ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- מעלת המקדש
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אדיר בן ברכה
פר' תרומה והפרשיות שאחריה בספר שמות עוסקות בהקמת המשכן. וכל זה קיום מצות עשה של "ועשו לי מקדש", מצוה הנוהגת לדורות.
והנה גם בזמן הגלות, ועאכו"כ היום שאנו בארץ ישראל, מצוה עלינו לעסוק בפרשת עשית המקדש, כפי שמובא בתנחומא (פרשת צו, יד) וז"ל:
"אמר יחזקאל לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית וכתוב אותו לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו וכי יכולין הן לעשות הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואח"כ אני הולך ואומר להם, א"ל הקב"ה ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל, א"ל הקב"ה גדול קרייתה בתורה כבנינה לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית".
והנה ידוע אמרם ז"ל "כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה"- שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו", וכאן נתחדש שגם העוסק בבנין ביהמ"ק, כאילו קיים את המצוה בלמודה ובנה את הבית. ואי"ה יבוארו הדברים להלן.
אולי יעניין אתכם:
>> 'יום חנוכת המשכן' - מה קרה בר"ח ניסן?
>> דבר תורה לפרשת שמיני - יומו המיוחד של המשכן
>> חנוכת המשכן - הערך המלא בויקישיבה
ויקחו לי תרומה
ויקחו לי תרומה"- פרש"י "לי- לשמי", וכן בצווי "ועשו לי מקדש" - פרש"י "לי לשמי", לכאורה מה המיוחד במצוה זו שכל עשיתה צריכה להיות מתוך כוונת לשמה, מן ההתחלה בנדבת התרומה למשכן, ועד עשית המשכן עצמה? אם נשווה זאת לשאר המצוות נראה שהכוונה לשמה אינה מעכבת. לדוגמה, במצות הצדקה, אמרו בגמ' "הנותן צדקה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח:), אע"פ שמעורבת בכוונתו גם כוונת שלא לשמה יצא ידי חובתו ואף נקרא צדיק גמור. ואין לומר שזה דין מיוחד בצדקה, שבזה לא צריך כוונה לשמה, שכן יתרה מזאת אמרו, שאף מי שאבד פרוטה ומצאה עני והתפרנס ממנה, נחשב לו לצדקה. משום שהגמ' שם מביאה מצדקה ראיה לענין בדיקת חמץ, שאף אם בשעת בדיקת חמץ התכוון למצוא מחט שאבדה, גם כן קיים מצות בדיקת חמץ, משמע שבכל המצוות הדין כן, (ומאידך גיסא, נראה שגם בצדקה קיים מצוה רק אם היתה לו גם כוונת מצוה בנוסף לכך שיחיה בנו, כמו שמפורש בגמ' ב"ב י: , וצריך לומר שבאבד פרוטה ומצאה עני, לא קיים את המצווה, אלא שנחשב לו לזכות, שמצא עני את כספו ונהנה ממנו). ולפי כל זה צריך להבין מה המיוחד במצות בנין המשכן שצריך לכוון לשמה?
נראה לומר, מכיון שכל המצווה של "ועשו לי מקדש" היא בשביל "ושכנתי בתוכם", לכן חשוב שיעשה לשמה, שאי אפשר להשרות שכינה בלא כוונת הלב. כמו שמצאנו בתרומת המשכן, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומי", שהכל תלוי בנדבת הלב.
והנה מצאנו שמשה עם כל ישראל התקשו בהקמת המשכן, ולא הצליחו להקימו עד חודש ניסן, ובודאי היה זה בגלל, שהיה חסר להם כוונת הלב, ובלא זה השכינה לא שרתה במשכן.
וכך מסביר הספורנו בתחילת פרשת פקודי, מדוע המשכן לא נחרב ולא שלטו בו יד גויים, אלא נגנז וקיים לעולם, כמו שאמרו חז"ל "שמא תאמר אבד סיברם בטל סכויים ת"ל: עצי שיטים עומדים", ולעומת זאת בית המקדש הראשון והשני נחרבו ביד אוייבים. ומתרץ: מפני שהמשכן נעשה ע"י משה ובצלאל וכל ישראל בנדבת לבם, לכן נשאר קיים לעולם. משא"כ בית ראשון נעשה בעזרת חירם מלך צור, ולכן נחרב. ובית שני שכל בניתו היתה ברשותו של כורש, והוא שלח עושי מלאכה לבנותו, היה בו חסרון נוסף, שלא היו בו הניסים של בית ראשון, ולא היה בו ארון הברית , ולבסוף נחרב . ללמדך, שהשכינה שורה בבית לפי איכות המעשה, ותלויה בכוונת הלב.
כמו כן, אפשר לפרש את השראת השכינה שבבתי כנסיות שבבבל, כמו אמרו חז"ל "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל", ומובא שם שהיה שם בית כנסת בנהרדעא שנקרא "שף ויתיב" ששרתה בו שכינה. ופרש"י "ובנאה יכניה וסייעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן, לקיים מה שנאמר: כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו". היינו כיון שנבנה מתוך געגועים לארץ ישראל שבא לידי בטוי בחומר הבנין מאבני הארץ, ולכן זכו שתשרה שם השכינה.
מובא בתנחומא , וברש"י (כ"ו, ט"ו),
"ועשית את הקרשים - היה לו לומר ועשית קרשים, כמה שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו צפה ברוח הקדש ונטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, אמר להם, שעתיד הקב"ה לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם. הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו טם מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן".
לפי דעה אחרת, הארזים הללו היו מהאשל של אברהם שנטע בבאר שבע, ויעקב אבינו לקח אותם למצרים במחשבה שישראל יוכלו לקחת עמהם כדי להקים משכן".
חז"ל רצו ללמדנו בכך, באיזה כוונה נבנה המשכן, שהאבות הכינו עצמם לבנותו, וישראל עוד בהיותם במצרים חיו בתקוה שיבא יום ויבנה, וכל הכנת הנפש הזאת נכנסה בבנין המשכן, והיא שהביאה להשראת השכינה בו.
עוד אמרו במדרש (שמו"ר לג, י), שבעקבות צוויו של יעקב אבינו שיכינו עצמם להקים את המשכן, היו מהם שהכינו עצמם לכך וז"ל "ויש מהם שהתקינו עצמן לדברים, ויש מהן ששכחו, וכשבא משה ואמר להם שיעשו המשכן, יש מהם שהביא מעצמו, ויש מהם שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו, שכן הכתוב אומר: כל איש אשר נמצא אתו וגו'". היינו שהיכולת לתרום היתה תלויה במידת הרצון להקים את המשכן, שמי שרצה בכך זכה שיהיה לו. כמו שאמרו במדרש שלפניו ש"אף המן שהיה יורד לישראל, היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו הגדולים שבהן באין ולוקטין אותן, והיו גונזיך אותן". וכתב הרמב"ן על הפסוק "ועשו ארון"(כה, י) "והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר".
כלומר היו שלושה סוגי מתנדבים: מתנדב שנתן תרומה, מתנדב באמנות העשיה, או שבמחשבה השתוקק לכך ובכך תרם את חלקו למשכן.
"לי לשמי" - שאם לא כן יהיה חלילה עבודה זרה
נראה עוד לפרש את הצווי "ועשו לי מקדש"- "לי לשמי" שאם לא יתכוון לשם שמים להשרות שכינתו בתוכנו, לא די שלא תשרה בו השכינה, אלא אף יהיה בזה נדנוד ע"ז. הנה חוט דק כשערה מפריד בין אמונת אומן בקב"ה, לאמונה טפילה שהיא סרך ע"ז. דוגמא לדבר אפשר להביא מהרמב"ם הלכות ע"ז פי"א הל' י"ב "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר".
ולכאורה קשה מדוע אסור לומר פסוקים מהתורה כדי לרפא, ומותר לומר אותם כדי להגן?
ועוד, מקובל שגדולי ישראל למדו תורה כדי להרפא. כך מספרים על הט"ז שהיה לומד תורה לזכות החולים, לרפאותם, והיו נרפאים ע"י זה?
אלא שיש כאן הבחנה דקה אבל ברורה למבין. אם הוא לומד תורה ומקווה לה' שבזכות המצוה, הקב"ה הרופא כל בשר יחמול על נפש החולה וירפאהו, בודאי שזה מותר. אבל הרמב"ם חשש למקרה שאינו מתכוין לומר פסוקים לשם מצות תלמוד תורה, אלא כדי לרפא, וזה כפירה, כי אין לפסוקים מצד עצמם סגולה לרפא אלא רק למצוה שהאדם מקיים שמתן שכרה בעולם הבא והקרן קיימת לו בעוה"ז, שגדולה זכותה לפעול רפואה בעולם.
וכן כתב בהלכות מזוזה פ"ה ה"ד:
"מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".
ואע"פ שאמרו חז"ל בגמ' ששם "ש-די" רומז לראשי תבות שומר דלתות ישראל", ומצוה לשים את המזוזה בטפח הסמוך לרה"ר כדי שרוב הפתח יהיה מוגן במזוזה, ה"ז בזכות המצוה ולא מכח הקלף והאותיות שבו.
וכן גם בענין המשכן, יש לכוון בעשיתו לשם השראת השכינה, אבל אם מכוון לצורך עצמו כדי שיתברך, הרי זה קרוב לע"ז, ודומה לחוטאים שבוטחים שבית המקדש יצילם, והנביא מזהירם (ירמיהו פרק ז) "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' המה". אלא שיש לעבוד את ה' בתמימות, ובזכות זה תחול עלינו ברכה, וכמו שאומר הרמב"ם במורה נבוכים, שמי שמיחד שמו יתברך יכול להיות בטוח באותה שעה שלא יאונה לו כל רע, כי אז הוא חוסה תחת כנפי השכינה.
ושכנתי בתוכם - בתוך כל אחד ואחד
בספרים קדמונים מובאת דרשה (אלשיך, של"ה, ואין לה מקור בחז"ל) "ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד". ונראה למצוא לזה רמז במדרש (שמ"ר לג,א)
"משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".
(למדרש היה קשה הלשון ויקחו, שהיה לו לומר ויתנו, ותירץ: שע"י התרומה אנו לוקחים את ה' עמנו). והנה המדרש הזה מדבר לא רק על מקום המקדש, אלא שכל מקום שאנו הולכים, עלינו לעשות מקום לשכינה שתשרה בתוכינו, וזהו שכינה אצל כל אחד ואחד, ובודאי ש"הקיטון" שנעשה לשכינה אינו בית אלא מקום בלבבינו ובכוונת הלב תלוים הדברים.
מעשה המשכן במעשה שמים וארץ
חז"ל השוו את מעשה המשכן למעשה שמים וארץ. כמו שהקב"ה שבת ביום השביעי ממעשה שמים וארץ, כך אנו שובתים בו מל"ט מלאכות שהיו במשכן. וכן אמרו חז"ל שבצלאל ידע לצרף אותיות במלאכת המשכן כמו שהקב"ה עשה בבריאת שמים וארץ.
ונראה שכל זה בא ללמדנו שעלינו לדבוק במידותיו בעשית המשכן כמו שהוא ברא את העולם. והנה הקב"ה ברא את העולם ע"י שצמצם את עצמו, בסוד הספירות וירידת העולמות, עד שהעלים את הדרת כבודו ונברא עולם מלשון העלם. ובספרי חסידים אמרו שהבריאה באמת לא היתה יש מאין אלא אין מיש, שפני שלפני הבריאה היה כל העולם מלא כבודו, ואח"כ נעלם ונעשה כביכול אין, ובכך פינה דירה לתחתונים.
וכן אנו מצוים לעשות מידה כנגד מידה, לעשות מן היש אין, לבטל את ישותנו לפני ה', ועי"כ לפנות לקב"ה מקום בלבינו, אמרו חז"ל "כל המתגאה -כאילו עובד ע"ז" "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". "המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה". ובעשית המשכן אנו משרים את השכינה בתוכינו, ומחזירים את האין ליש האמיתי, כפי שהיה קודם הבריאה. וזה תכלית הבריאה "התאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים".
לקריאה נוספת:
>> 'קול צופיך' - דברי הרב מרדכי אליהו על המנורה במשכן
>> איך הצליחו להדליק את המנורה במשכן?
>> מנורה - הערך המלא בויקישיבה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
