ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- מעלת המקדש
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אדיר בן ברכה
פר' תרומה והפרשיות שאחריה בספר שמות עוסקות בהקמת המשכן. וכל זה קיום מצות עשה של "ועשו לי מקדש", מצוה הנוהגת לדורות.
והנה גם בזמן הגלות, ועאכו"כ היום שאנו בארץ ישראל, מצוה עלינו לעסוק בפרשת עשית המקדש, כפי שמובא בתנחומא (פרשת צו, יד) וז"ל:
"אמר יחזקאל לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית וכתוב אותו לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו וכי יכולין הן לעשות הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואח"כ אני הולך ואומר להם, א"ל הקב"ה ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל, א"ל הקב"ה גדול קרייתה בתורה כבנינה לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית".
והנה ידוע אמרם ז"ל "כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה"- שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו", וכאן נתחדש שגם העוסק בבנין ביהמ"ק, כאילו קיים את המצוה בלמודה ובנה את הבית. ואי"ה יבוארו הדברים להלן.
אולי יעניין אתכם:
>> 'יום חנוכת המשכן' - מה קרה בר"ח ניסן?
>> דבר תורה לפרשת שמיני - יומו המיוחד של המשכן
>> חנוכת המשכן - הערך המלא בויקישיבה
ויקחו לי תרומה
ויקחו לי תרומה"- פרש"י "לי- לשמי", וכן בצווי "ועשו לי מקדש" - פרש"י "לי לשמי", לכאורה מה המיוחד במצוה זו שכל עשיתה צריכה להיות מתוך כוונת לשמה, מן ההתחלה בנדבת התרומה למשכן, ועד עשית המשכן עצמה? אם נשווה זאת לשאר המצוות נראה שהכוונה לשמה אינה מעכבת. לדוגמה, במצות הצדקה, אמרו בגמ' "הנותן צדקה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח:), אע"פ שמעורבת בכוונתו גם כוונת שלא לשמה יצא ידי חובתו ואף נקרא צדיק גמור. ואין לומר שזה דין מיוחד בצדקה, שבזה לא צריך כוונה לשמה, שכן יתרה מזאת אמרו, שאף מי שאבד פרוטה ומצאה עני והתפרנס ממנה, נחשב לו לצדקה. משום שהגמ' שם מביאה מצדקה ראיה לענין בדיקת חמץ, שאף אם בשעת בדיקת חמץ התכוון למצוא מחט שאבדה, גם כן קיים מצות בדיקת חמץ, משמע שבכל המצוות הדין כן, (ומאידך גיסא, נראה שגם בצדקה קיים מצוה רק אם היתה לו גם כוונת מצוה בנוסף לכך שיחיה בנו, כמו שמפורש בגמ' ב"ב י: , וצריך לומר שבאבד פרוטה ומצאה עני, לא קיים את המצווה, אלא שנחשב לו לזכות, שמצא עני את כספו ונהנה ממנו). ולפי כל זה צריך להבין מה המיוחד במצות בנין המשכן שצריך לכוון לשמה?
נראה לומר, מכיון שכל המצווה של "ועשו לי מקדש" היא בשביל "ושכנתי בתוכם", לכן חשוב שיעשה לשמה, שאי אפשר להשרות שכינה בלא כוונת הלב. כמו שמצאנו בתרומת המשכן, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומי", שהכל תלוי בנדבת הלב.
והנה מצאנו שמשה עם כל ישראל התקשו בהקמת המשכן, ולא הצליחו להקימו עד חודש ניסן, ובודאי היה זה בגלל, שהיה חסר להם כוונת הלב, ובלא זה השכינה לא שרתה במשכן.
וכך מסביר הספורנו בתחילת פרשת פקודי, מדוע המשכן לא נחרב ולא שלטו בו יד גויים, אלא נגנז וקיים לעולם, כמו שאמרו חז"ל "שמא תאמר אבד סיברם בטל סכויים ת"ל: עצי שיטים עומדים", ולעומת זאת בית המקדש הראשון והשני נחרבו ביד אוייבים. ומתרץ: מפני שהמשכן נעשה ע"י משה ובצלאל וכל ישראל בנדבת לבם, לכן נשאר קיים לעולם. משא"כ בית ראשון נעשה בעזרת חירם מלך צור, ולכן נחרב. ובית שני שכל בניתו היתה ברשותו של כורש, והוא שלח עושי מלאכה לבנותו, היה בו חסרון נוסף, שלא היו בו הניסים של בית ראשון, ולא היה בו ארון הברית , ולבסוף נחרב . ללמדך, שהשכינה שורה בבית לפי איכות המעשה, ותלויה בכוונת הלב.
כמו כן, אפשר לפרש את השראת השכינה שבבתי כנסיות שבבבל, כמו אמרו חז"ל "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל", ומובא שם שהיה שם בית כנסת בנהרדעא שנקרא "שף ויתיב" ששרתה בו שכינה. ופרש"י "ובנאה יכניה וסייעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן, לקיים מה שנאמר: כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו". היינו כיון שנבנה מתוך געגועים לארץ ישראל שבא לידי בטוי בחומר הבנין מאבני הארץ, ולכן זכו שתשרה שם השכינה.
מובא בתנחומא , וברש"י (כ"ו, ט"ו),
"ועשית את הקרשים - היה לו לומר ועשית קרשים, כמה שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו צפה ברוח הקדש ונטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, אמר להם, שעתיד הקב"ה לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם. הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו טם מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן".
לפי דעה אחרת, הארזים הללו היו מהאשל של אברהם שנטע בבאר שבע, ויעקב אבינו לקח אותם למצרים במחשבה שישראל יוכלו לקחת עמהם כדי להקים משכן".
חז"ל רצו ללמדנו בכך, באיזה כוונה נבנה המשכן, שהאבות הכינו עצמם לבנותו, וישראל עוד בהיותם במצרים חיו בתקוה שיבא יום ויבנה, וכל הכנת הנפש הזאת נכנסה בבנין המשכן, והיא שהביאה להשראת השכינה בו.
עוד אמרו במדרש (שמו"ר לג, י), שבעקבות צוויו של יעקב אבינו שיכינו עצמם להקים את המשכן, היו מהם שהכינו עצמם לכך וז"ל "ויש מהם שהתקינו עצמן לדברים, ויש מהן ששכחו, וכשבא משה ואמר להם שיעשו המשכן, יש מהם שהביא מעצמו, ויש מהם שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו, שכן הכתוב אומר: כל איש אשר נמצא אתו וגו'". היינו שהיכולת לתרום היתה תלויה במידת הרצון להקים את המשכן, שמי שרצה בכך זכה שיהיה לו. כמו שאמרו במדרש שלפניו ש"אף המן שהיה יורד לישראל, היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו הגדולים שבהן באין ולוקטין אותן, והיו גונזיך אותן". וכתב הרמב"ן על הפסוק "ועשו ארון"(כה, י) "והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר".
כלומר היו שלושה סוגי מתנדבים: מתנדב שנתן תרומה, מתנדב באמנות העשיה, או שבמחשבה השתוקק לכך ובכך תרם את חלקו למשכן.
"לי לשמי" - שאם לא כן יהיה חלילה עבודה זרה
נראה עוד לפרש את הצווי "ועשו לי מקדש"- "לי לשמי" שאם לא יתכוון לשם שמים להשרות שכינתו בתוכנו, לא די שלא תשרה בו השכינה, אלא אף יהיה בזה נדנוד ע"ז. הנה חוט דק כשערה מפריד בין אמונת אומן בקב"ה, לאמונה טפילה שהיא סרך ע"ז. דוגמא לדבר אפשר להביא מהרמב"ם הלכות ע"ז פי"א הל' י"ב "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר".
ולכאורה קשה מדוע אסור לומר פסוקים מהתורה כדי לרפא, ומותר לומר אותם כדי להגן?
ועוד, מקובל שגדולי ישראל למדו תורה כדי להרפא. כך מספרים על הט"ז שהיה לומד תורה לזכות החולים, לרפאותם, והיו נרפאים ע"י זה?
אלא שיש כאן הבחנה דקה אבל ברורה למבין. אם הוא לומד תורה ומקווה לה' שבזכות המצוה, הקב"ה הרופא כל בשר יחמול על נפש החולה וירפאהו, בודאי שזה מותר. אבל הרמב"ם חשש למקרה שאינו מתכוין לומר פסוקים לשם מצות תלמוד תורה, אלא כדי לרפא, וזה כפירה, כי אין לפסוקים מצד עצמם סגולה לרפא אלא רק למצוה שהאדם מקיים שמתן שכרה בעולם הבא והקרן קיימת לו בעוה"ז, שגדולה זכותה לפעול רפואה בעולם.
וכן כתב בהלכות מזוזה פ"ה ה"ד:
"מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".
ואע"פ שאמרו חז"ל בגמ' ששם "ש-די" רומז לראשי תבות שומר דלתות ישראל", ומצוה לשים את המזוזה בטפח הסמוך לרה"ר כדי שרוב הפתח יהיה מוגן במזוזה, ה"ז בזכות המצוה ולא מכח הקלף והאותיות שבו.
וכן גם בענין המשכן, יש לכוון בעשיתו לשם השראת השכינה, אבל אם מכוון לצורך עצמו כדי שיתברך, הרי זה קרוב לע"ז, ודומה לחוטאים שבוטחים שבית המקדש יצילם, והנביא מזהירם (ירמיהו פרק ז) "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' המה". אלא שיש לעבוד את ה' בתמימות, ובזכות זה תחול עלינו ברכה, וכמו שאומר הרמב"ם במורה נבוכים, שמי שמיחד שמו יתברך יכול להיות בטוח באותה שעה שלא יאונה לו כל רע, כי אז הוא חוסה תחת כנפי השכינה.
ושכנתי בתוכם - בתוך כל אחד ואחד
בספרים קדמונים מובאת דרשה (אלשיך, של"ה, ואין לה מקור בחז"ל) "ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד". ונראה למצוא לזה רמז במדרש (שמ"ר לג,א)
"משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".
(למדרש היה קשה הלשון ויקחו, שהיה לו לומר ויתנו, ותירץ: שע"י התרומה אנו לוקחים את ה' עמנו). והנה המדרש הזה מדבר לא רק על מקום המקדש, אלא שכל מקום שאנו הולכים, עלינו לעשות מקום לשכינה שתשרה בתוכינו, וזהו שכינה אצל כל אחד ואחד, ובודאי ש"הקיטון" שנעשה לשכינה אינו בית אלא מקום בלבבינו ובכוונת הלב תלוים הדברים.
מעשה המשכן במעשה שמים וארץ
חז"ל השוו את מעשה המשכן למעשה שמים וארץ. כמו שהקב"ה שבת ביום השביעי ממעשה שמים וארץ, כך אנו שובתים בו מל"ט מלאכות שהיו במשכן. וכן אמרו חז"ל שבצלאל ידע לצרף אותיות במלאכת המשכן כמו שהקב"ה עשה בבריאת שמים וארץ.
ונראה שכל זה בא ללמדנו שעלינו לדבוק במידותיו בעשית המשכן כמו שהוא ברא את העולם. והנה הקב"ה ברא את העולם ע"י שצמצם את עצמו, בסוד הספירות וירידת העולמות, עד שהעלים את הדרת כבודו ונברא עולם מלשון העלם. ובספרי חסידים אמרו שהבריאה באמת לא היתה יש מאין אלא אין מיש, שפני שלפני הבריאה היה כל העולם מלא כבודו, ואח"כ נעלם ונעשה כביכול אין, ובכך פינה דירה לתחתונים.
וכן אנו מצוים לעשות מידה כנגד מידה, לעשות מן היש אין, לבטל את ישותנו לפני ה', ועי"כ לפנות לקב"ה מקום בלבינו, אמרו חז"ל "כל המתגאה -כאילו עובד ע"ז" "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". "המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה". ובעשית המשכן אנו משרים את השכינה בתוכינו, ומחזירים את האין ליש האמיתי, כפי שהיה קודם הבריאה. וזה תכלית הבריאה "התאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים".
לקריאה נוספת:
>> 'קול צופיך' - דברי הרב מרדכי אליהו על המנורה במשכן
>> איך הצליחו להדליק את המנורה במשכן?
>> מנורה - הערך המלא בויקישיבה
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

שם משמואל על הפרשה שורשי היראה והחסד במצוות המילה
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק ב'
מצוות המילה גורמת לקבלת השפע הרוחני. בהתחלת שנות האדם בימי הנעורים האדם צריך ללכת ב'חסד' כמו אברהם, ואחר כך ילך במידתו של יצחק. על ידי שאברהם מל את עצמו הוא עשה מעשה דין, ועל ידי כך הוא הוליד את יצחק שהוא מידת הדין.









