ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וּבְפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר (מגילה לא, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת* לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ח): וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁמָּא בָּנַי חַס וְשָׁלוֹם חוֹטְאִים לְפָנֶיךָ וְאַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּכְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה?! אָמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לוֹ: בַּמָּה אֵדַע? אָמַר לוֹ: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. אָמַר לְפָנָיו: תֵּינַח* בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרִין בָּהֶם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ לְפָנַי קָרְבָּן, וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כָּל עֲוֹונוֹתֵיהֶם, עַד כָּאן. וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ, שֶׁאִם בָּא לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּן מְכַפֵּר לָהֶם הַשֵּׁם חֵטְא שֶׁלָּהֶם, אִם כֵּן לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר* שֶׁאִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּמָה עִנְיָנוֹ לְזֶה שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ? אֲבָל הַפֵּרוּשׁ: שֶׁהָיָה יָרֵא אַבְרָהָם כִּי יִתְרַחֲקוּ בָּנָיו מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּסִבַּת חֶטְאָם, וְיִהְיֶה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁבִּשְׁבִיל חֶטְאָם נִתְרַחֲקוּ מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְנִדְחוּ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. אָמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהֵם הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁהֵם נִתְרַחֲקוּ מִן הָעִלָּה, וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְיִשְׂרָאֵל הַקָּרְבָּנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲלוּלִים בְּעַצְמָם, וְכָל עָלוּל כְּמוֹ שֶׁבָּא מִמֶּנּוּ יֵשׁ לוֹ הֲשָׁבָה אֶל עִלָּתוֹ וְלֹא יִתְרַחֲקוּ. כִּי אַף אִם מִתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ בִּשְׁבִיל חֵטְא מָה* בְּמִקְרֶה, מִכָּל מָקוֹם כַּאֲשֶׁר הַקָּרְבָּן הוּא הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ, הֲרֵי יִשְׂרָאֵל הֵם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם נִפְרָדִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְתָבִין דְּבָרִים אֵלּוּ. וּלְפִיכָךְ כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּקָּרְבְּנוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לָהֶם חֶטְאָם, שֶׁאֵין מַגִּיעַ לָהֶם הַרְחָקָה מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי חֵטְא, כִּי בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם הֲשָׁבָה אֶל הָעִלָּה הוּא סִלּוּק וְכַפָּרַת הָרִחוּק שֶׁגּוֹרֵם הַחֵטְא. וְכֵן אִם אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְהֵם מִתְעַסְּקִין בְּהִלְכוֹת קָרְבָּנוֹת וְסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהַקָּרְבָּן הוּא הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ בְּמַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְכָךְ הַתּוֹרָה שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת הוּא סֵדֶר הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה, וּכְמוֹ שֶׁמְּכַפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן בְּמַעֲשֶׂה, כָּךְ מְכַפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי סֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲלוּלִים מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֲכָנָה וְסֵדֶר הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה, וְזֶהוּ כַּפָּרַת חֵטְא. וּלְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה מַעַמְדוֹת הַקָּרְבָּן, לֹא הָיָה קִיּוּם אֶל כָּל הַנִּמְצָאִים, שֶׁאֵין הַנִּמְצָאִים בְּצַד עַצְמָם יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם כְּלָל, רַק שֶׁהֵם עוֹמְדִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם נִפְרָדִים מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וּבְמַה שֶּׁהֵם שָׁבִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. כִּי הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שִׁירָה וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת.
אף שהנברא בהכרח שב לבוראו, ציווה על קרבנות כדי שיזכה האדם במעשה שלו
וּמֵעַתָּה הִתְבָּאֵר לְךָ כִּי לֹא הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת רְאוּיִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, בְּמַה שֶּׁהֵם עֲלוּלִים 1 בַּעֶצֶם וּבָרִאשׁוֹנָה מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל עָלוּל כְּמוֹ שֶׁבָּא מִן הָעִלָּה יֵשׁ לוֹ הֲשָׁבָה אֵלָיו. וּמִפְּנֵי זֶה צִוָּה לְהַקְרִיב לוֹ קָרְבָּן, כִּי לֹא צָרִיךְ 2 הֲשָׁבָה גְּמוּרָה, שֶׁיַּקְרִיב עַצְמוֹ אֵלָיו לְגַמְרֵי, רַק הוֹרָאָה שֶׁהַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, תְּלוּיִים בְּמִי שֶׁהוּא נוֹתֵן קִיּוּמָם. וּמִפְּנֵי זֶה נִקְרָא: אִשַּׁי, לַחְמִי, מִטַּעַם אֲשֶׁר הִתְבָּאֵר. כִּי כַּאֲשֶׁר הוּא יִתְבָּרַךְ הַכֹּל, וְכָל הַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, הֲרֵי הוּא בִּלְתִּי חָסֵר. וְאַף עַל גַּב שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים בְּוַדַּאי שָׁבִים אֶל הַשֵּׁם, שֶׁכָּל עָלוּל תּוֹלֶה בְּעִלָּתוֹ. חָפֵץ הוּא יִתְבָּרַךְ לְזַכּוֹת הָאָדָם שֶׁהוּא יַעֲשֶׂה זֶה בְּפֹעַל שֶׁלּוֹ. וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה עוֹד, בְּאֵלּוּ דְּבָרִים הָעֲמֻקִּים מְאֹד מְאֹד.
____________________________
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
65 - גבורות השם פרק ס"ט חלק ו'
66 - גבורות השם פרק ס"ט חלק ז'
67 - גבורות השם פרק ע' חלק א'
טען עוד
התבאר לך, שאין הקרבנות ראויים אלא לישראל, מפני שהם נבראו 1 מעצמותו יתברך והם שנבראו בראשונה. כל נברא חוזר למקורו, ומפני זה ציווה הקב"ה להקריב לו קרבן. אין צורך שהאדם 2 יקריב את עצמו, אלא להורות שהנבראים שבים אליו, תלויים במי שהוא נותן להם את קיומם. מפני זה נקרא הקרבן: לחמי ואשי, מהטעם שהתבאר. כיון שהוא יתברך הכל, וכל הנמצאים שבים להדבק בו, משום כך הוא אינו חסר. ואף על פי שכל הנמצאים בהכרח שבים אל ה', שהרי כל הנמצאים נמצאו ממנו, בכל זאת ציווה בהקרבת הקרבן כדי לזכות את האדם שיעשה הוא מעשה בפועל כדי להדבק בבורא. ואין להאריך עוד בזה, בדברים אלו שהם עמוקים מאד מאד.
[ מַעֲמָדוֹת – האדם שעומד בשעת הקרבת קורבנו. תֵּינַח – תנוח דעתך, מובן הדבר. לֵיהּ לְמֵימַר – לו לאמר. מָה – מסוים.]
ביאורים
המהר"ל חותם את הפרק העוסק בענייני הקרבנות. חז"ל אמרו שלולא המעמדות לא היו שמים וארץ מתקיימים, דהיינו – שבלי הקרבנות והזכרת עניינם, עם ישראל עלול חלילה לעבור מן העולם אם יחטא. לפי זה יש לשאול מה הקשר בין קיום העולם לאחר חטא לבין קיום שמים וארץ? המהר"ל מתרץ שעניינם של הקרבנות הוא הדבקות של הנבראים בבורא, וביטוי לכך שכל המציאות היא ממנו, ותלויה בו. דבקות מתמדת זו עומדת ביסוד בריאתו של העולם. העולם כולו נברא לכבודו של הבורא, ודבקות הברואים בבורא עומדת ביסודו. לכן הקרבת הקרבנות, כמו גם העיסוק בקריאה ובלימוד פרשיות הקרבנות שבתורה, נותנים קיום לשמים ולארץ, וממילא מתקנים את החטאים בשורשם, וגורמים לכך שגם אם יהיו בעולם מציאויות של חטא – הוא לא ייהרס. הוא מסיים בכך שהקב"ה יכול היה אמנם לגרום שהמציאות תבטא מעצמה את דבקותה בבורא, אולם הוא רצה לזכות אותנו להיות אלה שמגלים במעשינו, דרך הקרבת הקרבנות, את המציאות הזאת בפועל.
הרחבות
מסירות הנפש שבקרבנות
אָמַר לוֹ: בַּמָּה אֵדַע? אָמַר לוֹ: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. המהר"ל מביא את דברי חז"ל, שלפיהם ברית בין הבתרים היא המקור לעבודת הקרבנות. המלבי"ם בפירושו לתורה מסביר את משמעות דבריהם: "פירשו במדרש... שזכות מה שמסרת את עצמך להשרף על כבוד שמי והוא מתמיד בקרבנות (מסירות הנפש ממשיכה להתקיים בקרבנות), שעניין הקרבן הוא שיחשוב החוטא שהוא המוסר את עצמו להשחט ולהקרב על דבר כבוד שמו, רק שהשם מקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם, ומחשיב מחשבת המקריב שיחשוב שהוא הוא העולה כליל על האש, כאלו הקריב את עצמו ונשרף בפועל, אחר שכבר היה זה בפועל במקור מחצבתו שמסר נפשו לכבשן , וכל מה שנעשה בהשורש נחשב כי נעשה גם בהענפים ותולדותיו אשר יוליד" [בראשית טו, ט].
המלבי"ם מסביר שהקרבנות הם המשך ישיר למסירות הנפש של אברהם אבינו, שהשליך עצמו לאש למען כבוד ה'. כלומר, מטרת הקרבנות היא שהמקריב יחשוב שמקריב את עצמו לה', והוא הוא הנשחט והנשרף, אלא שהקב"ה מקבל את הבהמה במקומו. רצונו להקריב את עצמו על המזבח נחשב לפני הקב"ה כאילו הוקרב ממש, וכאילו מסר נפשו על כבוד ה'. במבט מעמיק, המקריבים קרבנות (או האומרים את פרשיות הקרבנות) בכל הדורות באמת מסרו (ומוסרים) נפשם. במעשה מסירות הנפש של אברהם אבינו הוטבעה תכונה שורשית זו בנפש, ומאז נמצאת אצל צאצאיו בכל הדורות.
לעילוי נשמת אברהם אספיס בן משה הלוי ע"ה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
