ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וְנִקְרָא הַקָּרְבָּן: אִשֶּׁה (שמות כט, יח ועוד), לַחְמִי (במדבר כח, ב), אַף כִּי חָלִילָה לוֹ 1 מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים. רַק כִּי הָאָדָם אִם לֹא יֹאכַל 2 וְשָׁב אֵלָיו הָאֹכֶל הָיָה חָסֵר וְהַלֶּחֶם מַשְׁלִימוֹ עַד שֶׁאֵינוֹ חָסֵר דָּבָר, וְכֵן בָּזֶה שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, רָצָה לוֹמַר שֶׁהַכֹּל אֶפֶס זוּלָתוֹ, כִּי בְּמַדְרֵגַת רוֹמְמוּתוֹ הִנֵּה הוּא יִתְבָּרַךְ הַכֹּל וְאֵינוֹ חָסֵר דָּבָר. וְאַל יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהַנִּמְצָאִים הֵם 3 דָּבָר זוּלָתוֹ, שֶׁאִם הָיוּ נֶחְשָׁבִים דָּבָר זוּלָתוֹ, אִם כֵּן הוּא יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם יֶחְסַר דָּבָר, שֶׁהַנִּמְצָאִים זוּלָתוֹ, אֲבָל אֵין הַדָּבָר כָּךְ, כִּי כָּל הַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ, וְכָל הַנִּמְצָאִים אֶפֶס זוּלָתוֹ. וּלְפִיכָךְ נִצְטַוָּה הֶעָלוּל בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן. כִּי כַּאֲשֶׁר מֵבִיא עָלָיו קָרְבָּן מִמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, וְהַמָּמוֹן קִנְיָנוֹ וְהוּא שַׁיָּךְ אֶל הָאָדָם, וְנֶחְשָׁב כַּאֲשֶׁר מֵבִיא אֵלָיו קָרְבָּן מִמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה. וּמִפְּנֵי שֶׁבְּמַה שֶּׁהַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו הִנֵּה הוּא יִתְבָּרַךְ בִּלְתִּי חָסֵר דָּבָר, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן: לֶחֶם אִשֶּׁה (ויקרא ג, יא ועוד), כִּי הַלֶּחֶם גַּם כֵּן גּוֹרֵם שֶׁאֵין הַנִּמְצָא חָסֵר, וְאַף עַל גַּב שֶׁאַף אִם לֹא יַקְרִיב הָאָדָם הַקָּרְבָּן 4 הוּא גַּם כֵּן בִּלְתִּי חָסֵר, וְחַס וְשָׁלוֹם, כִּי לֹא יִתֵּן לוֹ הָאָדָם דָּבָר. זֶהוּ בְּוַדַּאי מִפְּנֵי שֶׁהַנִּמְצָאִים כֻּלָּם בְּעַצְמָם הֵם תְּלוּיִים בּוֹ, וְכֻלָּם אֶפֶס זוּלָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין הַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׁהוּא שָׁב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ הוֹסָפָה עַל כְּלַל הַמְּצִיאוּת, שֶׁהוּא שָׁב בִּכְלָלוּתוֹ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. מָשָׁל, אָדָם אֶחָד נָטַל מַיִם וֶהֱבִיאָם לַיָּם, וְכִי הוֹסִיף זֶה עַל יְסוֹד הַמַּיִם? אֵין כָּאן תּוֹסֶפֶת כְּלָל! כִּי הַיָּם הוּא יְסוֹד הַמַּיִם, וְהוּא הַכֹּל, וְאֵין דָּבָר פְּרָטִי מוֹסִיף עָלָיו, וּמִכָּל מָקוֹם נִקְרָא שֶׁהֵבִיא מַיִם לַיָּם. וְכֵן אֵין דָּבָר זֶה, שֶׁהוּא הַקְרָבַת קָרְבָּן, שֶׁהוּא הֲשָׁבַת הַנִּמְצָאִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תּוֹסֶפֶת בְּמַה שֶּׁכְּלַל הַמְּצִיאוּת שָׁב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמִכָּל מָקוֹם נִקְרָא שֶׁהוּא מֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁהוּא נִקְרָא: אִשַּׁי, לַחְמִי, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא הֲשָׁבַת הַנִּמְצָאִים אֶל ה'. וְאֵין זֶה רַק לִזְכוּת הָאָדָם 5 בְּפֹעַל שֶׁלּוֹ, שֶׁרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַנִּמְצָאִים יָשׁוּבוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַהֲרֵי עָשָׂה זֶה הָאָדָם, שֶׁהֵבִיא הַקָּרְבָּן. וְהוּא נִקְרָא: קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כח, ב), כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר.
בקרבנות נאמר רק השם המיוחד
וּלְפִיכָךְ כָּל עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת לְהוֹרוֹת כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָחִיד בָּעוֹלָם וְאֶפֶס זוּלָתוֹ, וּלְכָךְ לֹא תִמְצָא בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא אֵל וְלֹא אֱלֹהֶיךָ (מנחות קי, א), רַק שֵׁם הַמְיֻחָד. כִּי הַקָּרְבָּנוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵם, לְהוֹרוֹת עַל אַחְדוּתוֹ, שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים בְּמַדְרֵגַת רוֹמְמוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ נֶחְשָׁבִים לְאֶפֶס וְהַכֹּל שָׁב אֵלָיו, שֶׁאֵין דָּבָר נִמְצָא זוּלַת מֵחַסְדֵי ה', אֲבָל בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ הַכֹּל שָׁב אֵלָיו וְאֵין כָּאן בְּרִיאָה כְּלָל, וְזֶהוּ שְׁלֵמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵין מְצִיאוּת זוּלָתוֹ.
____________________________
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
59 - גבורות השם פרק ס"ט חלק א'
60 - גבורות השם פרק ס"ט חלק ב'
61 - גבורות השם פרק ס"ט חלק ג'
טען עוד
כיון שעניין הקרבנות להורות שהקב"ה יחיד בעולם ואין זולתו, לכן לא הוזכר בתורה בפרשות הקרבנות לא השם אל ולא אלוקיך אלא רק השם המיוחד. הקרבנות באו להורות על אחדותו, ושכל הנבראים נחשבים לאפס בפני רוממותו, ושהכל שב אליו, שאין דבר נמצא אם לא בחסדי ה'. המציאות האמיתית היא שהכל מחובר אל ה' ואין הבריאה נחשבת כלל, וזו שלמותו, שאין דבר זולתו.
ביאורים
אם נתבונן על יחסם של בני האדם לממונם, נמצא שהם קשורים אליו מאוד. אדם יכול להיות שמח מאוד ומצליח מאוד כאשר נכסיו רבים ומוצלחים, ולהיפך – מי שמאבד את ממונו, הדבר נוגע עד עמקי נפשו, עד שאמרו חז"ל: "א"ר יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה – כאילו נוטל נשמתו ממנו" [בבא קמא קיט.]. זו אחת הסיבות לכך שהקרבת קרבן מממונו של האדם נחשבת כאילו האדם נתן את נפשו אל הבורא. ממונו של האדם קשור אליו גם מכוח היותו בעלים עליו, וגם מכוח זה שדרכו האדם יכול להוציא את עצמו אל הפועל ולעשות דברים בעולם.
הקרבנות נקראו לחמו של הבורא, והם מוקרבים לאש שלו. דימוי זה לכאורה אינו מובן. וכי הבורא, שהוא המציאות העליונה האחדותית והמושלמת, זקוק לאכילה המשלימה אותו או למשהו שישלים את צרכיה של האש שלו?
התשובה לכך עמוקה מאוד, ולכן אינה פשוטה להבנה אנושית. הקרבן משלים, כביכול, את הבורא בכך שהנבראים שנבראו ונאצלו מאִתו יתברך שבים אליו, מתמסרים אליו ועובדים אותו. במעשים אלו הם חוזרים ונדבקים במקור האלוהי, שהוא המקור שלהם. מציאות זו אינה מעידה על חיסרון שלו, שהרי כל המציאות כולה היא שלו, אולם היא מבטאת את השלמת רצונו בכך שכל המציאות מודה ומכירה במלכות ה' ודבקה בו, ומהווה השלמה וזכות לאדם בעצם התקרבותו אל הבורא.
הרחבות
להתקרב אל ה'
שֶּׁהַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו. עובדי עבודה זרה חשבו שהאלים זקוקים לקרבנותיהם, לכן הקריבו להם, כדי להשקיט את רעבונם ולפייסם. על פי תובנה מוטעית זו, פירוש המילה 'קרבן' הוא הגשת המתנה לאל (לקרב את המתנה למקבל).
אולם המהר"ל מבאר שהאל אינו חסר, ולכן הקרבנות לא נועדו לטובת המקבל (הקב"ה). אלא שעל ידי הקרבנות בני האדם שבים ומתקרבים אל ה'. על פי תפיסה זו מסביר הרש"ר הירש את משמעות המילה 'קרבן': "פירוש 'קרב' כמשמעו: להתקרב ... מוכח מכאן, שהקרבן בא לספק את צרכי המקריב (=האדם) ולא את צרכיו של זה שהקרבן קרב אליו (=הקב"ה)... תכלית הקרבן היא קירבת אלהים. 'קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן' [ישעיה נח, ב]... קרבת האלהים, שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל, שבלעדיה הוא חש כ'בהמות', מעורטל מכל ייעוד האדם" [רש"ר הירש, ויקרא א, ב].
בכיוון זה הולך גם הרד"ק . הוא מסביר שמטרת הקרבנות "כדי שתזכרוני ותעלוני על לבבכם תמיד ולא תחטאו, ואם חטאתם שתתודו עם הקרבן ותשובו מדרכיכם הרעים" [רד"ק ישעיהו א, יא]. קרבנות התמיד יוצרים רצף תמידי של עבודת ה', וכך אנו זוכרים כל הזמן שאנו עבדי ה', ובזכות זה אנו נמנעים מלחטוא ולפגום בייעודנו. אולם גם אם נחטא ונתרחק מה', הקרבן הוא זה שעוזר לנו לשוב ולהתקרב אליו. ההקרבה גורמת לאדם לחוש שדמו הוא שהיה צריך להישפך על גבי המזבח [על פי הרמב"ן ויקרא א, ט], ומתוך כך הוא מכיר בחומרת חטאו, ומתוודה בלב שלם על חטאיו. הרד"ק [שם] ממשיך לבאר שהקרבת קרבן באופן זה, הגורם לקירוב האדם אל ה', היא לריח ניחוח לפני ה'. אולם על הקרבה סתמית בלא כוונה נאמר הפסוק: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" [ישעיהו א, יא].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
