ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. נָקַט אַרְבָּעָה דְּבָרִים, כִּי הַיְדִיעָה נִקְנֵית בְּאַרְבַּע דְּבָרִים אֵלּוּ. עִם 1 מֻשְׂכָּלוֹת רִאשׁוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁיֵּדַע הָאָדָם שֶׁשְּׁנֵי הֲפָכִים לֹא יִתְקַבְּצוּ בְּדָבָר אֶחָד בְּעֵת אֶחָד, וּכְמוֹ 2 שֶׁהַכֹּל גָּדוֹל מִן הַחֵלֶק, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֵׂכֶל רִאשׁוֹן, וְזֶה נִקְרָא: חָכְמָה. הַשֵּׁנִי הֵם מֻשְׂכָּלוֹת שְׁנִיּוֹת, מַה שֶׁיֵּדַע הָאָדָם דָּבָר וּמוֹצִיא דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וְזֶה נִקְרָא: נָבוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (חגיגה יד, א; סנהדרין צג, ב): אֵיזֶה נָבוֹן? הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וְהֵם הַמֻּשְׂכָּלוֹת הַשְּׁנִיּוֹת. הַיְדִיעָה הַשְּׁלִישִׁית, מַה שֶּׁיִּקְנֶה הָאָדָם עַל יְדֵי נִסָּיוֹן, שֶׁנִּסָּה פְּעָמִים הַרְבֵּה, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּבָר פְּלוֹנִי אֵרַע כָּךְ, וְכַאֲשֶׁר אָכַל עֵשֶׂב פְּלוֹנִי הָיָה מְחַמֵּם לוֹ, וְכַאֲשֶׁר אָכַל עֵשֶׂב פְּלוֹנִי הָיָה מְקָרֵר לוֹ, וְזֶה נִקְרָא: בַּעַל נִסָּיוֹן, שֶׁקָּנָה הַיְדִיעָה מִכֹּחַ הַנִּסָּיוֹן. וְדָבָר זֶה הוּא בַּזְּקֵנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל זִקְנוּתָם קָנוּ הַדְּבָרִים וְעָמְדוּ עֲלֵיהֶם, כִּי לַנִּסָּיוֹן צָרִיךְ זְמַן רַב עַד שֶׁעוֹמֵד עָלָיו מִכֹּחַ נִסָּיוֹן, וְזֶה יָדוּעַ עַד שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָאֵר, לְפִיכָךְ בַּעַל נִסָּיוֹן הוּא הַזָּקֵן. וְיֵשׁ יְדִיעָה נִקְנֵית מִצַּד הַמְקֻבֶּלֶת, שֶׁמְּקֻבָּל אֶצְלוֹ מִפִּי אִישׁ נֶאֱמָן וְעָלָיו סוֹמֵךְ זֹאת הַיְדִיעָה. וְזֶה קוֹנֶה מִצַּד הַתּוֹרָה, כִּי מַאֲמִין הוּא בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֲשֶׁר נִקְרָא נֶאֱמָן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַף עַל גַּב שֶׁיֵּשׁ יְדִיעָה עוֹד נִקְנֵית 3 מִן הַמּוּחֶשֶׁת, כְּמוֹ שֶׁהוּא רוֹאֶה הָאֵשׁ שׂוֹרֵף, אֲבָל אֵין זֹאת הַיְדִיעָה יֵשׁ בָּהּ מַעֲלָה, כִּי הִיא פְּחוּתָה מִכֹּל, שֶׁאַף בְּהֵמָה רוֹאָה. אֲבָל הַמַּדְרֵגָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲלַת הָאָדָם הֵם אֵלּוּ אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲלָה, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ: וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים וכו'. זָכַר אַרְבַּע דְּבָרִים: חֲכָמִים, נְבוֹנִים, זְקֵנִים, יוֹדְעֵי הַתּוֹרָה, כְּנֶגֶד אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת שֶׁנִּקְנֶה בָּהֶם הַיְדִיעָה.
____________________________
ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה וכו'. הוזכרו ארבע ענינים, כי הידיעה נקנית בארבעה דרכים: 1 הדרך הראשונה היא ידיעת המושכלות הראשונות, לדוגמה: הידיעה ששני הפכים אינם יכולים להתאחד בדבר אחד בעת אחת, או 2 הידיעה שהשלם גדול מחלקו, וכן כל דבר שהוא מושכל ראשון, דרך זו נקראת: חכמה. הדרך השניה: ידיעת המושכלות השניות, והיא הסקת מסקנות מהמושכלות הראשונות, וזה נקרא: נבון, כמו שאמרו חכמים: איזהו נבון? שמבין דבר מתוך דבר. השלישית היא ידיעה שרוכש האדם מתוך הנסיון כאשר ניסה דבר פעמים רבות, ששם לב כאשר עשה דבר מסוים קרה לו כך, וכאשר אכל עשב מסוים גרם לו הדבר להתחממות, ועשב אחר גרם לו הרגשת קור, זה הנקרא: בעל נסיון, שרכש ידיעה מתוך הנסיון. דבר זה הוא אצל הזקנים, שמפני זקנותם רכשו ידע ועמדו על התופעות השונות, כי לנסיון צריך זמן רב עד שמסיק מסקנות מכח הנסיון. דבר זה ידוע ואינו זקוק לביאור. לכן הזקן הוא בעל הנסיון. ויש ידיעות הנקנות מצד הקבלה, שמקבל מפי איש נאמן וסומך עליו בידיעות אלו. זה נקנה מצד התורה, כי הוא מאמין בדברי משה רבנו, שנקרא נאמן של הקב"ה. ואף שיש מקור נוסף לידיעה והיא הידיעה הבאה לאדם 3 מן החושים, כמי שרואה שהאש שורפת, אבל ידיעה זו אינה ידיעה במעלת האדם, כי היא ידיעה ירודה מאד, שכן גם הבהמה רואה. הידיעה במדרגת האדם היא אחת מארבעת הידיעות הללו שיש בהן מעלה. לכן הזכירו ארבעה ענינים: חכמים, נבונים, זקנים ויודעי התורה כנגד ארבעת המקורות שבהן נקנית ידיעת האדם.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
42 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ח'
43 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ט'
44 - גבורות השם פרק נ"ב חלק י'
טען עוד
"ואפילו כלנו חכמים... נבונים... יודעים את התורה...". בשביל פישוט ההסבר נקדים שבגרסת המהר"ל הופיעו גם המילים: 'כולנו זקנים'. בעל ההגדה מזכיר ארבעה דברים: חכמים, נבונים, זקנים ויודעי תורה. המהר"ל מסביר שאלו ארבעה סוגים של ידיעה: הראשון הוא מה שאנו יודעים במושכלות ראשונות, למשל שאחד ועוד אחד שווה שתיים, ושלעולם החלק לא יהיה גדול מהשלם. הסוג השני הוא הבינה – הבנת דבר מידיעה שקדמה לו. לדוגמה, אחרי שלמד האדם שהאש והמים לא יכולים להיות באותו המקום, הוא מבין גם שהמים לא יוכלו להיות עם דבר בעל חום רב כמו האש, כי הוא יאדה אותם. זוהי הבנת דבר מתוך דבר. השלישי – ידיעה הבנויה על ניסיון. הניסיון מלמד שכאשר עושים מעשה מסוים מתקבלת תוצאה מסוימת. לדוגמה אכילת צמח מסוים גורמת לגוף להתחמם. אין בהכרח קשר נראה לעין בין אכילת הצמח לפעולת החימום, אך הניסיון הראה שאכילת הצמח יוצרת תגובה כזו בגוף. אלו ידיעות מניסיון, המיוחדות ל'זקנים'. בשל זקנותם, הם קנו ידיעות המבוססות על לימוד של זמן רב, על ניסיונם הרב בחיים. סוג הידיעה הרביעי – הוא הידיעה מכוח הקבלה מאדם שהוא סומך עליו. כאלה הן ידיעות התורה, שנמסרו לנו בקבלה ממשה רבנו.
לכן דיבר בעל ההגדה כנגד ארבעת הסוגים – כולנו חכמים, נבונים, זקנים יודעי תורה .
המהר"ל מזכיר שישנה עוד ידיעה, והיא הידיעה הנקנית בחושים. כאשר אנו מרגישים, למשל, את חום האש, ורואים שהיא מכלה ושורפת, אנו מבינים שזו תכונת האש. את הידיעה הזו לא מכנה המהר"ל בשם ידיעה, כיוון שהיא בסיסית מאוד, וגם הבהמות שוות בה עם האדם.
הרחבות
וכל המרבה לספר
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. אם המצווה היא להבין ולהיזכר בסיפור יציאת מצרים – מדוע גם החכמים והנבונים צריכים לספר ולהרבות בסיפור? מסביר הרב קוק : "שהרביית הספור היא המצווה, והעמקתה – היא מצווה מן המובחר, וכיוון שהמצווה היא הרבייתו והעמקתו – אין לך עוד חכם ונבון שיאמר שילמתי חוקי, באתי בסתר עליון וידעתי כל מסתרי יציאת מצרים עד תכליתם" [מאורות הראי"ה, הגדה של פסח, עמוד 61].
לפרשנות זו יש גם משמעות בפסיקת ההלכה, כמו שכתב הרב נסים קרליץ : "הסיפור צריך להיות באופן כזה שיבינו וירגישו ויתפעלו ממה שעשה ה' לנו במצרים, ויש להאריך בדברים בהגדלת ענינים אלו, ולהודות לו על כל זאת... וזה עיקר מצוות סיפור יציאת מצרים, שכל שמספר ומבאר את המופתים והחידושים בכל מכה ומכה ובישועה – זה מעורר את לב השומע להתפעל מגודלה ועוצמתה... והיינו שהסיפור צריך להיות מובן ומקובל לאוזני והבנת לב הקטנים לעורר בם את החידוש שיש בכל עינוי שעינו המצריים את ישראל, ואת החידוש בישועה מהם, ולא רק לתינוקות, אלא אף לגדולים ולחכמים החיוב לעורר מחדש את ההתפעלות... וע"י שאדם מספר בליל הסדר ומבאר ומרגיש את גודל הנס וההתפעלות מכך – על ידי זה הוא משריש בעצמו ובשומעים את אמונת ואהבת ה', ע"י שהוא חי ומחייה את הניסים, וזה התועלת שיש בסיפור יציאת מצרים... ועל כל פנים להתפלפל ולומר דרושים וקושיות ותירוצים ודיקדוקים על הגדה של פסח שאינו בעצם הסיפור – אין מקומו וזמנו אלא לאחר שאכל מצה ושתה יין" [חוט שני, פסח, עמוד רא-רב].
להצלחת נוי נאוה בת עופר חננאל הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
