלה אז הקב"ה לא יכול לעזוב אותנו, הקב"ה נמצא אתנו בכל מקום שאנחנו נמצאים.
משל לאדם שאהב אישה שגרה בשוק של בורסי.
אם האישה לא הייתה שם הוא לא היה נכנס לשם לעולם. הרי זה מקום עם ריח לא נעים. אבל האדם אוהב אישה שגרה שם.
וכיוון שהיא שם נדמה לו שהשוק הוא של מוכרי בשמים שכל הריחות הטובים נמצאים שם.
אני אוהב את המשל הזה. חוץ לארץ זה בורסקי, כך יוצא מהמשל הזה, האישה עכשיו מגורשת מארץ ישראל והיא נמצאת בחוץ לארץ ושם יש ריח מאוד לא נעים. בארץ העמים יש טומאה, ולא נעים ללכת לשם, אם לא שהייתה סיבה, לא הולכים לשם בשום פנים ואופן. אבל אומר הקב"ה: 'כלתי נמצאת שם' וכיוון שהיא נמצאת שם איני מרגיש בריח הלא טוב.
שכינה שורה בישראל תמיד
מה פירוש הדבר שהקב"ה שוכן אתנו בכל מקום, איך מסבירים את זה, האם אפשר לראות את זה. יש גמרא במסכת מגילה (כט ע"א) שהיה מקום בבבל ששכינה הייתה מופיעה שם, האם זו הכוונה. במקומות אחרים לא ראינו אף פעם שיש מצבים שרואים ממש את השכינה מופיעה במוחשיות, והרי הקב"ה נמצא אתנו בכל מקום, בכל הארצות! אפשר להסביר כך: הקב"ה נתן לנו את התורה. התורה זו הופעה של אור ה' ואנחנו אף פעם לא עזבנו אותה לגמרי. ההופעה של הקב"ה בעולם היא רק על ידינו, אין שום דרך אחרת של הופעה גדולה ואמתית של מציאות ה' בעולם רק על ידי עם ישראל שנושא את דגל ה' וקורא בשם ה'. יש בזה מדרגות, לפעמים הקריאה היא גדולה מאוד, לפעמים פחות גדולה, אבל תמיד נמשכת ונמצאת. זאת אומרת שבסך הכול אנחנו נושאים את שמו. לאן שלא נלך ה' אתנו כי רק אנחנו נושאים את שמו, איפה שלא נמצא, ה' אתנו. זאת אומרת השכינה שורה בתוכנו. 'אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו', השכינה שנמצאת בעצם אלו אנחנו שנושאים את השכינה. אז מה הכוונה שהקב"ה הולך אתנו, הכוונה שהוא עושה שאנחנו נישא את שמו. זה שהוא שורה בתוכנו וזה שאנחנו משכינים אותו בתוכנו זה דבר אחד. לכאורה כל מה שאנחנו עושים זה נראה שאנחנו עושים, אבל זה לא כך. כל מה שאנחנו עושים זה השפע האלוקי שמופיע עלינו. כשאנחנו מקיימים מצווה, אפשר להגיד: אנחנו עשינו את רצון ה'. ואפשר להגיד באופן אחר: רצון ה' התגלה על ידינו. ומי עשה שיהיה לנו רצון שנרצה בכך - גם כן הקב"ה. "כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ" (ישעיהו כו, יב), מה שאנחנו עושים זה בעצם הקב"ה עושה. אנחנו נותנים צדקה ועושים את רצונו, ומה אנחנו נותנים צדקה, את מה שה' נתן לנו... אז לא רק את מה שהוא נתן לנו אלא גם הרצון לתת צדקה נמשך מהרצון האלוקי. זאת אומרת שעם ישראל נושא את שם ה' בעולם כל הזמן. זה הפשט, אולי יש עוד פשט אבל זה הפשט שאני מבין. הקב"ה שוכן על ידינו בעולם ולכן כל מקום שישראל גלו שכינה עמהם. וכאשר הקב"ה מחזיר אותנו לארץ אז השכינה מופיעה בגדלות. אור ה' מופיע ביתר גודל, אנחנו כבר לא בגלות אלא חוזרים לשולחן אבינו. אנחנו נמצאים באמת בתקופה שברוך ה' חוזרים לשולחן אבינו.
הדמות האידאלית
הזכרנו דברים מהזוהר. אנחנו בהמשך של ל"ג בעומר, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. הזכרתי בל"ג בעומר את שתי הדמויות: רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי. דמויות של ענקי עולם. רבי עקיבא מלא במסירות נפש כל חייו, על התורה, על הארץ, על העם. ורבי שמעון בר יוחאי, דמות של גיבור, תלמידו של רבי עקיבא. תורה וגבורה. יש תורה לבד, ויש תורה שמופיעה עם עוצמות, עם גבורה ושלמות. תורה שפועלת ויוצרת. תורה שאחר כך מתפשטת במשך כל הדורות. כשזה נובע מאמונה גדולה ובטחון גדול, ובשמחה. אמונה גדולה שרואה ויודעת שהכול מאת ה', אמונה של בטחון, בטחון שהכול לטובה שכל מה שקב"ה עושה לטוב עושה, ואין דבר שנעשה בעולם שלא על ידי הקב"ה ואין דבר שהקב"ה עושה שהוא לא לטובה. אז הכול לטובה. אין מקום לדאגות. יש מקום להיזהר אבל לא לדאוג, דאגה לא נותנת שום דבר. תמיד אפשר להישען על הקב"ה. אם קיימת ההכרה הזו, האמונה הגדולה והביטחון, מוכרחים להיות גם שמחים כי "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דברי הימים א טז, כז). מה שגורם לאדם שלא לשמוח זה בגלל שיש לו חיסרון, שהוא חושש ממשהו. דאגה יכולה להיות רק בדברי תורה. דהיינו שהאדם צריך להשתדל לעשות כל הזמן את רצון הקב"ה ולהיות ערני כל הזמן לעשות את רצון ה', וגם בעבודת ה' להיות בטוח שהקב"ה יהיה בעזרו. הקב"ה רוצה שהאדם יצליח, וזה ודאי כך. ממילא הלימוד בביטחון הוא יותר חופשי ויותר זורם ונקנה באופן היותר אמתי. יש גם כוח להשפיע יותר ולפעול יותר. ההשפעה לא חייבת תמיד להיות חיצונית. אם אדם מתמלא בעוצמות, בגבורה, בעוז, באמונה שהקב"ה איתו, אז הפעולות שלו נעשות יותר גדולות ושלמות.
אני אומר את זה כי יש דרכים אחרות שמדגישות את החרדה. את הפחד והזהירות. יש להן מקום בצורה מצומצמת, הרי צריך להשתדל בעבודת ה'. אבל כשהגישה היא בריאה ושלמה, עבודת ה' היא שונה וזה פועל באופן שונה לגמרי. כבוד ה' מופיע יותר בשלמות. את הדרך הזו אנחנו צריכים לאמץ. לקנות את האמונה והביטחון והשמחה, וממילא הגבורה והענווה. הגבורה והענווה הולכות יחד. כאשר הגבורה באה ממקום של אמונה זה נותן כוח, לא מפחדים ואז יש גבורה. ולמה לא מפחדים, כי הקב"ה נותן הכול, אז יש פה ענווה, זה לא מאיתנו. כל העוצמה והעוז שלנו זה ממנו יתברך. מה יש לנו להתגאות?! אין לנו בכלל רצונות פרטיים. הגבורה והענווה הם לא דברים שונים כשזה בא ממקום של אמונה. צריך לשמור על האיזון, להתבלט אבל לשמור על הענווה... שני הכוחות הללו באים ממקור פנימי, מאותו מקור, מאותו מקור שיש בו גם גבורה וגם ענווה כי זה דבר אחד. כיוון שמקור הכוח והגבורה הוא מריבונו של עולם ממילא האדם עניו. זה לא של האדם אלא של ה'. זאת הדמות שאנחנו צריכים לשאוף אליה, מאמינים, בוטחים, שמחים, גיבורים וענוותנים. בעזרת ה'. חזק חזק ונתחזק!
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
